"בתמיכתו המלאה של חבר הדירקטורים של התאחדות טניס הנשים העולמי, אני מודיע על השעייה מיידית של תחרויות הסבב בסין, כולל בהונג קונג", בישר יו"ר ההתאחדות סטיב סימון בתחילת דצמבר, חודש אחרי שפנג שוואי העלתה טענות לתקיפה מינית מצד בכיר לשעבר במשטר הסיני.
סוגרים שנה ב-ynet ספורט
רק שלוש שנים לפני כן חתם סימון על חוזה עצום שהיה אמור לקחת את הספורט קדימה: העברת טורניר סוף השנה לשנז'ן למשך עשר שנים, והכפלת סכום הזכיות ל-14 מיליון דולר. ב-2019, השנה האחרונה לפני הקורונה, אירחה סין עשר תחרויות בסבב, עם סך פרסים של יותר מ-30 מיליון דולר. סימון יצטרך לפזר כעת את התחרויות הללו ברחבי העולם. סיכוי קטן שיצליח לשנורר סכומי כסף דומים.
אבל למה שהתאחדות הטניס העולמי לנשים תנקוט צעדים כאלו, צעדים שמפלצות כמו ה-NBA וליגת הפוטבול פחדו לעשות מול סין? למה שתסתכן בנזקים שיכולים להגיע ל-100 מיליון דולר בגלל טניסאית די שולית שנמצאת בסוף דרכה המקצועית? התשובה היא, בין היתר, שטניס הנשים תמיד היה פורץ דרך. כמעט בכל צומת דרכים חשוב מבחינה חברתית אפשר למצוא את טניס הנשים: שבירת מסך הברזל, פמיניזם, להט"ב, גזע.
המלכה קינג
יש סיבה לכך שהטניס היה הענף הראשון להשוות את זמן המסך והזכיות הכספיות בין הגברים לנשים. ויש סיבה לכך שאם יש רק שלוש נשים שמיוצגות ברשימת מאה המרוויחים בספורט בכל שנה, הן תמיד יהיו טניסאיות.
ב-1973, שנה שבה נשים לא היו יכולות אפילו לקבל כרטיס אשראי ללא הסכמה מאביהן או בעלן, בילי ג'ין קינג ניצחה את בובי ריגס ב"קרב המינים". ריגס (שהיה אז בן 55), שרצה להוכיח את העליונות הגברית, איתגר את בילי ג'ין קינג (אז בת 29) למשחק. קינג ניצחה אותו והוכיחה לו ולחזירים שוביניסטיים אחרים שנשים יכולות להיות שוות וטובות יותר מגברים גם במקצועות שבהם דרושים יכולות כמו מהירות, כוח וביטחון עצמי.
אבל זה היה הצעד הכמעט אחרון, הסמלי, בפריצת הדרך של קינג. שלוש שנים קודם לכן, יחד עם עוד שמונה טניסאיות אחרות, היא החליטה לפרוש מטורנירים ששילמו לגברים 12,500 דולר לעומת 1,500 למנצחת הנשים, ולארגן טורניר משלהן (תמורת חוזה של דולר אחד לכל אחת) למרות הלחצים והאיומים עליהן שיוחרמו. "פחדתי והתרגשתי מאוד", סיפרה קינג לפני מספר שנים. "לא ידענו מה יקרה, אבל היה לנו חלום".
התאחדות הטניס העולמי לנשים (WTA) שנולדה אז ואיתה הסבב היה השלד שאליו הגיעו כריס אוורט ומרטינה נברטילובה, משתי מדינות שייצגו את תפיסות העולם של המלחמה הקרה של סוף שנות ה-70. אוורט האמריקאית הייתה האישה הראשונה שהרוויחה מיליון דולר בקריירה. נברטילובה הייתה האישה הראשונה שהרוויחה מיליון דולר בשנה, אבל חשיבותה הייתה בכך שערקה מעבר למסך הברזל, ובעיקר בעובדה שהיתה לה פתיחות מלאה וחסרת בושה בקשר למיניות שלה.
זה לא רק שנברטילובה הייתה דמות מפורסמת שנתנה להרבה נשים בארון לגיטימציה להתוודות ולחיות בשלום ובציבוריות את המיניות שלהן. עבור הרבה אנשים שגדלו בימי השיא של הצ'כית, מדובר באישה הראשונה שבגללה הם בכלל שמעו על המושג "לסבית".
נברטילובה, אוורט, ובעיקר האלופות שבאו אחריהן (גראף, סלש, הינגיס) הן כבר מראה לסוף המלחמה הקרה, לשלום עולמי, לתקופה יותר שמרנית, רפובליקאית, בעולם. הדור של גראף הוא דור של טניס בלבד, אין בו ממש אמירה חברתית. אם קודמותיהן היו פורצות הדרך, הן נהנו מתנועה שכבר נולדה ולא חשבו שצריך לעשות משהו עבורה. זה קורה רק כשהאחיות וויליאמס פורצות לזירה.
