מרתון הנשים באולימפיאדת טוקיו היה סיוט אמיתי עבור המשתתפות. הניסיון להתמודד מראש עם החום הצפוי ביפן ולהעביר את התחרות לסאפורו הצפונית כשל, מאחר שהמארחת החלופית סבלה מגל חום יוצא דופן בעצמה שגם שעת הפתיחה המוקדמת לא התמודדה איתו היטב.
בזמן שצפינו מהבית בלונה-צ'מטאי סלפטר נוגעת במדליה, ראינו גם את הרצות פורשות בזו אחר זו מרוב תשישות. הן מילאו את כובעיהן בקרח, ניגשו בייאוש לתחנות ריענון בשביל קצת נוזלים, אבל ביום שבו הטמפרטורה עמדה על 25 מעלות כבר בזינוק בשש בבוקר, זה היה אבוד מראש. 15 מהמתחרות לא הצליחו לסיים את המרתון, כולל חלק מהפייבוריטיות.
זו המציאות של הספורט העולמי כיום, ולא תחזית שחורה עתידנית. בזמן שהשיח הבינלאומי על צעדים להצלת כדור הארץ הולך ומתגבר, כשכל העיניים נשואות לוועידת האקלים הדרמטית שתיפתח היום בגלזגו, הספורט מהווה זירה שבה ניתן לראות פיזית את השפעות השינוי הקיצוני במזג האוויר. במונדיאל בקטאר בשנה הבאה הסיפור אמור לחזור על עצמו – למרות הניסיון לטפל בבעיה לפני המשחקים על ידי הזזת הטורניר לחודשים נובמבר-דצמבר, זו עדיין קטאר, ולא נדיר שהמקומיים מתמודדים בחודשים אלה עם 30 מעלות ויותר.
להתחרות תחת שרב כבד
"כמו לעשן 80 סיגריות ביום"
ההשפעה היא כפולה – הביצועים של הספורטאים יורדים ככל שחם יותר (מחקר מצא שרץ מרתון מאבד שתי דקות על כל שש מעלות נוספות), אבל זה כמובן פחות חשוב מאשר הבריאות שלהם. תחרות ספורט ברמה הגבוהה ביותר, כמו מונדיאל, שמתקיימת תחת תנאים קיצוניים, מציבה את הספורטאי בסכנה להתייבשות ומכת חום.
קשה להגדיר "תנאים קיצוניים" בצורה מדויקת, מאחר שגם לחות וציוד ספורטיבי (כמו המגינים הכבדים בפוטבול) משפיעים על התחושה, אבל השירות המטאורולוגי האמריקאי יצר "מדד חום" הקובע את ההשפעה של מזג האוויר על ספורטאי בריא – וקבע כי על המתחרה לנקוט זהירות רבה החל מ-32 מעלות. מ-39 מעלות והלאה הסכנה לפגיעה פיזית הופכת מוחשית. באליפות אוסטרליה בטניס, למשל, ישנם ימים לא מעטים שבהם החום עובר את 40 המעלות. במהלך משחק קריקט בסידני ב-2018, קפטן נבחרת אנגליה ג'ו רוט פונה לבית החולים. הטמפרטורה במגרש באותו היום הגיעה ל-57 מעלות, ואחד המשתתפים אמר שלשחק שם זה "כמו לעשן 80 סיגריות ביום".
אולימפיאדת החורף בצרות
שלג מלאכותי תוצרת סין
עליית הטמפרטורות לא משפיעה על הספורט בצורה המיידית בלבד - כלומר, עומס חום על שחקן - אלא גם באה לידי ביטוי בשרשרת של תהליכים. בצורות הורסות מגרשי גולף וכדורגל; סופות מובילות לביטול משחקים ופגיעה בתשתיות; שריפות הענק באוסטרליה הובילו לזיהום אוויר חריף במהלך מוקדמות הגראנד סלאם בשנה שעברה, ולקשיי נשימה של הטניסאים; עליית פני הים צפויה להוביל להצפות רבות של מגרשים. וכמובן, במצב הגרוע ביותר נמצאים ענפי החורף, שכבר מוגדרים על ידי פרשנים מודאגים כ"נתונים בסכנת הכחדה".
בעשור האחרון ספורטאי חורף רבים בעולם החלו לפעול להגברת המודעות להתחממות הגלובלית, אבל מדובר בקרב לא פשוט. לדוגמה, על פי אתר "קליימט נקסוס", יותר ממחצית תקציב האנרגיה של אתרי סקי בארה"ב מוקדש ליצירת שלג. פסגות ההרים כבר לא מצליחות לספק את התנאים הדרושים בגלל החום הכבד, ומחקר ידוע שפורסם לפני מספר שנים קבע כי עד שנת 2050, מחצית מהאתרים שאירחו בעבר את אולימפיאדת החורף כבר לא יתאימו לפעילות. בסוף המאה, רק שש מהערים המארחות לשעבר יהיו קרות מספיק.
