אין שאלה שיונאס וינגגור, שזכה בתחילת השבוע בפעם השנייה בטור דה פראנס, הוא רוכב אופניים מופלא, מהפסגות שידע הענף. היכולות שלו הן על גבול הלא סבירות. הוא לא משדר שום לחץ. "מטרונום על גלגלים", קרא לו עיתון צרפתי. אבל דווקא השתיקות המבוישות שלו מרתיעות, גורמות להרגיש שהענף הזה והתחרות המופלאה הזו, 3,400 קילומטר ב-21 ימים (יומיים מנוחה), הפנינג ענקי לרוחבה של צרפת, לא ראויים לאמון המחודש שאנחנו מתים להעניק. בכל פעם שהתרגש הדו-קרב המופלא בין שני המובילים בשבועות האחרונים, ככה עלה מפלס החשדנות.
וינגגור הדני הוא סוג של גמד ספורטיבי. רק 60 ק"ג (באופן רשמי) שמפוזרים ברזון שלדי על 1.75 מ'. המומחים אומרים שמדובר בגוף שנולד למסעות אופניים של ספרינטים רצחניים וטיפוסי עינויים לאורך שלושה שבועות. אבל העין שלך, העין שלך מסתכלת על וינגגור ומשדרת למוח שלך שאין היתכנות שהדבר הזה יצליח לעשות את מה שהוא עושה. והוא לא אשם. לאנס ארמסטרונג ושאר מסוממי העבר של הענף הרסו לנו את האמון. מה שלא יקרה בטור, תמיד יתלוו אליו מכוניות ואופנועים, ואוהדים לאורך כל הדרך, וסוג של הרגשה שמישהו גונב לך את התמימות.
וינגגור רק בן 26. למרות שתי הזכיות הרצופות שלו הוא לא נחשב לרוכב אהוד, לא בין האוהדים ולא בין חבריו לדוושה. הוא מקבל מכולם כבוד, אבל הוא נחשב לטיפוס כמעט לא אנושי, מרוחק, חסר-חום, אנטיפת.
עיתונאי כל העולם הריעו לו על הישג אבל כל אחד מהם העלה שאלות על השתיקות שלו. מיליון סימני שאלה הוצבו מעל התשובות שלו שהוא נקי. וינגגור השיג בטור הזה זמנים שהיו טובים מהזמנים של יאן אולריך ולאנס ארמסטרונג, שניים מהרמאים הגדולים ביותר שידע הענף. יכול להיות שווינגגור אומר את האמת, אבל התחרות שלו היא לא נגד הזמן ולא נגד היריב הסלובני שלו, טאדיי פוגצ'אר, אלא נגד המורשת שהותירו פה רוכבי האופניים של שנות ה-90 והאלפיים.
ההוא שגרם לנו להאמין שהוא החלים מסרטן, וגרם לכולנו לשים על מפרק היד צמיד צהוב, ולמיליוני ילדים ונערים ומבוגרות שחלו להאמין שהכל אפשרי, שאפשר לחזור מהבור הכי נמוך לפסגה הכי גבוהה, רק כדי לגלות שהכל היה שקר. נגד זה מתחרה וינגגור.
יותר שקיפות תמורת אמון
הזמנים של שני המובילים בטור דה פראנס השנה רק העצימו את הספקות. "אני מבין את נקודת הראייה הסקפטית לגבי הזמנים שלנו", אמר וינגגור אחרי אחד השלבים, "אנחנו צריכים להיות סקפטיים בגלל מה שקרה בעבר וזה חשוב לשאול שאלות כדי שהדברים האלו לא יחזרו, אבל אני יכול להבטיח לכם שאני נקי".
אבל היו גם שלבים שוינגגור הדף את שאלות העיתונאים (שמועברות דרך שיחת וידיאו) באגרסיביות והפנה אותם לתשובות שהוא נתן לשאלות מימים קודמים. מבחינתו, ויניגור צודק. לא מספיק הסלובני העקשן הזה על אוכף אופניו, לא רק העליות והספרינטים של המוות, אז גם להילחם ברוחות מן העבר. זה קצת יותר מדי. אבל כצופים, התשובות שלו גרמו לרבים לנוע בחוסר נוחות על הספה. הוא לא בנה שום גשר של אמון לענף, נהדרת ככל שהייתה הרכיבה שלו.
