ביום ראשון אירחה בולטימור רייבנס את פילדלפיה איגלס, במשחק שיכול להיות חזרה גנרלית לסופרבול. פילדלפיה ניצחה 19:24, אבל הסיפור הגדול היה, שוב, ג'סטין טאקר, הבועט של בולטימור, שהחטיא שני שערי שדה מתוך ארבעה ניסיונות, ובעיטת בונוס אחת לאחר טאצ'דאון מתוך שני ניסיונות, כשהוא "לוקח" מקבוצתו שבע נקודות פוטנציאליות ואת הסיכוי לנצח. זו הייתה הפעם הרביעית בחמשת ההפסדים של בולטימור העונה, שבה החמצות הבעיטות של טאקר מכריעות את המשחק נגדה.
טאקר נכנס לעונה עם דיוק של 90.2 אחוז בקריירה, שיא לליגת הפוטבול וכשהוא מחזיק בשיא לבעיטת השדה המוצלחת הארוכה ביותר בתולדות הליגה, 66 יארד. המאזן שלו העונה, 19 מ-27, הוריד אותו למקום השני בטבלת כל הזמנים. אף אחד לא יכול להצביע בדיוק מה הבעיה של טאקר. אולי הרגל שלו נחלשה, תהליך טבעי של הזדקנות ספורטיבית (טאקר הוא בן 35, לא ממש זקן במושגים של בועט), אבל זה לא שהבעיטות שלו קצרות, אלא לא מדויקות.
מסתבר שלבעיה של טאקר יש שם: YIPS, שבתרגום סלנגי הוא המושג "נאחס", ולפי ההגדרה שלו מדובר בבעל מקצוע, בעיקר במקצועות הספורט, שלא מסוגל לבצע בהצלחה פעולה שהייתה פעם פשוטה עבורו כמו לצחצח שיניים. מדובר בבעיה מנטלית של חרדת ביצוע שמבטאת את עצמה על משטחי הספורט בעוויתות שרירים, קיפאון והתכווצויות. הביטוי הספורטיבי של המונח "חנק" (choking) שבו קבוצות או יחידים מפסיקים לתפקד תחת לחץ, מחטיאים זריקות, מאבדים את הכדור, או לא מצליחים להכניס חור לגומה ממרחק של חצי מטר בגולף, מוסבר הרבה פעמים ב-YIPS.
הר של מעצורים
הבעיה של התופעה היא כשספורטאים לא מצליחים להשתחרר ממנה, והיא נערמת להר של מעצורים ספורטיביים, ואז כל הפוקוס שלהם מופנה לבעיה עצמה במקום לשחק את הספורט שלהם באופן אינטואיטיבי וטבעי. כל יכולת הביצוע שלהם סובבת סביב עוד החטאה, והם לא מסוגלים יותר לבצע את המשימה במשחק, אלא מרוכזים בלופ של מחשבות ואכזבה על כך שהם לא יכולים יותר לעשות את מה שעשו בקלות בעבר, ובכך הם מאכזבים את עצמם, חבריהם לקבוצה, מאמנים ומשפחה. מדובר בקומבינציית רעל עבור אתלטים: איבוד של כישרון מוטורי מפותח שמוביל ספורטאים פסיכולוגית שמביאים (באמת או רק בראש של האתלט) לאיבוד הזיכרון של השריר.
זמן ההתאוששות מ-YIPS אינו ברור, ולמרות שישנן דרכים רבות לנסות לטפל בתופעה, פיזיות ופסיכולוגיות, אף אחת מהן לא נשענת על בסיס מדעי מוצק. ענפי הספורט שבהם הספורטאים סובלים בתכיפות גדולה יותר מהתופעה כוללים גולף (בעיקר בחבטות הקצרות שבהן זקוק החובט ליותר רגש מאשר כוח), ענף שבו סובלים בין 33 ל־48 אחוז מהשחקנים מהתופעה, כולל אגדות כמו טייגר וודס, טניס שבו מתמקדת הבעיה בכישלון בחבטת הגשה שנייה, קריקט ובייסבול שגם העניק לתופעה את השם "מחלת סטיב בלאס" שמתייחסת לשחקנים, זורקים, תופסים או שחקני שדה, שלא מצליחים לזרוק יותר את הכדור בצורה מדויקת, וגם במקצועות כמו זריקת חיצים וביליארד.
אבל לא חסרות דוגמאות גם בענפי ספורט יותר פופולריים. מרקל פולץ היה הבחירה הראשונה בדראפט 2017 על ידי פילדלפיה, ומומחים ניבאו לו קריירה שהושוותה אז לזו של ג'יימס הארדן, אבל פציעה טורדנית בכתף השפיעה על המכניקה של הזריקה שלו והובילה אותו למדרון ספורטיבי, שבו רגעי השיא שלו היו סרטונים ויראליים של זריקות העונשין שלו. "לא ראיתי מעולם דבר כזה", אמר עליו בעבר מאמן בסיקסרס, "מרקל פשוט שכח איך זורקים לסל".
"כשזה קורה, אתה מרגיש שהזהות שלך כולה רועדת", אמר בעבר צ'אק הייז, שסבל מאותה תופעה בקריירה שלו ב-NBA, "יש אלפי צופים ופתאום אתה לא מצליח לעשות את מה שעשית באינסטינקט מאז שהיית ילד, והכי גרוע זה שאתה לא מצליח לשחזר את זה יותר. אתה לא מרגיש יותר את הכדור, ואתה מרגיש שכל הדם נעלם מהראש שלך".
אבל אולי המקרה המפורסם ביותר של YIPS, כזה שתורגם לסרט ב-ESPN וגרם אולי לפירוקה של קבוצת העתיד של ה-NBA, קרה במשחק הראשון של גמר ה-NBA ב-1995, כשניק אנדרסון, שחקן של 70 אחוז מקו העונשין, הלך לקו ארבע פעמים, כשכל ניסיון מוצלח היה סוגר את המשחק עבור אורלנדו. אנדרסון החטיא את כל ארבעת הניסיונות, יוסטון ניצחה בהארכה וסיימה את הסדרה בארבעה משחקים.
פורסם לראשונה: 01:30, 04.12.24
