"אני רוצה להודות לך על הכל, בגלל שאני חייב לך על הרבה ממה שקרה בחיים שלי ועם ה'סלסאו'". ביום הולדתו ה־90 של מריו זגאלו, אוגוסט 2021, פלה הקדיש את המילים הללו לשחקן ומאמן נבחרת ברזיל האגדי. פלה הלך לעולמו לפני שנה. והכדורגל הברזילאי, והעולמי, והספורט בכלל, איבדו בסוף השבוע גם את זגאלו, שמת בגיל 92.
הרגע המכונן של מריו חורחה לובו זגאלו, שזכה בשני מונדיאלים כשחקן ואחד כמאמן עם נבחרת שנחשבת לטובה אי פעם, כולל 1:4 בגמר על אמנית ההגנה איטליה ו־2:3 על גרמניה ב"משחק המאה", הפך לראשון בהיסטוריה שעושה זאת בשני התפקידים (פרנץ בקנבאואר ודידייה דשאן הצטרפו אליו מאז). הוא הוסיף עוד אליפות עולם אחת כעוזר מאמן ב־1994, ושימש כיועץ מיוחד ללואיס פליפה סקולארי בזכייה ב־2002.
והייתה בעברו גם טראומת מונדיאלים לאומית. ב־1950, כחייל צעיר בצבא הברזילאי, הוא הוצב עם הכוחות שהיו אמורים לשמור על השקט והביטחון במראקנה בגמר בין ברזיל לאורוגוואי. 200 אלף צופים הגיעו כדי לחגוג את הניצחון והזכייה של הנבחרת המקומית. זגאלו, בן 19, חווה את הטראומה של מבוגרים בוכים כמו ילדים בגלל ספורט ממקור ראשון. "היום הזה מעולם לא נשכח ממוחי", אמר זגאלו בראיון לבי־בי־סי ב־2013.
זגאלו לקח את הרגע הזה והפך את הכדורגל בברזיל למקור של תהילה ופטריוטיות. הוא התפרסם יותר כמאמן, אבל כשחקן, לצד קריירה בקבוצות הגדולות של ריו, הוא זכה באליפויות עולם רצופות ב־1958 ו־1962 כשהוא משובץ בהתקפה לצידם של גארינצ'ה ופלה. ב־1958 הוא כבש את השער הרביעי ב־2:5 בגמר על שוודיה, ואילו ב־1962, אחרי הפציעה של פלה, הוא התרכז הרבה יותר במשימות הגנתיות, בתקופה שזה בכלל לא היה על הרדאר עבור חלוצים, האופציה שיעזרו במשחק ההגנה.
זגאלו לא היה נעדר ביקורת, לא במדינה עם יותר מ־100 מיליון מאמנים בעיני עצמם. הוא אולי לקח את הז'וגו־בוניטו למקום הכי גבוה שהוא יכול היה להגיע, אבל בטורניר לאחר מכן, מערב־גרמניה 1974, הוא היה המאמן הברזילאי הראשון שהואשם על ידי הציבור בהכתמת הכדורגל הברזילאי עם הטקטיקה והיעילות האירופית. הטענה הזו חזרה גם כשאימן את ברזיל בדרך להפסד בגמר ב־1998. "אני מעדיף לשחק מכוער ולנצח מאשר לשחק אטרקטיבי ולהפסיד", הוא אמר במהלך אותו טורניר, "יעילות בכדורגל מבוססת על ניצחונות".
שיעור מורשת
הוא נכשל מעט מאוד, כישלונות שלא העיבו על ההישגים שלו ובעיקר לא המורשת שהשאיר על מדינה מטורפת כדורגל. כמעט כל כישרון גדול שגדל בברזיל בדור האחרון עבר תחתיו. מאמנים השתמשו בידע שלו, ובעיקר באופי הכן שלו והשקיפות שבה התנהג כדי להתייעץ איתו לפני משחקים וטורנירים גדולים. קריירת האימון הבינלאומית שלו עם ברזיל, שהתחילה על סף האליפות ב־1970, הסתיימה אחרי אליפות העולם ב־2006 עם הדחה ברבע הגמר מול צרפת, משך ואיכות קריירה שספק אם עוד יושוו.
