השבועות האחרונים לא היו קלים לקומישנר אדם סילבר. לוס־אנג'לס לייקרס פירפרה בין חיים למוות, והיו אפילו כמה דקות בהן גם המוניטור המחובר לברוקלין נטס נשמע מחרחר.
"זריקה מבחוץ"- המדור של ציפי שמילוביץ
ללכת לפלייאוף ה־NBA בלי לברון ג'יימס וקווין דוראנט זו קטסטרופה כלכלית, ואין שום דרך לשים על זה ספין שיפאר את השוויוניות המרתקת. רשתות הטלוויזיה משלמות הרבה מאוד כסף כדי לראות את לברון נגד דוראנט, לא את טריי יאנג נגד דווין בוקר. בסופו של דבר, דוראנט יהיה בפלייאוף ולברון לא, וסילבר יצטרך לקוות שאותה שוויוניות מרתקת תספיק כדי להושיב את הצופים מול הטלוויזיה. רגע לפני הפלייאוף, הנה שש שאלות שהחודשיים הקרובים יענו עליהן.
1. קבוצתיות זה יופי, אבל זה גם מנצח?
המקום הראשון, גם במזרח וגם במערב, שייך לקבוצות שכל ישותן גורמת לתופעה המוכרת כסופר־טים להיראות לא רק דוחה, אלא גם לא שווה את מכירת הנשמה. גם פיניקס וגם מיאמי משחקות כדורסל קבוצתי – הסאנס ממש מרגשים – עם טביעת אצבע ברורה של מאמן, והן לא תלויות אפילו בכוכבים הגדולים שלהן. אבל שתיהן הגיעו בשנתיים האחרונות לגמר הפלייאוף, שם נתקלו במגה־מגה־סופרסטאר – לברון ג'יימס ב־2020 ויאניס אנדטוקומבו ב־2021 – ואז התברר כי אפילו לסגל רחב ומאוזן יש גבולות, בוודאי כשמגיעות הפציעות. השנה, לפחות מהצד של פיניקס, יש תחושה שתקרת הזכוכית הזו יכולה להישבר, ואם זה יקרה, זה יהיה טוב מאוד ל־NBA.
2. האם עדיין יש איזו חשיבות לדירוג לפני הפלייאוף?
היסטורית, לביתיות יש אכן חשיבות של ממש בפלייאוף, בוודאי כשמגיעים למשחק 7, אבל זו קצת מתערערת בשנים האחרונות. אטלנטה הלכה בעונה שעברה עד גמר המזרח בלי ביתיות, בעוד שלמיאמי, יוטה ודנבר היתרון לא עזר. השנה בכלל לא יפתיע אם האלופה תגיע דרך ניצחונות חוץ. באופן כללי יש מעט מאוד אולמות בליגה שמעניקים יתרון ביתיות מהסוג המוכר יותר באירופה והרבה קבוצות משחקות טוב מאוד בחוץ.
ברוקלין נטס, למשל, מגיעה לפלייאוף מהפליי־אין וסביר שלא יהיה לה יתרון ביתיות בשום שלב. לעומת זאת, יריבתה בסיבוב הראשון, בוסטון, עשתה בחצי השני של העונה מהפך מעורר השתאות והגיעה עד המקום השני במזרח. המגרש הביתי של הנטס לא שווה הרבה כי אין להם באמת אוהדים, אבל הקהל שטוף־הבירה של בוסטון יכול להפיל קירות כשהוא נכנס לזון. ובכל זאת, כמה אנשים חושבים שהסלטיקס ינצחו בסדרה?
3. האם גולדן סטייט יכולה לשחזר את הקסם, והאם היא פייבוריטית?
ראשית, אין ברירה אלא לכפור מעט בקדושה ולומר כי חזרתו משמחת הלב של קליי תומפסון אכן פגעה בכימיה של הווריורס, והתברר כי קסם מהעבר הוא משהו שלא קל להחזיר בלחיצת כפתור. אנדרו וויגינס נעלם בחצי השני של העונה, והפציעה של דריימונד גרין הבהירה כי בסופו של דבר החלק הכי חשוב במכונה המשוכללת הוא שחקן עם ממוצע של 7.5 נקודות למשחק.
