לא מעט אנשים אוהבים לנפנף במשפט: כבר עברתי הכל בספורט הישראלי. כולם, עם כל הכבוד, לא עברו משהו שמתקרב לרזומה של אורי אפק.
הוא היה מעורב בכל 17 האולימפיאדות שבהן השתתפה ישראל במשך 70 שנה, בשלוש מהן כראש המשלחת, ובשנים האחרונות שימש יועץ למשלחות. כמאמן כדורעף בהפועל עין־שמר הצליח ליצור קשרים עם המוסדות הבינלאומיים ולהאיץ את קבלת הספורט הישראלי האולימפי לאירופה. במשך 12 שנים כיהן כמנכ"ל הוועד האולימפי, ותמיד היה בצמתים החשובים של הספורט בכחול-לבן.
ב־11 בספטמבר יחגוג אפק את יום הולדתו ה־90. מלא אנרגיה, גם בגילו, עדיין צריך לאתר זמן כדי לתאם איתו ראיון. את רעייתו, דליה, הכיר כשהיה מאמן נבחרת הנשים של ישראל בכדורעף והיא שימשה כקפטנית. "הצלחתי הגדולה היא 64 השנים שאני נשוי לדליה, יד ביד", הוא מתגאה. "היא הייתה חניכה, תלמידה, חברה. התחתנו בעין־שמר ב־1958, שנתיים אחרי אליפות העולם בפריז. היא מורה לחינוך גפני ואוהדת ספורט כמוני".
הם הורים לעינת (שנשואה לעודד מכנס, סגן מלך השערים של כל הזמנים בליגת העל), ירון, שרון אלוף במיל' שהיה הפרקליט הצבאי הראשי וכיום סגן פרקליטת המדינה, ואלון (בוגר וינגייט וד"ר לחינוך גופני). ואם כבר ייחוס, מיכל הרצוג, רעיית נשיא המדינה, היא בתו של אחיו המנוח שאול, שהיה קצין בכיר בפלמ"ח ובצה"ל. הדור הבא כולל 11 נכדים וארבעה נינים.
אפק נולד בבלפוריה, ואת הספורט ספג כנראה עוד קצת לפני כן. "ב־1932 התקיימה המכביה הראשונה באצטדיון בת"א ליד הים. הוריי החליטו להגיע ברכבת לטקס. אמי נשאה אז בבטנה תינוק. זה הייתי אני. אמא ניחשה כנראה שכאשר אגדל אהיה מעורב במפעלי המכביה הבאים. אפשר להגיד שראיתי את כל המכביות, כולל הראשונה, מהבטן של אמא".
מעט אחרי הלידה עברו הוריו לכפר יונה, אפק למד בנתניה ומגיל צעיר מאוד התבלט בספורט, בעיקר בריצות ובקפיצות. בין השאר ניצח באחת מתחרויות הקפיצה לגובה את אריה נווה (קליינשטאוב), נציג ישראל לאולימפיאדת הלסינקי 1952. בזכות יכולותיו האתלטיות קיבל ממועדונו, מכבי נתניה, הזדמנות להפוך לשוער כדורגל. בקבוצה שיחקו אז שמוליק פרלמן ואריה מכנס (אביהם של התאומים גדי ועודד), אפק עמד גם בין הקורות בנבחרת הנח"ל.
4 צפייה בגלריה
ליווה אותה עוד הרבה לפני הזכייה ההיסטורית במדליית הכסף בברצלונה. ארד ואפק
(צילום: ראובן שוורץ)
בשירותו הצבאי היה בין השאר צנחן, נשלח לקורס קצינים, שימש באופן טבעי כקצין האימון הגופני של הנח"ל והתקדם לתפקיד מג"ד בגדוד קרבי ולדרגת סא"ל במיל'. כשהשתחרר בגיל 20 ("שירתו אז שנתיים"), נסע באופנוע לאזור הקריה בת"א ופגש בחיים ויין, שהיה אז מראשי הספורט בארץ. ויין שמח להשתמש בשירותיו של הספורטאי הנמרץ כנער־שליח. "אני זוכר שערב הנסיעה לאולימפיאדת הלסינקי, התקשרו מנמל התעופה וביקשו, אם אני יכול, להביא להם פרטי לבוש שנשכחו כמו צעיף, כובעים, מטבעות להחלפה". הציוד הגיע לנמל התעופה והקריירה של שליח הספורט הישראלי החלה להמריא.
"עוד כשהייתי בן 18", מספר אפק על תחילתו הפורמלית של מפעל החיים. "מיכה שמבן, עליו השלום, הציע לי להשתלב בכדורעף, למרות שלא היה לי מושג בענף". ההמשך היה בעבודה עם של אימפריות כמו עין שמר, העוגן וכפר־סבא, עימן הביא לא פחות מ־14 תארים - אליפויות וגביעים. משם הגיע המינוי הטבעי לנבחרת ישראל, שאותה אימן בין היתר במסגרת הקדם־אולימפית ובאוניברסיאדות בטורינו, במוסקבה ובמקסיקו. את נבחרת הנשים הוביל באליפות העולם בפריז 1956 ולאחר מכן הפך לשופט בינלאומי.
