המשתמטים
זוסמן ובלאט רוצים לנוח
"שחקן אשר מפאת מחלה ו/או פציעה איננו יכול להתייצב לאימון ו/או משחק, יהא חייב להמציא אישור רפואי לכך למאמן או למנהל. אישור כנ"ל חייב להינתן או להיות מאושר ע"י רופא האיגוד". כך נכתב בתקנון הנבחרת של איגוד הכדורסל, סעיף 8, שכותרתו: "חובות השחקן".
אלא שתופעת ההשתמטות מטורניר טרום־מוקדמות האולימפיאדה באסטוניה ופולין, מעלה שאלה ו/או תהייה: האם ייתכן שרבים משחקני הנבחרת קראו את הסעיף רק עד אמצע המשפט הראשון? כלומר: "שחקן אשר מפאת מחלה ו/או פציעה איננו יכול להתייצב לאימון ו/או משחק, יהא חייב להמציא". נקודה.
מבין כולם כדאי להתמקד בשניים, שאלבה ברלין לא ממש נלחמה על הישארותם – יובל זוסמן ותמיר בלאט. "חורה לי שאנשים חושבים שלא רציתי לבוא או שאני מפברק פציעה", התלונן לפני שבוע וחצי זוסמן, ופירט את מגבלותיו: "אני לא יכול לזרוק לסל – אז לשחק כדורסל אין סיכוי. האימון הראשון שעשיתי היה השבוע, לא נגעתי בכדור כל הקיץ". נשמע בעייתי, אך איש לא אמר מפברק. הביטוי הוא מתחמק ו/או מתפנק.
זוסמן לא המציא אישור מרופא האיגוד, וגם לא מד"ר שקשוקה. כבר ב־3 ביולי פורסם כי שוחח עם המאמן אריאל בית הלחמי (שכמובן גם בסמכותו לשחרר שחקן), וביקש מנוחה לטובת התאוששות מהפציעה בברך. כלומר, יותר מחודש לפני משחקה הראשון של הנבחרת, הוא כבר ידע שלא יספיק להחלים. והנה עוד פרט מדיציני מעניין: המשחק האחרון של אלבה בעונה החולפת - הפסד לאולם ברבע גמר הפלייאוף הגרמני - נערך ב־24 במאי. זוסמן שיחק. גם תמיר בלאט. אז כיצד חלה החמרה בפגרה?
וכך נשמע זוסמן בקיץ 2018, אחרי זכיית העתודה באליפות אירופה: "אני רוצה להודות באופן אישי לפיזיותרפיסט של הנבחרת, גדי. הייתי פצוע כל הטורניר והוא חיבר אותי מחדש". חמש שנים עברו מאז, זוסמן התנפח, ומעדיף חיסור על חיבור.
בלאט, כך פורסם עוד ביוני, "ביקש מראשי האיגוד להשתחרר כדי לקבל זמן החלמה מפציעה אותה סחב מסוף העונה - ובאיגוד נעתרו לבקשתו". נחמדים. לו הם נעתרו, אבל כשכרם משעור לא הגיע לאימוני הנבחרת לפני יורובאסקט 2017, האיגוד הגיש נגדו עתירה. גם הוא דיווח על פציעה בכתף ואף טען שעבר בדיקות המוכיחות זאת, אך בנבחרת הגיבו כי "היה חייב להופיע ליום האימונים הראשון על מנת שרופא מטעם האיגוד יבדוק אותו". הוא נקנס ב־10,000 שקל והורחק משני משחקים על תנאי. הכל, חשוב לציין, עוד לפני ש"חוק הלאום" עבר בכנסת.
זוסמן ובלאט, שסידרו לעצמם גימלים מטעמים אגואיסטיים, אינם כוכבי־על. בלעדיהם הנבחרת נטולת האגו (כמו המאמן שלה) אפילו יותר מגובשת. לכן, כשירצו לחזור, טוב יעשו באיגוד אם יאמרו להם: חפשו את החברים שלכם.
כך גם לגבי משתמטים כמו אור קורנליוס, ש"ביקש להתכונן לעונה הבאה", ואלה שלא רצו לרקוד על שתי חתונות - רפי מנקו ועידן זלמנסון (את ג'ון דיברתולומאו, שהשקיע אף הוא בטבעת משלו, אפשר להבין אחרי היחס שקיבל מגיא גודס). כל אלה סידרו לעצמם ירח דבש או חופשת הבראה בדיוק במקביל למשחקיה של נבחרת החלונות, וחרף העובדה שכולם ידעו מראש מה הלו"ז. לו"זרים.