הרבה שאלות עומדות בפני הווריורס ערב הפלייאוף, הגדולה מכולן היא כמובן סטף קרי. החצי השני של העונה היה חלש מאוד בקנה המידה של הקלע הגדול בהיסטוריה, והפציעה בכף הרגל שהשביתה אותו ב־12 המשחקים האחרונים של העונה בוודאי לא עוזרת. קרי אמור לחזור להתאמן בימים הקרובים, אבל ספק אם יהיה כשיר כבר לתחילת הסדרה נגד דנבר. ועדיין, אם כולם יהיו בריאים והניצוץ ההוא יחליט לחזור – האלופה הבאה תצטרך לעבור דרך סן־פרנסיסקו.
4. מי ישחק תחת הלחץ הכי גדול?
עבור ג'יימס הארדן זו הזדמנות כמעט אחרונה להוכיח שלדעה שלו על עצמו יש איזה גיבוי כשהכסף באמת מונח על השולחן; קיירי ארווינג צריך להוכיח שהוא מסוגל להיות לא רק הסחת דעת, ובמקום שבו הוא משחק דווקא כן יכול לצמוח דשא. 34 הנקודות ו־13 האסיסטים שלו אתמול לפנות בוקר, בניצחון על קליבלנד ששלח את הנטס לפלייאוף, הם התחלה טובה; קווין דוראנט לא באמת צריך להוכיח כלום, אז למה יש תחושה שהוא כן?
לכריס פול זו – אולי, כי הרי הקריירה שלו סוכמה כבר כל כך הרבה פעמים – הזדמנות אחרונה לזכות באליפות; לוקה דונצ'יץ' שיחק ברמת MVP בחצי השני של העונה, ואם יחלים מהר מספיק הוא יכול להפוך את דאלאס להפתעת הפלייאוף. אבל אם לא, גם הוא יתחיל לשמוע – ולהשמיע – רטינות וטרוניות; ומה עם יאניס, משום מה הוא לא מקבל את הכבוד שמגיע לו כשחקן הטוב ביותר בליגה משני צדי המגרש? זכייה שניה ברציפות באליפות תטפל גם בחרפה הזו.
5. ממפיס גריזליס, זה אמיתי?
לאורך כל העונה חיכו כולם שהגימיק ייגמר, שהאוויר ייצא, שהקבוצה שהגיל הממוצע שלה הוא 25.8 תרד לקרקע. אבל כמו שקורה בכל פעם שג'ה מוראנט עולה לאוויר, הנחיתה פשוט לא הגיעה. אפילו כשמוראנט לא שיחק הם המשיכו לנצח ולפעמים נראו עוד יותר טוב. ועכשיו הם מגיעים לפלייאוף אחרי עונה של 56 ניצחונות ומהמקום השני במערב. הגריזליס לא אמורים להגיע לגמר המערב, הם בוודאי לא אמורים לאיים על האליפות, בוודאי יעשו בחיתולים. בטוח, לא?
6. האם חזרנו לכדורסל של גבוהים?
בשקט־בשקט עוברת הליגה בשנים האחרונות מהפך שנולד כולו מחוץ לארה"ב: שלושת המועמדים המובילים לתואר ה־MVP הם שחקני פנים זרים. בין ניקולה יוקיץ' ליאניס לג'ואל אמביד נראה כי הליגה הבינה שכיוון שכולם זורקים עכשיו מהחצי, נשאר הרבה מקום בצבע. ואלה כמובן לא הגבוהים של פעם: הם קולעים מבחוץ, מובילים התקפות, מוסרים כמו רכזים. ועדיין, הם מחזירים משהו מהכבוד לאזור הצבע החיוור. התשובה לשאלה האם אכן מדובר במגמה של ממש תימצא בשבועות הקרובים בידיים של יאניס, יוקיץ', אמביד ואפילו קרל־אנתוני טאונס ממינסוטה.
פורסם לראשונה: 16:00, 14.04.22
