הרגע שבו ספורטאי מבין שהגוף כבר לא ממלא כל הוראה הוא חתיכת שבר נפשי. זה נכון לספורטאים בכל תקופה. למשל ג'ים גאלווין, שהיה כוכב בייסבול בסוף המאה ה-19, ובשלהי הקריירה חיפש כל פתרון אפשרי כדי לעצור את הדעיכה.
"זריקה מבחוץ": כתבות נוספות במדור של ציפי שמילוביץ
ב-1889 הוא התנדב למחקר הורמונלי שערך רופא צרפתי-אמריקאי בעל השם המושלם שארל-אדוארד בראון-סקאר, שבמסגרתו הוזרקה לגאלווין תערובת של תמציות עשויות - תחזיקו חזק - מאשכי כלבים. הרעיון היה שתוספת טסטוסטרון כלבי תחזיר את גאלווין להיות הביג-דוג שהיה (כנראה שלא מיותר לציין שאין לכך, לא אז ולא מאז, כל הוכחה מדעית). זמן קצר לאחר מכן חזר גאלווין לכושר מצוין, וגם הוא וגם התקשורת של אותם ימים ייחסו את זה לקוקטייל הג'יבריש של בראון-סקאר.
6 צפייה בגלריה
אם יש דבר יותר גרוע ממתנגדי חיסונים, זה ספורטאי-על שמתנגד לחיסונים במהלך מגפה עולמית
(צילום: getty images)
היום, אני רוצה להאמין, אף ספורטאי לא יזריק לעצמו תמצית אשכים, אבל הצורה שבה פועל מוחו של אתלט לא השתנתה: אמונה בחצאי רפואת אלילים, ספקנות כלפי המדע - באופן אירוני בדיוק אותו מדע שהופך היום ספורטאים לכמעט על-אנושיים - וקומפלקס משיחי לפיו "אף אחד לא יכול להגיד לי מה לעשות, אני סופרמן". כל זה עדיין שם. זה לא מקרי שספורטאים הם ממובילי טרנדים בבריאות ובתזונה - חלקם לא מוכחים וחלקם מתגלים בסוף כרמאות - הם מחפשים כל הזמן את הדבר הנוסף הזה שייתן להם עוד חצי יתרון על היריבים.
בגלל זה, בסופו של דבר אין הבדל גדול בין מיץ האשכים של ג'ים גאלווין לבין תערובות שרקח הקוורטרבק ארון רוג'רס כדי "לחסן" את עצמו נגד קורונה. אבל יש הבדל, גדול מאוד, בין גאלווין, שלהחלטה שלו לא הייתה השפעה על אף אחד חוץ מעצמו, לבין רוג'רס, שההחלטה שלו מעמידה בסכנה הרבה אנשים אחרים.
אם יש דבר יותר גרוע ממתנגדי חיסונים במהלך מגפה עולמית, זה ספורטאי-על שמתנגד לחיסונים במהלך מגפה עולמית. כי כשזה מגיע לספורטאים, מה שהם עושים במצבי בריאות הציבור חשוב במיוחד. הם הרי סמלים לבריאות ולמנהיגות, לא במקרה הם כל כך מבוקשים בעולם הפרסום. אנשים מקשיבים להם ורוצים להיות כמוהם. וכאן נכנסים כמה ספורטאים - לא הרבה, אבל כמה מהטובים אי פעם בענפים שלהם - שלא רק מתנהגים כמו היו טרולי אינטרנט קטנים, הם גם משתמשים בהשפעה שלהם כדי לגרום למיליוני מעריציהם לא להתחסן.
יש מקרים כמו זה של קיירי ארווינג, שכל תפיסת העולם שלו נמצאת אי שם בחוץ, והתנגדותו לחיסון נשענת על מציאות אלטרנטיבית שלמה שבנה לעצמו. לעומתו יש את רוג'רס, שכל שלב בקריירה שלו הצביע על כך שמדובר בבחור עם ראש על הכתפיים והבנה של מה מגיע יחד עם המעמד, כך שהשאיבה שלו למחילת הארנב - בדיוק כשהוא נותן עונת פוטבול לתפארת הקוורטרבקים - נובעת בעיקר מפריבילגיה עצומה ואנוכיות עצומה עוד יותר.
