כאשר אתה ילד, אתה חושב שלכל דבר בחיים יש סוף טוב, כמו סרט של דיסני. ואז אתה מתחיל לאהוב כדורגל.
אף אחד לא יודע להסביר את פשר הנאמנות הבלתי מסויגת הזו. יש מדינות שמתייחסות להאשמות בריגול פחות בחומרה מאשר אוהדי ספורט הבזים למישהו שעבר לאהוד קבוצה אחרת. אבל לכולם יש את החוויה הבתולית, הראשונית והמסעירה שלהם: אחד הלך למשחק עם אבא, סבא, דוד או חבר; יש מי שהלך לבית הספר והושפע ממה שהחבר'ה הכתיבו; יש מי שראה את המשחק בטלוויזיה והתאהב.
המשותף לכולם הוא נאמנות חסרת פשר לסמל שעל החולצה. ג'רי סיינפלד אמר פעם שהשחקנים מתחלפים, המאמנים מתחלפים ורק החולצות נשארות, ככה שאנחנו מעודדים חולצות. זה אולי ציני ומצחיק אבל נכון במידה מסוימת. מה מאחד אותנו מאחורי הסמל של המועדון אותו אנחנו אוהבים? יש עוצמה וכוח בהשתייכות לקבוצה גדולה, מוקף באנשים שחושבים כמוך, בדרך כלל עם אותה השקפת עולם, ששמחים ועצובים וכועסים ביחד.
אבל כל זה מוביל לשאלה הגדולה, מה שומר עלינו נאמנים לקבוצה שהתחלנו לאהוד בגיל 9, למרות ההפסדים והאכזבות שהם מנת חלקו של כל אוהד ספורט? אני לא יודע לענות על השאלה הזו, אבל באותה ודאות אני יכול לומר שאני אשאר נאמן לקבוצה שאני אוהד, לתמיד.
אבל הסבל, הו הסבל. אין דבר כזה קבוצה שמנצחת לתמיד. הרבה אנשים בגילי הצטרפו לגל של ברצלונה בשיא תקופת הטיקי טאקה, כשתחת פפ ברצלונה הפכה לבלתי מנוצחת כמעט, אבל גם הם גילו שבסופו של דבר עידנים נגמרים והגלגל מתהפך עליך. אותו דבר נכון לגבי יובנטוס, והגלגל יתהפך גם על אוהדי באיירן מינכן. למסובב הגלגל של הכדורגל יש סבלנות, ובסוף זה מגיע.
אבל לי כאילו נועדה מנה מיוחדת של סבל, בתור אוהד ליברפול ובית"ר ירושלים. חוויתי באופן אישי 15 שנות יובש עם 3 כמעטים עתירי דמעות (08/09, 13/14 ו-18/19) עד האליפות המיוחלת בשיא הקורונה, כשהנדרסון הניף את הגביע הנכסף מול אנפילד השומם כשמחוצה לו אנשים מפירים את הוראות הסגר הנוקשה ומשתוללים משמחה, ועוד אחד כאשר במחזור האחרון של 21/22 הייתה אמונה כמעט עד הסוף שסטיבי ג'י ישלים סגירת מעגל הזויה במיוחד ויביא אליפות לאנפילד דווקא כמאמן של אסטון וילה ויעצור את סיטי המפלצתית.
אבל מצד שני, כמו שאומר חנן בן ארי, אחרי ההפסדים הניצחון הרבה יותר מתוק. יש רגש כמו הגול של אוריגי בוונדה מטרופוליטנו שנעץ את המסמר האחרון בארון והחזיר את הגביע לליברפול אחרי 14 שנים? או קפה בועט את הפנדל האחרון בדו קרב הפנדלים המטורלל מול צ'לסי אל שמי וומבלי, ושולח עשרות אלפי אדומים לשמוח ולרקוד למרות שזה רק גביע הליגה? או הבעיטה המכריעה של צימיקאס, הסקאוזר היווני, מול אותה צ'לסי, באותו מקום, כמה חודשים מאוחר יותר שהחזירה את התואר העתיק בעולם אל מקומו הראוי לו? הגול של בובי פירמינו מול פלמנגו בגמר גביע העולם למועדונים בדקה ה-100?
ועל בית"ר אין בכלל מה לדבר. אהבה ראשונה שהתחילה אי שם בסוף המילניום הקודם והמשיכה אל טרללת אינסופית של החלפת בעלים בשרשרת, כמעט ירידת ליגה יותר מפעם אחת, וארקדי משוגע אחד שבנה בתהליך אינסטנט את אחת הקבוצות החזקות בתולדות הכדורגל הישראלי, ועזב בקול דממה דקה בניגוד מוחלט לרעש ולצלצולים שהיו כשבא. אבל כל רגע של שמחה בשני המועדונים האלה שווה כמו 100 במקומות אחרים.
לסיכום, כדורגל לא תמיד נגמר בהפי אנד, והם לא חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה. אבל בדרך יש הרבה רגעים קטנים של אושר, צריך רק ללקט אותם. והסבל? הוא חלק מובנה מהאושר. אי אפשר איתו, אי אפשר בלעדיו.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? התחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
