51 שנה חלפו מאז אותו יום נורא במינכן. 20 שעות שטילטלו את הספורט הישראלי והאולימפי, את מדינת ישראל כולה ואת התפיסה הביטחונית שלה. זה התחיל ב־5 בספטמבר 1972, בשעה 04:30 שעון גרמניה, כששמונה מחבלים פלסטינים מארגון "ספטמבר השחור" חדרו לביתן הישראלי בכפר האולימפי, רצחו את מאמן ההיאבקות משה ויינברג שניסה לעצור אותם ואחר כך גם את המשקולן יוסף רומנו, שתקף את אחד המחבלים בסכין לקילוף פירות ונורה למוות.
תשעה חברי משלחת נוספים נלקחו כבני ערובה עד שבשעות הערב הם הוטסו בשני מסוקים לשדה תעופה, משם היו אמורים להמריא יחד עם חוטפיהם מחוץ למדינה. הרשויות הגרמניות תיכננו מבצע חילוץ, אבל הוא נכשל, והמחבלים ירו והשליכו רימונים לתוך המסוקים ורצחו את בני הערובה. חילופי האש נמשכו עד קצת אחרי חצות ואז התבררה האמת המרה.
בזמן הזה, בין תחילת המתקפה בכפר האולימפי לסיומה הטרגי, הציבור בארץ עקב בנשימה עצורה אחרי האירועים והדיווחים, כולל של שליחי "ידיעות אחרונות" למשחקים, דב עצמון ורפאל נאה ז"ל ונסים קיוויתי יבדל"א. ביום של המתקפה הכותרת בעיתון הייתה "מחבלים ערבים תקפו משלחת ישראל במינכן" ובידיעה צוין כבר כי ויינברג נרצח על ידם.
כמה שעות אחר כך הודפסה הוצאה שנייה עם הכותרת "ישראל תובעת מגרמניה להפסיק האולימפיאדה" ודיווחים נוספים ממינכן, כולל על הרוג ישראלי שני, וסיפורים של חלק מהניצולים. ועדיין, באותו גיליון יש גם ידיעות ספורטיביות אמיתיות. למשל על הגרלת הרצות בחצי גמר 100 מטר משוכות, שקבעה כי אסתר שחמורוב שובצה במקצה השני הנוח יחסית ותרוץ בשביל המרכזי והטוב ביותר, מספר 4.
עוד נכתב כי "שחמורוב נמצאת בכושר טוב ובוטחת ביכולתה להעניק לספורט הישראלי את הרגע ההיסטורי שלו. אסתר תצטרך להתעלות היום לשיא חדש, כדי להבטיח מקומה בגמר, אבל בכושרה הנוכחי היא מסוגלת לעשות זאת". הרברט שובר, מאמנה של השיאנית העולמית פמלה קילבורן, אפילו העריך ששחמורוב מועמדת להיאבק על מדליית הארד.
בידיעה אחרת מסופר על המתאבק הישראלי מארק סלבין, עולה חדש מבריה"מ, שמתרגש עם מאמנו משה ויינברג והשופט יוסף גוטפרוינד לקראת כניסתו לזירה. שום דבר מזה, לצערנו, לא קרה. בזירה הבינלאומית, השחיין היהודי אמריקאי מארק ספיץ השלים באותו יום זכייה במדליית זהב שביעית וההערכה הייתה שהוא "יצר היסטוריה שקשה יהיה לבן־תמותה רגיל לחזור עליה". עד שהגיע מייקל פלפס 36 שנה מאוחר יותר.
יום למחרת הספורט כבר נדחק לשוליים. על שער העיתון התנוססו תמונות י"א הנרצחים וההערכה הייתה שהמשחקים ייפסקו לחלוטין. בהוצאה השנייה שהודפסה מאוחר יותר פורסמו תמונות המסוקים שבהם מצאו הישראלים את מותם, וגם צוין כבר ש"במינכן הוחלט לחדש האולימפיאדה". באצטדיון האולימפי נערך טקס אזכרה, המשחקים הופסקו ליום אחד ואחר כך העסקים היו כבר כרגיל.
במדור הספורט סוקרה מסיבת העיתונאים עם ספיץ לכבוד שבע מדליות הזהב שלו, אבל זה היה אירוע מתוח, צפוף ועצבני. 1,000 אנשי התקשורת שנדחסו לאולם קיוו לשמוע כמה מילים מגיבור הרגע, אבל הוא סירב להתקרב למיקרופון מחשש להתקפת מחבלים נוספת, אמר כמה משפטים שאף אחד לא שמע ובסיום הצהיר שוב על כוונתו לפרוש משחייה מקצוענית – ואנשי המשלחת האמריקאית העלו אותו תחת אבטחה הדוקה על מטוס ללונדון בדרך חזרה הביתה.
ואלה שמות י"א חללי מינכן: דוד ברגר, יוסף גוטפרוינד, משה ויינברג, אליעזר חלפין, מארק סלבין, זאב פרידמן, יוסף רומנו, קהת שור, אנדריי שפיצר, עמיצור שפירא ויעקב שפרינגר. יהי זכרם ברוך.
פורסם לראשונה: 10:57, 06.09.23