לקראת משחקי החורף הקרובים בבייג'ינג שייפתחו בפברואר, כבר הובע חשש שההבטחה של הסינים ליצירת מספיק שלג מלאכותי לא תוכל להתממש, לאחר שהיה ידוע מראש כי בפסגות המיועדות לא יורדת בחורף כמות מתאימה. גולש הסקי האמריקאי אלכס הול סיפר על ההכנות: "השלג נמס כל כך מהר, שקשה לצוותים באתרים השונים לשמור עליו". סוזן דאנקלי, המתחרה בביאתלון, הוסיפה: "האתרים שבהם אנחנו מתחרים יכולים לייצר שלג ולקיים את התחרות. אבל כחובבת שלג, אני רוצה לראות אותו גם במקומות המסורתיים שאליהם מגיעים גולשים חובבים". אגב, שלג מלאכותי לא יכול להסתיר מזג אוויר חם מהרגיל שמקשה על הספורטאים שרגילים לתנאי קור משמעותיים, והוא גם פחות איכותי ומוביל לקשיים במהלך התחרות.
עיתונאי הספורט דייויד גולדבלאט פירסם לאחרונה מחקר בשם "משחקים נגד השעון: ספורט עולמי, משבר האקלים והצורך בשינוי מהיר". הוא כתב, בין השאר: "אנחנו נמצאים כבר בתוספת הזמן. על פי הסכמי פריז ויוזמת האו"ם לפעילות גופים ספורטיביים למען האקלים, יש לנו עוד 30 שנה לטפל בבעיה. אבל למעשה, נותר לנו רק עשור כדי לנצח. הגיע הזמן שעולם הספורט יתחיל לפעול בנושא".
הרקע לדברים הוא הטענה במחקר, שלפיה הספורט העולמי משאיר טביעת רגל פחמנית גדולה מדי על כדור הארץ. הוא קובע כי הספורט מוביל לשימוש גדול יותר בתחבורה מאשר סקטורים אחרים במשק, מה שיוצר כ-0.8-0.6 אחוז מפליטת הפחמן הבינלאומית. מה שהוא דורש אינו התאמה של ראשי הספורט ומארגני התחרויות למצב, בסגנון הפסקות מים וקביעת רף חום שמעליו לא ניתן לשחק, אלא התגייסות של הספורט לשינוי. פעילות ירוקה במקום מציאת פלסטרים למשבר האקלים.
עולם הספורט מתגייס למאבק
אולם נטול פחמן ומיחזור מי גשמים
והוא לא מדבר לאוויר. העניין הולך וצומח מדי שנה, המודעות הגדולה לשילוב בין קיימות לתחרויות. קחו למשל את "קליימט פלדג' ארינה" בסיאטל ("הבטחת האקלים", בתרגום חופשי), הבית של מספר קבוצות מקצועניות מקומיות, בהן המצטרפת הטרייה לליגת ההוקי קרח, סיאטל קראקן. ההצהרה עם פתיחתו המחודשת הייתה כי מדובר באולם הספורט נטול הפחמן הראשון בעולם. הוא פועל אך ורק על אנרגיה חשמלית, משתמשים בו במים ממוחזרים ואוסרים על כלים חד-פעמיים. האוכל המוגש במזנונים הוא מתוצרת מקומית, ואת העודפים תורמים לנזקקים. לא רק זאת, אלא שאנשי האולם מבקשים מהאוהדים לנסות להגיע בתחבורה חלופית למשחקים, ולא ברכבים פרטיים.
ישנה גם פורסט גרין מהליגה הרביעית באנגליה, הקבוצה הראשונה בעולם שמשתמשת ב-100 אחוז אנרגיה מתחדשת, עם מיחזור מי גשם ואפילו מכסחת דשא סולארית.
אלו יוזמות מקומיות, אבל קיימות גם כאלו נרחבות יותר. איגוד האתלטיקה העולמי הבטיח להגיע עד 2030 למצב של אפס פליטת פחמן בפעילויות שלו. פורמולה-1 נחשב לסבב מקצועני מזהם במיוחד, אבל התחייב לשינוי דומה בעזרת פיתוח טכנולוגיות שיהפכו את המנועים ליעילים יותר, כאלו שפולטים פחות פחמן לאוויר ומשתמשים בפחות דלק.
ישנן בעיות שאין דרך לפתור באנרגיה מתחדשת, ומדובר בעיקר בתנועת הטיסות הנחוצה להגעת אוהדים לאירועים גדולים ולהעברת כמויות ענק של ציוד וספורטאים ממקום למקום, מה שבולט מאוד בפורמולה-1. אבל מדברים עליהן, וזה כבר צעד חשוב. השאלה היא עד כמה מאוחר התעורר העולם בהקשר הספורטיבי, ואם ב-2050 עוד נראה ספורט חורף, או לחלופין משחקי קריקט, כדורגל, בייסבול ועוד שניתן יהיה לקיים מחוץ לאולם ממוזג.