מאני טיים
עד 1999 זכתה רק טניסאית אחת שחורה בתואר גראנד סלאם - אלתיאה גיבסון ב-1956. ומאז: 34 תארי גראנד סלאם, 23 מתוכם של סרינה וויליאמס. היא מעולם לא היססה, גם בשניות אחרי שזכתה בתארים, לדבר על צדק חברתי, על עוולות כלפי שחורים, על שוויון בין נשים וגברים.
אחותה ונוס, שהייתה השחורה הראשונה שמדורגת מספר אחת בעולם, כתבה ב-2006 מאמר בעיתון בריטי על הצורך של ווימבלדון להשוות בין הצ'קים שמחלקים לגברים ולנשים. שנה לאחר מכן זכתה בטורניר וקיבלה צ'ק על סכום שווה לזה של רוג'ר פדרר שזכה בטורניר הגברים.
קינג וחברותיה טמנו את הזרעים למציאות של היום. טניס הוא ספורט הרבה יותר שוויוני. הרווחים שווים, שידורי הטלוויזיה שוויוניים. רק לשם השוואה: 52 שחקני NBA מרוויחים כל אחד יותר מכלל המשכורות שמשולמות לקבוצת נשים אחת בליגה המקבילה, ה-WNBA. כוכבי כדורגל משתכרים פי מאה ולפעמים פי אלף משחקניות כדורגל. ובטניס? 26 גברים שהרוויחו לפחות 20 מיליון דולר בקריירה. אצל הנשים המספר הזה עומד על 21. הבדל זניח.
כיום מתקיימים 55 טורנירים לנשים על פני עשרות מדינות ברחבי הגלובוס. ב-2019 סך הפרסים בהם עמד על 179 מיליון דולר. לפי "פורבס" תשע מעשר הספורטאיות המרוויחות בעולם ב-2020 היו טניסאיות. אחרי הזכייה שלה באליפות ארה"ב ב-2019 כתבה ביאנקה אנדרסקו הקנדית מכתב פתוח לקינג ולשמונה חברותיה, ובו ביקשה להודות להן על האומץ להקריב את מה שהקריבו כדי לפתוח את הדלת עבור דורות של טניסאיות אחריהן. "אתן לקחתן את הצעד הראשון והגדול ביותר, אתן מודל ההשראה שלי ושל הדור שלנו לשאוף ולהילחם עבור שוויון ושינוי", כתבה. "אתן חיות את החלום שלנו", ענתה לה קינג.
וזה עוד לפני שדיברנו על נאומי אוסקה (שמזהה את עצמה כאסייתית ושחורה), שחבשה באליפות ארה"ב בשנה שעברה מסכות עם שמות של קורבנות אלימות משטרתית באמריקה, וחשפה באומץ לב ובפתיחות - עוד לפני סימון ביילס באולימפיאדת טוקיו - את מה שספורטאית לא אמורה לחשוף לעולם: נקודות חולשה, פחד, התפרקות מנטלית. כשנשאלה לאחר הזכייה שלה באליפות ארה"ב מה היא רצתה להשיג על ידי חבישת המסכות, ענתה: "בדיוק את זה. אני רוצה שאנשים ידברו על זה".
שתיקת הגברים
אבל למה דווקא בטניס ולא בענפי ספורט אחרים? כי מדובר בספורט הפופולרי ביותר לנשים. טניסאית היא אתלטית אינדיבידואלית, האחריות על הישגיה וגם על מחויבותה החברתית נמצאת על כתפיה בלבד. הטניס הוכיח שברגע שנותנים לשני המינים סיכוי ויחס שווה, הספורט הנשי יכול להיות מעניין כמו הגברי.
אולי כדי לחדד את ההבדלים בין פריצות הדרך החברתיות של נשים מדוכאות מבחינה כלכלית, מגדרית או גזעית, כדאי להסתכל על היחס של טניסאי העל הלבנים-אירופים כלפי פרשת שוואי.
קחו למשל את רוג'ר פדרר, שהוציא הודעה אנמית על גורלה. הוא לא איזכר את המקרה בחשבון הטוויטר שלו, שם יש לו 12.7 מיליון עוקבים. בין יוני 2019 ליוני 2020 פדרר הרוויח 106.3 מיליון דולר. רבים מהם מגיעים מסין. הוא ספורטאי ואדם נערץ שם. הוא מקדם טורנירים ואת משחקי אסיה 2022 שייערכו בסין. הוא לא עושה את זה פרו-בונו.
לפי הדיווחים, פדרר השקיע 100 מיליון פרנקים שווייצריים בחברת הנעליים "און" שמנסה לפרוץ לשוק הסיני. לחברת האופנה "יוניקלו" יש כיום 820 חנויות בסין. היא מתכננת להגיע ל-2,500 בעשר השנים הקרובות. פדרר חתום על חוזה אימוץ לעשר שנים עם יוניקלו בשווי 300 מיליון דולר. אתם חושבים שהוא יגיד משהו נגד הסינים?
רוב הטניסאים הגברים (נובאק ג'וקוביץ' דווקא התבטא בחדות בפרשה) אף פעם לא יבינו מה זה אומר לחיות תחת משטר דיקטטורי כמו בסין. או, רחמנא ליצלן, מה זה להיות אישה, חלק ממסורת עשירה של אומץ ופריצת דרך חברתית דרך הטניס.
פורסם לראשונה: 11:09, 22.12.21