ה"סוציאליסטים"
קלינגר והליגה למקומות עבודה
מי אמר שהכדורגלנים אדישים לרפורמה ולהשלכותיה? הם פתחו קבוצת מחאה בווטסאפ, יצאו להפגין (הפעם ההסתדרות הצטרפה), ולמרות הנוכחות הדלה אפשר בהחלט לקרוא לזה: "הפגנת המיליון".
מדובר ברפורמה שהנהיגה ההתאחדות כדי לעצור את ההפקרות הכספית בליגה א', ובמרכזה הגבלת שכר השחקנים הכולל בקבוצה למיליון שקלים ברוטו. רעיון מתבקש על רקע הפרטאץ' והכסף השחור שחוגגים שם ללא הכרה ובקרה, קבוצות שפושטות רגל, וראשי עיריות שמבזבזים כספי ציבור במה שמוגדר "ליגות חובבניות".
אחדים מהשחקנים המוחים, שנהנו מהיעדר הבקרה, הגיעו בשבוע שעבר לבית המשפט המחוזי בת"א והצטופפו בספסל האחורי. לפניהם, בנפרד, ישב ניר קלינגר. איך הוא קשור למאבק? בתחילת הקיץ החליט ראש עיריית דימונה בני ביטון למנותו למנהל מקצועי בשכר של 50 אלף שקל ברוטו, והוא רוצה להביא שחקנים. לביטון יש אוטוטו בחירות, אז מ.ס דימונה יכולה להשתולל עם כספי הארנונה.
גם לדיון בהתאחדות הגיע קלינגר, שכמו חבריו למאבק לא מצא את מקומו בליגות המקצועניות. לטענתם מדובר בפגיעה בחופש העיסוק, ולא ממש מעניין אותם חופש הריסוק. "אל תפגעו לנו בפרנסה", זעקו המוחים, בהם השוער אבי איבגי, הזכור מהמאבק נגד משחקים בשבת. היום, בגיל 44, הכדורגל בשבילו זה קרב־רב.
בית המשפט דחה את בקשת השחקנים לסעד זמני, כי מה לעשות, הליגות הנמוכות הן לא משרד הסעד ולא הליגה הסעודית. בשלב זה, כך פורסם, העלו המוחים מתווה מרוכך ודי מגוחך: רק שני שחקנים בכירים מכל קבוצה יוחרגו מהגבלת מיליון השקלים. ההצעה אינה מפרטת אם שני המיוחסים יחויבו לשחק עם צווארון לבן, וגם עמדת ההסתדרות ביחס לרעיון העשירון העליון לא ברורה.
מה שבטוח, בשביל כדורגל כמקצוע יש ליגות מקצועניות, ומי שלא מספיק טוב לשם, שיישאר בתחביב ויחפש עבודה אחרת. בשביל זה להסתדרות יש אפילו מפעל יפה (אם כי לעיתים גם מושחת) שנקרא הליגה למקומות עבודה. ליגה א' אינה בית גיל הזהב לגמלאי הליגות הבכירות, ואין שום הצדקה לאפשר לשני "כוכבים" לעשות קופה, כשכל היתר כבר בגיל העמידה.
"פורצי הדרך"
בן־זקן מקבל את אות הנשיא
במשכן הנשיא נערך טקס הענקת "אות הנשיא" בספורט 2023, מיזם יפה וחשוב של הנשיא יצחק הרצוג ורעייתו מיכל. בין הזוכים היה מועדון ספורט אשדוד - "עבור פריצת דרך בעשייה ערכית, חברתית וקהילתית" - שבאה לביטוי באימוץ של בני נוער בסיכון. מה שמגיע, מגיע.
על ערכיו של האיש החזק במועדון, בלי קשר לעברו הפלילי, ספק אם הנשיא ויועציו שמעו. מטריטוריה עצמאית הצמודה לגדר, נוהג ג'קי בן־זקן לגדף ולאיים על שופטים, ומהווה דוגמה ערכית לילדי הקהילה, במגרש וביציע.
