כאוהד מושבע של ה"סלסטה" ממשפחה עם שורשים באורוגוואי, גדלתי על ה"גארה צ'רואה" (רוח הלחימה האינדיאנית הבלתי מתפשרת) והאמונה שאורוגוואי הקטנה תמיד יכולה להפתיע גם את אריות היבשת, ואולי לפעמים להתגלות ככזו בעצמה.
עם עבר מפואר שכולל שתי זכיות בגביע העולם (כן, 2. לא 4. הטעות הזו היא חלק מהבעיה שעליה אנסה להצביע כאן) ו-15 זכיות בקופה אמריקה, שיאנית הזכיות יחד עם ארגנטינה, דבר שעלול להשתנות הלילה, האמונה היא שהסלסטה היא תמיד כוח שצריך להתחשב בו. אז לאחר ההדחה הטרייה מהקופה אמריקה, החלטתי לאתגר את הטענה הזו.
נתחיל מהקופה אמריקה: מתוך 15 זכיות, 10 קרו לפני 1960. אורוגוואי עם גביע אחד ב-20 השנים האחרונות, 2 זכיות ב-30 השנים האחרונות, או 4 זכיות אם מרחיקים 40 שנה אחורה. גביע העולם? מאז הזכייה האחרונה ב-1950, ההישג הכי גדול ב-75 שנים התבטא ב-3 הופעות בחצי גמר ('54, '70, 2010). היינו צריכים לחכות לדור זהב אמיתי (פורלאן, סוארס, קבאני, גודין, לוגאנו) כדי להביא זכייה בודדת בקופה ועוד "הופעת חצי גמר גביע עולם" לאוסף.
כמו האוהדים האנגלים, או אפילו אלה הישראלים, אנחנו מתמלאים תקווה ואמונה שהפעם זה יכול לקרות רק בגלל איזה "קונצרט" מול נמושות היבשת (בוליביה ופנמה), שבאופן בלתי נמנע יקרוס במפגש הראשון מול נבחרת רצינית (קולומביה במקרה הזה). במילים אחרות: בעידן המודרני, אורוגוואי היא נבחרת של הבלחות ותו לא. היא יכולה להדיח את ברזיל ולהקשות על ארגנטינה, אבל שתוכתר כאחת מאריות היבשת? לא ברצינות ובטח לא באופן עקבי.
כנ"ל לגבי ההיאחזות העיקשת ב-4 כוכבים על חולצת הנבחרת המסמלים זכייה בגביעי עולם. לפני שהטורניר הוקם במודל המוכר ע"י FIFA, הוא היה חלק מהאולימפיאדה כענף משלו, ואורוגוואי מתעקשת להחשיב את 2 מדליות הזהב שזכתה בהן במודל הישן, כאליפויות עולם לכל דבר ועניין. האירוע קיבל כותרות בשנים האחרונות כשב-FIFA ביקשו ממנה להסיר 2 מ-4 הכוכבים ונתקלו בסירוב (לא נראה שנאמרה המילה האחרונה בעניין הזה).
אולי כאן טמונה הבעיה. יש לאורוגוואי עבר מפואר בכדורגל, ששיאו התבטא בזכייה של גביע העולם מול ברזיל האימתנית על אדמת ברזיל האימתנית ב-1950, כשאף אחד לא סופר את הסלסטה. יש סיפורים על עיתונים שהודפסו מבעוד מועד שהצהירו על הזכייה של הברזילאים וכל המדינה כבר הייתה מוכנה לפתיחת החגיגות והשמפניות. אורוגוואי הייתה בשבילם עוד 90 דק' שצריך לעבור עד להנפה, ללא שאלה של אם ינצחו, אלא באיזה הפרש. את מה שקרה לאחר מכן, הברזילאים הכתירו כאסון לאומי ונשבעו לא להשתמש שוב בחולצה הלבנה שלבשו השחקנים עד אותו משחק. סיפור יפה לכל הדעות, אבל אי אפשר שלא לזהות היום גם אחיזה עיקשת במור"ק המפואר הזה, שאולי הוא שמונע שחזור של הישגים דומים גם בעידן המודרני.
ספרינגסטין, בשירו Thunder Road שמוקדש לרכבו וכתוב כמכתב אהבה לאהובתו אחרי שנים ארוכות של זוגיות, אומר לה באחת השורות שהיא כבר לא יפהפייה אבל היא בסדר גמור. כנות, אולי לא נעימה, אבל כזו שמגיעה מאהבה טהורה. באופן דומה, כבר כמה עשורים שנבחרת אורוגוואי היא רוב הזמן רק בסדר ולעיתים נדירות, יפהפייה.
אולי האסטרטגיה הנכונה מעתה והלאה תהיה להפריד בין הסלסטה של העידן המודרני לזו ההיסטורית, וכתוצאה מכך: להוריד ציפיות. להתייחס אליה כנבחרת בינונית שיכולה להפתיע עם הגעה לשלבים המאוחרים של טורניר גדול, ואולי, פה ושם, להביא איזה סיפור יפה כמו ה"מרקאנסו", נגיעת היד של סוארס מול גאנה או זכייתו של פורלאן כשחקן הטורניר של גביע העולם ב-2010 אחרי 5 שערים (מלך השערים), ביניהם שער הטורניר כשכולם לחיבורים. כן, גם הפנדל.
היא לא תביא גביע, לא בעתיד הנראה לעין. קופה אמריקה במקרה הטוב, וגם אז, רק בעזרת מתחרות שבתקופה יחסית חלשה. תתרגלו. היא תהיה רוב הזמן רק בסדר, ואולי, עם קצת מזל, נזכה לאיזה סיפור יפהפה מדי פעם. מצד שני, הבאנו עוד "חצי גמר" לאוסף. יש נבחרות שהיו מוכנות להרוג בשביל זה.
ואמוס אורוגוואי קראחו!
גם אתם רוצים להיות פרשנים? התחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
