זהו, נגמר. חוזרים למלפפונים. שמישהו יברר לי בדחיפות על המושאל החדש של הפועל חדרה, שמעתי שיש לו יופי של נוכחות ברחבה. שישה שבועות וחצי של שיכרון חושים הסתיימו עם הפסד לאנגליה בחצי גמר יורו הצעירות ואנחנו חוזרים במכה לשגרה האפורה.
זו הייתה חתיכת בריחה מענגת מהמציאות. מין חלון זמן מנותק מהיומיום, שהתחיל אי שם בחודש מאי עם המונדיאליטו, אופיר חיים ושדרים שפורצים בבכי נרגש תוך כדי שידור, והסתיים בתחילת יולי עם היורו, עומרי גאנדלמן שנוגח עם הכתף ודמעות של גיא לוזון. מי ידע שהאיש הזה מסוגל לבכות? עד היום הוא התרוצץ באטרף על הציר שבין זועם ורושף לבין חוגג בהתרסה – ופתאום המאמן רועד מבכי בלייב מול שדר הקווים עד שמתחשק ללטף לבנאדם את הראש. מה קורה פה? זה לא חלון זמן מנותק, זה כבר שיבוש במטריקס.
השבועות האחרונים הוכיחו שוב את מה שאנחנו יודעים כבר מזמן: אנחנו כל כך רוצים לאהוב את הנבחרת שלנו, עד שלעיתים זה גובל בהפרעה נפשית לאומית. אנחנו כל כך צמאים להצלחה של נציגינו המתחרים בגויים, עד שאנחנו מזנקים על כל ניצחון או הישג – לעיתים מבלי לבחון את איכותו ובאיזו מסגרת נרשם - ומחבקים אותו בכזה להט כאילו החיים שלנו תלויים בכך. וזה לא משנה אם מדובר בכדורגל, ג'ודו, טאקוונדו או אירוויזיון. תנו לנו חתיכת מדליה או דוז פואה ואנחנו קופצים בהתלהבות על הטרמפ ומחזיקים עם גפרורים את העיניים פקוחות בשתיים לפנות בוקר כדי להיות חלק מהמסיבה.
אנחנו, חובבי הכדורגל הישראלי שצורכים אותו לווריד גם בשוטף (אגב, למושאל החדש של חדרה קוראים אוראל באייה והוא אוהב לבוא מהאגף), מזהים את הטרמפיסטים מקילומטרים. אני מניח שחובבי האירוויזיון זיהו מאותו מרחק את הטרמפיסטים שב־2018 דפקו קוקיות נטע ברזילי וקפצו לבריכה בכיכר רבין.
הישראלים הם אותם ישראלים והבריכה היא אותה בריכה – רק תנו לחבר'ה תירוץ כלשהו והם כבר יקפצו למים.
כמות האנשים שלא מתעניינים בכדורגל ודיברו איתי בחודש האחרון (כמובן, בקול נרגש שמנסה לארגן צפייה קבוצתית במשחק) על הנבחרות הצעירות, טיפסה לגבהים חדשים ועוררה אצלי מספר תהיות: האם יש פה אהבת ספורט אמיתית או ציבור שנסחף עם הטרנד והדבר האחרון שמדברים עליו בחדשות? למה אנחנו כל כך צמאים? עד כמה לתחושת המדינה במצור וכל העולם נגדנו יש חלק בצמא הזה? האם מדובר במהלך טבעי של חברה הישגית או אובססיה לאומית שאפשר וראוי כבר להשתחרר ממנה?
לי אישית נמאס מאווירת "כל העולם נגדנו" והייתי רוצה לחיות במדינה שלא מפמפמת בכוונת מכוון את טראומות העבר ובמקום זה מרשה לעצמה להרפות מהאובססיה ולהסתכל קדימה. אל תטעו, אני מת שנבחרת ישראל תככב במונדיאל כשעל הדשא ירוצו שמות כמו מנור, עומרי ומוחמד, אבל אני מקבל פריחה בכל פעם שאני מזהה את המניפולציה הפוליטית שעושים עליי, כמו גם על הצעירים המרשימים האלה, כדי לטשטש מציאות קשה של חברה מסוכסכת, במשבר עמוק ומתמשך. תחסכו מאיתנו את הטלפונים מהנשיא ומראש הממשלה, את הנאומים הדביקים והשקריים על אחדות ודו־קיום ואת הענקת הכבוד התועלתנית. כשישראל תהיה מדינה נורמלית, שבין היתר עוסקת גם בספורט ומגיעה להישגים, הטלפונים האלה יכולים להיות חביבים ולסמן איזשהו אות כבוד בלתי רשמי. אבל ישראל לא מדינה נורמלית. היא תקועה בסכסוך מדמם שנמשך כבר עשרות שנים ולא מנסה באמת לפתור אותו (רק לנהל אותו. המצאה של ביטחוניסטים־הייטקיסטים), משוסעת חברתית ונמצאת בעיצומו של משבר חריף שנוגע בשאלות יסוד וזהות. כל עוד זה המצב – כל טלפון מגורם פוליטי הוא חשוד.
ספורט הוא בידור, אסקפיזם, מקום מפלט. הצמא האובססיבי להישגים נובע קודם כל מהרצון האנושי שהקבוצה שלך תנצח, אבל גם מהדחף לברוח למקום שבו חוקי המשחק ברורים ואין בו נפגעים. הידיעה של כל ישראלי שבמרחק לא רב מהבית שלו הוא ייתקל בשריפות, הרס ואלימות – ולא משנה אם זה בנתיבי איילון או בסמטאות ג'נין – גורמת לו לברוח הרבה יותר מהר.