לא ברור מצב שיאי גינס מבחינת העיסוק במספר הרב ביותר של ענפי ספורט, ועוד לא דיברנו על תחום הוראת החינוך הגופני, שבו העלה את ההצעה להמשיך לשנת לימודים שלישית כדי להשביח את הידע והכלים. לאורך השנים אפק גם כתב 31 ספרים על ספורט אולימפי. מתוך צניעות, הוא לא יזכיר את התרומות הרבות שגייס לטובת הספורט הישראלי, בעיקר להתעמלות האמנותית, גם לא את המדליה היוקרתית ע"ש הברון פייר דה־קוברטן, שקיבל מיו"ר הוועד האולימפי הבינלאומי ז'אק רוג, סיכת הזהב האולימפית שהעניק לו קודמו הספרדי חואן אנטוניו סמראנש, ואותות הוקרה רבים אחרים, ביניהם מתנועת אומ"ץ ו"יקיר העיר ת"א".
בכל אחד מעיסוקיו ספג אפק חוויות יוצאות דופן השזורות בדרכו הפתלתלה של הספורט הישראלי. למשל המשחק על אליפות אסיה בטהרן 1974, שבו הפסדנו לאיראן 1:0 משער עצמי. "אני לא יודע מה היה קורה אילו הייתה תוצאה הפוכה לעיני 120 אלף איש באצטדיון", הוא נזכר, ומסכם באנחת רווחה היסטורית: "למזלנו הפסדנו".
"זוכר שיום לפני רצח הי"א ישבתי עם על ספסל עם מאמן נבחרת ההיאבקות מוני ויינברג. דיברנו קצת, ואחר-כך הלכנו להצגה 'כנר על הגג' עם שמואל רודנסקי. לפי הידיעות המודיעיניות שפורסמו אחר-כך, בהצגה ישבו שתי שורות מאחורינו שני מחבלים"
ב־1982 קיבל אפק משרה מרכזית: מנכ"ל הוועד האולימפי הישראלי. במסגרת תפקידו אירגן מחדש את הענפים תחת קורת גג אחת וניצל את הקשרים שיצר להעברת הספורט האולימפי הישראלי למסגרת האירופית. "עקבנו אחרי ההפתחויות הפוליטיות שניהלו את העולם. כשאימנתי את הפועל עין־שמר בכדורעף, התמודדנו מול גלטאסראיי והתיידדתי מאוד עם המאמן שלהם, סינן ארדן. כעבור מספר שנים הפך ארדן לבכיר בתנועה האולימפית, ושימש כסגנו של הנשיא הספרדי חואן אנטוניו סמראנש הספרדי. בזכות הקשרים הללו, נסללה עבורנו הדרך לאירופה".
מתוך 17 המשלחות שבהן היה מעורב, לחמש אולימפיאדות יצא בעצמו, והיה ראש המשלחת בשלוש מהן: לוס־אנג'לס 1984, סיאול 1988 וברצלונה 1992, שם הגיעו המדליות הראשונות כחול־לבן. לא בכדי הוא נמצא בקשרים הדוקים עם יו"ר הוועד האולימפי יעל ארד, אותה ליווה עוד הרבה לפני הזכייה ההיסטורית במדליית הכסף בג'ודו. בטקס ברית המילה לבנו של מדליסט הארד, אורן סמדג'ה, שימש כסנדק.
כמורה לחינוך גופני, מפקח מטעם משרד החינוך ומנהל רשות הספורט, לימדת מאות, ואולי אלפים. את מי מהחניכים אתה זוכר במיוחד?
"כמעט את כולם. למשל, אהוד ברק ורונה רמון, רעייתו של אילן ז"ל. גם את גילי לוסטיג, מנכ"ל הוועד האולימפי הנוכחי, ודני אורן, מנהל היחידה לספורט הישגי. מאחר שאני נזהר בשמות, כדי שאף אחד לא ייפגע, לא אגיד יותר".
אתה המצאת את הקורס למנהיגות ספורט.
"נכון, בהתנדבות. הקורס הזה נמשך 14 שנה, והנחיל הרבה מנהיגים חשובים לספורט הישראלי, 400 לערך".
כמי שעבר את כל השלבים של התפתחות הספורט במדינת ישראל מ־1956, אתה מרוצה או מאוכזב?
"קודם כל, היום יש לנו מדליות אולימפיות, חלקן מזהב, ועוד בענפי העל של המשחקים האולימפיים. מי חלם אז?"
איך משיגים עוד?
"הגדלת מספר הספורטאים ההישגיים. יש היום כ־120 אלף, מחצית מרוכבי האופניים בשכונה אחת באמסטרדם. דבר שני, שיפור הכשרת מורי החינוך הגופני בבתי־הספר. שלישית, בדיקה רצינית של תחום 'הספורטאים הזרים'. בנוסף לשיפור המועדונים, המתקנים והמנהיגות".
בקרוב נציין מלאת 50 שנה לטבח במינכן 1972. כיהנת כחבר הנהלת המשלחת. מה הזיכרון האחרון שלך משם?
"זוכר שיום לפני הרצח ישבתי עם על ספסל עם מאמן נבחרת ההיאבקות מוני ויינברג. דיברנו קצת, ואחר־כך הלכנו להצגה 'כנר על הגג' עם שמואל רודנסקי. לפי הידיעות המודיעיניות שפורסמו אחר־כך, בהצגה ישבו שתי שורות מאחורינו שני מחבלים".
