לא מזמן נקבעה לי פגישה באחד המגדלים בר"ג. נסיעה קצרה עבורי, למרחק של מספר קילומטרים בודדים, שהזכירה לי הרבה מההיסטוריה העיתונאית־ספורטיבית שלי.
בדרך עברנו ליד האצטדיון, שנחשב פעם ללאומי, בר"ג. הוא כבר מזמן אינו כזה, אבל איכשהו עדיין מארח משחקים בליגות שונות, למרות שכבר מזמן דיברו על כך שהוא יוחרב. מיד קפצו לי לראש האירועים הגדולים שנערכו פעם במקום: טקסי הפתיחה המפוארים של חלק מהמכביות; במשחקי הכדורגל של הנבחרת בכדורגל, עם יעקב חודורוב, נחום סטלמך ושייע גלזר האגדיים; תאמינו או לא היו גם ימים, הרבה לפני שהוקם היכל יד אליהו (שהפך עם השנים למנורה מבטחים), באצטדיון הכדורגל הגדול הורכב משטח כדורסל שפורק בסיום האירוע.
מרחק של עוד 7־5 דקות נסיעה באבא הלל, והגעתי למגדל המבוקש בתחום הבורסה לפגישה שלי. לפני שעליתי במעלית נעצרתי בכניסה וחיפשתי מה שהיה פעם באזור הזה, בריכת גלי גיל, שמארק ספיץ והרבה גדולים מהארץ ומהעולם התחרו בה. גם למגרש הכדורגל של מכבי ר"ג (ובהמשך הכח מכבי ר"ג) כבר מזמן אין זכר. בימים היפים של המגרש הזה, נערכו שם בשבתות מ־8 בבוקר משחקי ליגת כדוריד ל־11 שחקנים, עוד לפני שעברו לשחק עם 7. כמובן שיש לציין שהוא היה רחוק ממגרש כדורגל אידיאלי, בגלל המהמורות והקרחות שהיה מלא בהן. בפאתי המגרש נמצא ואדי מוסררה, ולא פעם כדור שהורחק לא חזר למגרש והיה צורך בהבאת כדור חלופי, מה שנחשב באותם ימים להוצאה גדולה.
פחות מדקה משם, אני זוכר עוד שעלינו לאורך שנים רבות לרחוב ארלוזורוב עם ריח השוקולד, לבניין דמוי הסירה של עלית עליו גדלנו מילדותנו. הבניין עוד קיים, אבל המפעל הענק כבר מזמן הועתק לנוף הגליל. בשנים בהן עלית הייתה הספונסר של מכבי ת"א בכדורסל, הגעתי לשם על בסיס קבוע לפגישות עם התקשורת בנושא הקבוצה, ופתאום, כאשר עברתי לידו שוב במסע הנוסטלגי הזה – הנשימה שלי נעצרה. לרגע כמעט הזלתי דמעה. האמת היא שלא הייתי מרוכז בפגישה אליה הגעתי, כי בראש הופיעו התמונות של פעם.
כך היה גם בדרך חזרה, כשעשינו סיבוב ליד המכתש של הפועל ר"ג, שגם בו עלו וגדלו והופיעו הרבה שמות נוצצים. וכמו במגרש של היריבה העירונית, גם שם נערכו בשבתות בבוקר משחקי כדוריד. ולפני שסיימתי את הסיור, עוד קפיצה לרחוב הרצל, שם שכנו פעם הצריף ומגרש הכדורסל הפתוח של מכבי ר"ג. היום נמצא במקום חניון גדול ואין זכר לסלים שקלעו שם לפני יותר מחמישים שנה חיים שטרקמן וחבורתו, וגם לא זכר לפגישות הכמעט יומיות שהיו לי שם עם מאמן הסיוף אנדריי שפיצר, אחד מי"א חללי מינכן.
האמת היא שיכולתי להמשיך עוד ועוד. מה שהבנתי לבסוף הוא שאת בניית המגדלים איש לא יוכל לעצור, אבל גם הם לא יוכלו למחוק את הזיכרונות.