והוא רוצה שתבינו שהכל השתנה: הדיאטה, התזונה, האימונים, הטכנולוגיה של האופניים. ואתה מהנהן בהבנה כשהוא מסביר את זה בצורה רהוטה, אבל הלב שלך ממשיך להדהד: מה אתה רוצה ממני, לך דבר עם יאן או לאנס או עם הרוחות של פנטאני. "רוכב מפלנטה אחרת", קראה הכותרת של ל'אקיפ השנה לאחר שווינגגור כמעט והבטיח את ניצחונו. בדיוק אותה כותרת שנתן אותו עיתון ללאנס ארמסטרונג לפני 24 שנים.
"אנחנו מבינים לגמרי את החשדות ואת החששות", אמרו השנה ראשי הטור, "אבל אנחנו עורכים בדיקות דם שאמורות להספיק כדי לגלות אם מישהו מרמה פה". שזה יפה, עד שאתה נזכר שגם ארמסטרונג עבר מאות בדיקות בלי להכתים את שמו ואת זכיותיו, ואז מה אתה אמור להגיד לעצמך כאוהד, שאתה מאמין בבדיקות? שהן הוכחה למשהו? למה בדיוק?
אחד הפתרונות להחזרת האמון יכול להיות שקיפות של פרמטרים כגון יחידות מאמץ ואנרגיה של הרוכב. הקבוצות עצמן אוספות את הנתונים הללו בכל שנייה של המרוץ אבל שומרות עליהם כאילו שמדובר בסודות גרעין. אפשר להבין את הקבוצות שרוצות לשמור על יתרון הישגי ולשמור את המידע הזה מפני המתחרים, אבל השאלה היא האם המחיר שווה.
אין כבר דרך חזרה?
אולי באמת אין שום ברירה אחרת אם אתה רוצה לעשות הכל כדי לנצח. אין בטור דה פראנס חולצה צהובה לרוכבים ערכיים. חלק מהם קורבנות של השיטה, חלק מהם עיצבו מחדש את השיטה, לכולם, בלי יוצא מן הכלל, הייתה ברירה.
כל רוכב, כל ספורטאי שמרמה, צריך לחיות עם הרמאות הזו, עם העובדה שמישהו יודע סודות עליו, וכשמישהו יודע עליך סודות, אתה בן אדם לא חופשי. כל מי שמרמה צריך לחיות עם העובדה שהוא פוגע בגופו, שהוא עושה משהו שמנוגד לכל המוטיבציה שלו לעלות על אופניו מלכתחילה.
אבל כדי להיות ספורטאי נקי, בעיקר ברכיבת אופניים תחרותית מודרנית, אתה צריך להיות אנטי-ספורטאי. זו מחשבה כמעט מדכאת: במקום לרכוב על אופניים כשהרוח מכה בפניך, הריחות המשכרים של הדרך חודרים דרך הנחיריים, העייפות, אתה פתאום רוכב על אופניים כדי להשיג זמן, מקום, עוד חוזה פרסום, מדליה, טור דה פראנס.
ואז הפציעות מתחילות, כי הגוף לא בנוי לרוטינות כאלו, ואז צריך לצמצם את זמן ההחלמה, אז עושים קיצור דרך עם כדור או שלושים. ואז אתה עושה את זה כי אתה חלק מקבוצה. ואז אתה מקבל מהמאמץ שני חוזים שונים: אחד עם סמים ואחד בלי ששווה עשירית מהחוזה הראשון.
אולי שקיפות של נתונים לא מספיקה. אולי גם לא שקיפות מלאה של מה שהם מכניסים לפה או לוורידים. כל עוד צוותי האימון, הרופאים, הפרשנים הנוכחיים בטלוויזיה הם אותם אנשים שהיו שותפים לצונאמי הסקנדל שהטביע את הענף, אולי עדיף לסגור את הענף לחמש שנים ולפתוח אותו מחדש עם דם חדש.
פורסם לראשונה: 17:04, 28.07.23