פלה היה לבטח מפורסם ומזוהה יותר ממנו עם הכדורגל הברזילאי, אבל זגאלו היה אבן הפינה האמיתית שלו. הוא גם שיכנע את פלה, שפרש אחרי הפציעות שאותן חווה ב־1966, לחזור לשחק עבור הנבחרת ולהיות הפנים של השגרירות היפה ביותר בהיסטוריה של הסלסאו, פסטיבל כדורגל תחת ניצוחו של "הפרופסור".
הנבחרת הזו, שהיחידה שהתקרבה אליה הייתה הולנד ארבע שנים לאחר מכן, הייתה התגלמות היופי של הכדורגל, החופש, היצירתיות, פואטיקה בתנועה. פלה היה הפנים שלה, אבל זגאלו הצליח להרכיב ולאמן שנים כמות בלתי נתפסת של אמנים: ז'רסון, קרלוס אלברטו, ז'אירזיניו, טוסטאו, ריבלינו. כל השמות הללו היו זקוקים ליד בטוחה ומכוונת כדי להפיק את המיטב שלהם כאינדיבידואלים וגם לחבר את הכישרון והאגו האלה לקבוצה. זגאלו היה אחראי לזה. הוא לא היה הממציא של הכדורגל היפה, אבל הוא נתן לו חופש ביטוי.
הוא אולי הגיע לתפקיד שלו בגיל צעיר מאוד וממש לפני אליפות העולם, בגלל שהמאמן הקודם ז'ואאו סלדניה לא הסתדר עם פלה ולא מצא חן בעיני החונטה הצבאית, אבל הוא הבין היטב שמקהלת כישרון כזו לא צריכה מאמן סמכותני או אגו נוסף בתזמורת, היא הייתה זקוקה לשרביט מנצח. זה היה רגע השיא שלו כמאמן, מיד בתחילת הקריירה, הנהגה של מפלצת כישרון וקריאטיביות. כל מה שקרה לפני ואחרי כן, כשחקן וכמאמן, הראה את הרבגוניות שלו, את היכולת שלו להתאים את עצמו. המשחק שבו הולנד הביסה את ברזיל ב־1974 הוא המשחק שבו הועבר מקל הכדורגל היפה מדרום אמריקה לאירופה.
מותו של זגאלו מוצא את הכדורגל הברזילאי באחת התקופות הגרועות ביותר שלו, על הדשא ואצל פקידי הכדורגל. ברזיל, עם רעב בן יותר מ־20 שנה לזכייה בגביע העולמי, סיימה בשלושה הפסדים ותיקו אחד בארבעת המשחקים האחרונים שלה במוקדמות הגביע העולמי, כולל הפסד בית ראשון – ועוד נגד ארגנטינה של לאו מסי – והיא מדורגת רק במקום השישי. שני המאמנים האחרונים, רמון מנזס ופרננדו דיניז, היו ממלאי מקום זמניים שידעו שהם רק פלסטר, והתקווה שקרלו אנצ'לוטי יחתום התבדתה, אחרי שהמאמן האיטלקי החליט לא להכניס את הראש שלו למיטה הברזילאית החולה והעדיף להישאר במדריד.
אדנלדו רודריגז, שבית המשפט הורה על הזזתו מתפקיד נשיא ההתאחדות לכדורגל לאחר שניסה לכפות הסכמה כי ירוץ ללא מתחרים למשרה עד 2026, היה זה שניסה להביא את אנצ'לוטי וגם מכר את החוזה כעניין סגור. ההצעה שלו הביאה למחאות חריפות מצד האוהדים, ובראשם שחקן העבר רומאריו, שרצו מאמן מקומי. הסירוב של אנצ'לוטי למשרה הוסיף עוד מלח לפצעים, והגביר את המרחק בין האוהדים והתקשורת לנבחרת.
ועכשיו, בדיוק כשהכדורגל הברזילאי זקוק יותר מתמיד ליד מכוונת, אוזן קשבת ועצת חכמים, שנה ושבוע ימים אחרי מותו של פלה, מצטרף אליו מריו זגאלו. הבן והאב של רוח הקודש של הכדורגל היפה.
