נבחרת הנוער עשתה כבוד למדינה, הרימה את הכדורגל הישראלי בפרט והספורט הישראלי בכלל וחיממה את הלב של המונים שהתחברו למסך – גם אם רק בשישי בערב כדי לראות את הביצוע המופתי של אוסקר גלוך שבטח הקפיץ את המחיר שלו לגבהים דמיוניים. מקום שני? הכל טוב, זה היה גמר אירופי ראשון שלנו בכדורגל, הישג בלתי נתפס, וגם אם זה הסתיים בהפסד בהארכה ניקח משם לפחות את המחצית הראשונה בה אנגליה לא הצליחה כמעט לעבור את החצי.
- לכתבות נוספות במדור "עושה היסטוריה"
הפרס הגדול הוא השתתפות ראשונה של ישראל במונדיאליטו, גביע העולם לנבחרות עד גיל 20, שיתקיים בשנה הבאה באינדונזיה. וזה מה שהדליק הפעם את הנוסטלגיה אצלי בראש. אין לדעת אם המדינה המוסלמית הגדולה בעולם (231 מיליון מאמינים) תערים קשיים על הביקור הישראלי, אורחת שלא מקיימת איתה יחסים דיפלומטיים – והיא בכלל מחויבת ע"י פיפ"א לאפשר כניסה לכל מי שרוצה. אבל מה שבטוח הוא שההיסטוריה מלמדת שזה עלול להיות מסובך.
2 צפייה בגלריה
ישראל דווקא הייתה אחת המדינות הראשונות שהכירו בעצמאותה של אינדונזיה
(צילום: gettyimages)
בואו תחזרו איתי כמה עשורים לאחור. ב-1950 ישראל דווקא הייתה אחת המדינות הראשונות שהכירו בעצמאותה של אינדונזיה, שהייתה קודם לכן תחת שליטת הולנד, ושר החוץ דאז אבא אבן בירך אותה אחרי קבלתה לאו"ם. מבחינת עסקאות יוקרתיות, הצבא האינדונזי קנה הרבה סחורה במפעלים הצבאיים שלנו. אבל ב-1962 המציאות נכנסה בעוצמה אל תוך הספורט, כאשר אינדונזיה עמדה לארח את משחקי אסיה.
אנחנו, כמובן, עוד היינו אז חלק מהמכלול הספורטיבי של אסיה, וככל הנראה מתוך הערכה שעלולות להיווצר בעיות, הוועדה המארגנת היבשתית אילצה את האינדונזים להתחייב מראש כי יזמינו למשחקים ויקבלו בברכה את כל המדינות החברות בארגון. זה לא עזר במיוחד. ברגע האמת, אינדונזיה סירבה להעניק אשרות כניסה למשלחת הישראלית כאות סולידריות עם המדינות הערביות במזרח התיכון, ומתוך מחשבה אסטרטגית למיצוב היחסים עם סין, לא נתנה גם לספורטאים מטייוואן להשתתף. הם לא איפשרו לישראל לשלוח אפילו נציגות סמלית ומצומצמת מתוך חשש שהמדינות המוסלמיות בכל העולם יטילו חרם על אינדונזיה. הנציג ההודי הציע פשרה – דחיית המשחקים ב-48 שעות כדי להגיע לפתרון, אך הוא נדחה.
2 צפייה בגלריה
60 שנה אחרי, המונדיאליטו יעמיד שוב את היחסים הטעונים go thbsubzhv במבחן
(צילום: gettyimages)
זו הייתה הסנונית הראשונה בקמפיין להרחקת ישראל מהמשחקים, מכיוון ש"אינה שייכת ליבשת" (למעשה, נראה היה שהיריבות לא אהבו את הדומיננטיות שלנו בתחרויות רבות). הקמפיין הזה גם הצליח בסופו של דבר עם הדחה רשמית ב-1982, 20 שנה אחרי משחקי ג'קארטה. למעשה, ההחלטה נכנסה מעשית לתוקף כבר ארבע שנים קודם לכן, לפני משחקי בנגקוק 1978, אחרי שכל 25 החברות האחרות בארגון החליטו כי אין לנו יותר מקום שם.
אבל נחזור לענייננו – 1962. העניין יצר כזו סערה, שהכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות" ב-24 באוגוסט, יום הפתיחה, עסקה בנושא. בעמוד הראשון, לא בפינת הספורט. הספורטאים הישראלים ישבו על מזוודות וחיכו לאישור של הרגע האחרון, שכאמור לא הגיע.
הפוליטיקה מסביב הייתה מרתקת. יפן הודיעה נחרצות, יחד עם שתי מדינות נוספות, כי תחרים את המשחקים אם אינדונזיה לא תאפשר לישראל ולטייוואן להשתתף. לבסוף אף אחת לא פרשה, והיפנים זכו ב-152 מדליות, 101 יותר מהמארחת שסיימה שנייה. הוועד האולימפי הבינלאומי היה תקיף יותר, וזרק בזעם את אינדונזיה מאולימפיאדת טוקיו 1964. וישראל? היא יצאה נשכרת מהחרם האסייתי, מה שפתח בפני הספורטאים שלנו את השערים באירופה, שהייתה סגורה בפנינו, בדרך לשיפור מקצועי. עכשיו, 60 שנה אחרי, המונדיאליטו יעמיד שוב את היחסים הטעונים במבחן.
