הראיונות עם מאמן הפועל ירושלים, זיו אריה, הם חוויה מרנינה. בכל שבוע התוצאה מראה משהו אחד, אבל המאמן מתעקש שזה משהו אחר, כאילו הוא סופר שהקוראים לא הבינו את יצירתו הנשגבת. כמו שפרנסואה טריפו וחבריו הביאו את הגל הצרפתי ושינו את הקולנוע, כך זיו אריה ממציא את הכדורגל מחדש, והוא שונה לגמרי ממה שאנחנו מכירים.
"אין פרמטר במשחק הכדורגל שלא עלינו על הפועל באר שבע", התעקש אחרי ההפסד 3:1 להפועל באר שבע. חוץ מפרמטר התוצאה.
"לא חושב שזה משחק של 1:4...גם לא ברמת האיכות וכל הפרמטרים כולל יצירת מצבים", אמר אחרי ההפסד למכבי חיפה. שוב פרמטרים ויצירת מצבים, על יצירת מצבים לא מקבלים נקודות. גם לא על פרמטרים גבוהים. לצערנו, במשחק הכדורגל לא מקבלים ניקוד על הדרך. זה לא בגרות במתמטיקה. הכדורגל של הפועל ירושלים, מתברר, הוא כדורגל פוסט-מודרני בו אין אמת אחת, וכל אחד יכול לפרש את התוצאה כראות עיניו. הניצחון וההפסד הם בעיניי המתבונן בלבד, כל אחד יכול לעצב לעצמו תוצאה סופית שונה.
הנתונים היבשים הם כאלה: אפס ניצחונות, שני שערי זכות, 11 חובה, שלוש נקודות. מקום אחרון. אולי יש עוד פרמטרים בטבלת ליגת העל שאיננו מודעים אליהם ויתווספו רק בסוף העונה, אך כרגע זה המצב.
הפועל ירושלים היא באמת קבוצה חשובה בכדורגל הישראלי, הפרויקט מרגש מאוד, והאוהדים הם דוגמה ומופת. קשה להיות נגדה. הגישה של אריה בראיונות אולי נכונה לשחקנים שלו, אולי הוא צריך לעודד אותם אחרי היכולת הדי מביכה שהם מראים בליגת העל וצריך להראות שהוא מגן עליהם. אני גם בטוח, ללא ציניות, שמדובר במאמן מוכשר מאוד. אך התחושה שעולה מהראיונות שלו היא זלזול באינטליגנציה של הצופים. בעולם של זיו אריה הפועל ירושלים משחקת כדורגל שמיימי, בעולם האמיתי היא בקושי עוברת את החצי. הפער הזה בלתי נתפס. ואם להיות פחות מנומס: נו באמת, זיו, אפילו אתה לא באמת מאמין לזה.
השקט האדום
במתחם חודורוב קורה דבר מוזר בחודשים האחרונים, שקט שם מדי. השכנים היו רגילים להתלונן על רעש של 24 שעות, מסיבה שלא נגמרת. ופתאום המתחם שותק, המסיבות תמו. נזכרו שיש גם קבוצת כדורגל שצריכה לנצח. ולא שלא היו סיבות לעלות לכותרות: האוהד שפרץ למגרש ותקף את אדי גוטליב, התביעה של מאור בוזגלו והבלגן במחצית מול בית"ר. בשנים הקודמות אירועים כאלה היו מובילים להפסדים. להפועל הנוכחית זה לא מזיז. מקבוצה שדחיפה קלה הייתה מובילה אותה לתהום, היא הפכה לזן מאסטר.
והנה, שבעה מחזורים עברו, הפועל תל אביב עם ארבעה ניצחונות ושבע נקודות יותר מהיריבה העירונית (עם משחק עודף, אבל עדיין). הרבה יותר ממה שמישהו ציפה לו. זאת לא רק פתיחת עונה טובה, אפשר להגיד שמשהו השתנה בצד האדום. למרות שהובאו שחקנים ותיקים יותר בחלון הזה, הם משתלבים היטב עם הצעירים. השחקנים היצירתיים נותנים יד גם בהגנה, המגינים מגלים יכולות התקפיות מרשימות. אין מה לומר, מדובר בהרמוניה מושלמת. האוהדים היו רוצים שהדרבי ייערך כבר בשבוע הבא, אבל עדיף להפועל תל אביב להמשיך עוד קצת ככה, עם השקט המופלא הזה. מתברר שזה עובד.
רוני לוי, אנדרייטד?
אמרו שהוא אוברייטד, מיושן, קשוח מדי, הגנתי. אבל רוני לוי מוביל את הפועל באר שבע למקום הראשון, עם עוד ניצחון ועוד ניצחון. היה מפתה להמר שהפרויקט של באר שבע, שהפציצה עם רכש בקיץ, יתפרק בשלב הזה. אבל זאת לא ליגה כל כך חזקה שצריכים בה זמן כדי להתחבר. באר שבע לא הכי מבריקה, אבל היא חוצבת את הניצחונות שהיא צריכה בשביל ביטחון. אם זאת לא עבודה של מאמן, אז אי אפשר לדעת מהי עבודה של מאמן.
הניצחון על הפועל ירושלים היה קליל, גם בגלל היריבה החלשה אבל גם בגלל שהסגל של באר שבע עושה את הכל לקל יותר. העומק של באר שבע בהתקפה מרשים מאוד, ומפחיד לחשוב מה יקרה כשהיא תחמיץ קצת פחות. כל מאמן אחר היה מקבל על פתיחת העונה הזאת הרבה יותר קרדיט ממה שרוני לוי מקבל.