ויש את נובאק ג'וקוביץ', שהוא הגרוע מכולם.
בין חיים למוות
מי שמכירים את סרביה יגידו לכם שזו מדינה שבה תיאוריות קונספירציה הן מטבע יומיומי, ולכן הם לא מופתעים שג'וקוביץ' אמר כבר בתחילת המגפה כי "אני מתעניין בדרך שבה נוכל להעצים את חילוף החומרים שלנו כדי להתגונן מפני וירוסים מתחזים כמו הקורונה".
אבל מאז עברו שנתיים. 5.5 מיליון איש, בהערכה שמרנית, מתו ברחבי העולם. מדענים - סופרמנים גדולים בהרבה מג'וקוביץ' - הצליחו לייצר חיסונים אפקטיביים במהירות שהיא כמעט נס. אז לשבת היום, במעמדך כאחד הספורטאים הטובים בעולם, ולעשות את מה שג'וקוביץ' עושה, זה בלתי נסבל ובלתי נסלח.
לספורטאים יש היום יותר שליטה מאי פעם. המדיה החברתית מאפשרת להם פלטפורמות ענקיות, וההחלטה מה לעשות עם המגאפון הזה יכולה, לפעמים, לעשות הבדל בין חיים למוות. ג'וקוביץ' לא רק בחר ללכת עד הסוף נגד אמצעי הגנה על בריאות הציבור במהלך מגפה עולמית, הוא גם סיכן באופן אקטיבי אנשים אחרים, ושיקר על כך.
העובדה שג'וקוביץ', כך נראה, יוכל לשחק באליפות אוסטרליה, וראשי אליפות צרפת כבר הבטיחו לו שברולאן גארוס לא תהיה שום בעיה, היא המשך של מה שקורה בחודשים האחרונים גם ב-NBA וגם ב-NFL. שתי הליגות המקצועניות הגדולות נכנעו לגמרי למיעוט של שחקנים לא מחוסנים. יותר מ-90 אחוז משחקני ה-NBA מחוסנים, ועדיין ברוקלין החזירה את ארווינג, למרות שהוא יכול לשחק רק במשחקי חוץ; רוג'רס חזר לשחק למרות ששיקר לגבי סטטוס החיסון שלו.
המסר די ברור: אם אתה כוכב שמכניס לנו הרבה כסף, בסופו של דבר ניתן לך לעשות מה שאתה רוצה. במקביל, נציב לספורטאים פחות מפורסמים הגבלות שאתה יכול להתעלם מהן.
לזרוק את הסימפטיה לפח
הדיון כאן רחב אפילו יותר מבריאות הציבור. בכל העולם יש עובדים חיוניים שנדרשים להתחסן, כי זה מה שאומר המדע ודורשת המציאות. למה בדיוק מותר לג'וקוביץ' לנסוע ולשחק בלי לעמוד בדרישות מינימליות, בזמן ששחקנים אחרים, או הקהל שקונה כרטיסים, לא מקבלים הנחות דומות? התשובה די ברורה.
ספורטאי-על בנויים אחרת, לא רק פיזית. אתה לא יכול להפוך לג'וקוביץ' או רוג'רס או אפילו ארווינג (למרות שהוא כבר חמש שנים לא עושה שום דבר טוב על המגרש) אם אין לך שריטה עמוקה, וזו מביאה איתה סיטואציות שמקישים על מקלדת לא תמיד יכולים להבין. אבל כל ההסברים, התירוצים, אפילו הסימפטיה, צריכים להיזרק לפח כשספורטאים המתחרים על התואר "הכי טוב ששיחק את המשחק" בענפים שלהם, מתנהגים ככה בזמן מגפה עולמית.
אפשר לחזור על הקלישאה המאוסה של "עם כוח רב באה אחריות גדולה" - ורוב הספורטאים אכן לוקחים את זה ברצינות - אבל המקרה של ג'וקוביץ' הרבה יותר פשוט: האיש שהוא, כנראה, הטניסאי הגדול בהיסטוריה, מעדיף להיזכר כשמוק שהסתובב בין אנשים אחרי שנדבק בווירוס, וסירב להתחסן במהלך מגפה של פעם במאה שנה. הספורטאי הגדול הכי קטן בהיסטוריה.