כמו כן חתן הפרס החתים בקבוצתו את הבלם עוביידה חטאב, שהיה מעורב בתאונת פגע וברח שבה נהרג אדם ונידון ל־15 חודשי מאסר, ואת יצחק אספה, שהורשע ונשלח לשלוש שנים בכלא בגין הפקרה לאחר פגיעה, בתאונה שבה נהרג הנער ארי נשר ז"ל.
גם את הדברים האלה צריך לקחת בחשבון כשמחלקים פרסים על "פריצת דרך" ונוער בסיכון.
הפרשרלטן
שגיא כהן, דסה, ויקי ונאיפה
"אני לא חושב שלדסה יש יתרון על רפאל ויקי, עם הניסיון שלו, עם ההתכוננות שלו להיות מאמן. אני לא יודע אם עקבתם אחרי הקריירה שלו. שחקן ששיחק בליגה הגרמנית, הלך בסוף הקריירה לשחק במקום הכי רחוק שאפשר לדמיין, בדרום אמריקה, כי הוא רצה לראות תרבויות כדורגל אחרות, להכין את עצמו לקריירה הבאה שלו כמאמן". את סלט הבבל"ת הזה, לקראת המפגש בין מכבי חיפה ליאנג בויז, שפך ה"פרשן" שגיא כהן.
כשאמר דסה הוא התכוון למסאי דגו, וזו לא גזענות חלילה, אלא פלצנות. כהן מת להישמע ידען כשהוא מפטפט עצמו לדעת, ולכן דיבורו נחרץ ומתחלק לשחור ולבן. זו גם הסיבה להתנשאות כלפי חבריו לפאנל. "אני לא יודע אם עקבתם אחרי הקריירה שלו", הוא אמר על ויקי, ואז הפגין את תוצאות המעקב הצמוד של עצמו. ויקי, אגב, לא שיחק (וגם לא אימן) בדרום אמריקה מעולם.
ב־2008 חתם הקשר השוויצרי בצ'יבאס מלוס־אנג'לס ב־MLS, ואחרי חמישה משחקים נאלץ לפרוש מחמת פציעה. שגיא כמובן יודע שזה היה בשביל לראות תרבויות כדורגל אחרות, רק חבל שבמעקב אחר הקריירה של ויקי, הוא דילג על ויקיפדיה.
6 צפייה בגלריה
שגיא כהן לא התבלבל בינו לבין אלי דסה בגלל גזענות, אלא בגלל פלצנות. מסאי דגו
(צילום: עוז מועלם)
בשישי האחרון פורסם במוסף "7 ימים" ראיון עם השפית נאיפה מולא מירכא, שפתחה בת"א מסעדה דרוזית הנושאת את שמה. בתוך זמן קצר הפכה "נאיפה" למוסד קולינרי מבוקש, שצריך להזמין בו מקום מספר חודשים מראש.
וכך סיפרה השפית על מבקר האוכל היחיד שהצליח להוציאה משלוותה: "הוא הגיע וקטל אותי. בדרך כלל אחרי שאני קוראת ביקורת, אני שואלת במה נפלתי, מה אפשר ללמוד. בביקורת הספציפית הזו לא מצאתי כלום ללמוד. 'המטבח הדרוזי המשתכנז', הוא כתב, אבל מאיפה אתה יודע מה זה מטבח דרוזי בכלל?"... מבקר המסעדות שראה את הנולד, ניחשתם נכון, הוא ש. כהן. מבין באוכל כמו בכדורגל, ונותן שיעור באוכל דרוזי לדרוזית אחרי שהמיר אותה לאשכנזית.
"הבעיה המרכזית ב'נאיפה' היא לא שלשפית אין היכולות הנחוצות למימוש המטבח היומרני שלה, אלא זה שהיא מודעת לכך", טחן את המוח כהן, והוסיף: "המוטיב המרכזי בארוחה היה גודש מכמיר של התאמצות מלאכותית. כמעט על כל מנה היו שתיים־שלוש שכבות של התחכמות, של קישוטיות, של לחדש בכוח"... בדיוק מה שאפשר לומר על פרשן הכדורגל והמסעדות, שאינו מבחין בין דגו לדסה ויכול לעשות דייסה מחסה.
מילה זו מילה
"אצל ולפאניס, איך קוראים לו, המאמן, ים קמפולסקי משחק בלם"
הפרשן אלון מזרחי עושה שמות בהפועל ת"א
