לחיצת הידיים ההיסטורית (שהתחילה כמה מאות לפני הספירה) באה להוכיח רוח טובה, אמון, כבוד. היא הייתה סמל לסיום מוצלח של עסקה כלשהי והוכחה לעמיתך שהגעת ללא נשק בידיך. לחיצת היד הספורטיבית אינה שונה בכך, היא נושאת איתה את הרוח הספורטיבית. ניצחת? הפסדת? זה רק ספורט. תלחץ ידיים, תברך או תנחם, ולך הלאה, עד הלחיצה הבאה.
מאז סוף המלחמה הקרה וחרם האולימפיאדות מצד ארה"ב וברה"מ, לחיצות הידיים קיבלו משמעות ותוכן הרבה יותר גדולים על מגרשי ומשטחי הספורט. שחקני הוקי, שיכולים לנסות לרצוח אחד את השני במשך 60 דקות על הקרח, נעמדים בתור אחרי השריקה האחרונה כדי ללחוץ ידיים אחד לשני. גם מתאגרפים, שחקני טניס, כל מקצועות הכדור. יש ספורטאים שטוענים שכל העניין הזה של ללחוץ ידיים ולעשות חברותא יצא מכל פרופורציה והוציא את העוקץ מיריבויות ספורטיביות אמיתיות. למה אתה אמור ללחוץ ידיים למי שאתה שונא, למי שגרם לך רק לפני כמה שניות לצער עמוק?
5 צפייה בגלריה
התנהגות בזויה. שחקניות נבחרת אירלנד לא עומדות לצד אלו הישראליות
(צילום: Oksana Dzadan/Sportsfile via Getty Images)
בגידות וחבטות
אבל אלו היו קולות בודדים. לחיצת הידיים אחרי (ולפעמים גם לפני) מאבקים ספורטיביים, הפכה לדבר שבשגרה. אם ספורט הוא סוג של מלחמה ללא כלי נשק, ללא קורבנות, ללא עקורים ופליטים נטולי בית, אז לחיצת ידיים היא ג'סטה ראויה. כל כך ראויה, ככה שבכל פעם שנשברה האתיקה של לחיצת ידיים אחרי משחק, זה תפס כותרת ראשית.
אייזיאה תומאס וביל ליימביר מוליכים את שחקני דטרויט מחוץ לאולם לאחר ההדחה נגד מייקל ג'ורדן ושיקגו ב-1991 מבלי ללחוץ את ידי המנצחים - אחד האייקונים הגדולים ביותר לאי-ספורטיביות בתולדות ה-NBA (שכנראה גרם להדחה של תומאס מנבחרת החלומות). ב-2011, ג'ים הארבו, אז מאמן הפורטי ניינרס, חגג יותר מדי לפני שלחץ את ידו של ג'ים שוורץ, מאמן דטרויט, ואז הכה בחיבה עם כף ידו בגבו של שוורץ, שהתחיל לרדוף אחרי הארבו וקרב שלם התפתח על הדשא בין מאמני שתי הקבוצות. באותה שנה, המתאגרף פלויד מייוות'ר ניצל את ידיו הפרושות של יריבו, ויקטור אורטיז (מחוות לחיצת הידיים של ענף האיגרוף), הנחית על אורטיז וו אדיר ונתן לעצמו ניצחון בנוקאאוט שנייה לפני סיום הסיבוב הרביעי. "על הקנבס של האיגרוף", הסביר מייוות'ר את האקט הלא ספורטיבי שלו, "אתה תמיד חייב להגן על עצמך".
ב-2010 סירב וויין ברידג' ללחוץ את ידו של ג'ון טרי לפני משחק לאחר שהבלם בגד באשתו עם חברתו של ברידג'. גם אנטון פרדיננד סירב ללחוץ את ידו של טרי לאחר התקפה מילולית גזענית שלו כלפיו במהלך משחק ב-2011. ב-2012, לואיס סוארס מליברפול סירב לידו המושטת של פטריס אברה ממנצ'סטר יונייטד, שנה לאחר שהחלוץ הושעה משמונה משחקים בעקבות הרשעה בתקיפה מילולית גזענית על אברה. עוד באותה שנה: הטניסאי הצ'כי תומאש ברדיך ניצח בארבע מערכות את ניקולס אלמגרו הספרדי בשמינית הגמר באוסטרליה. העידוד מהקהל התחלף תוך שניות בשריקות בוז לאחר שברדיך סירב ללחוץ ליריבו את היד בסיום המשחק בטענה שהספרדי הכה בכוונה כדור לגופו במהלך המערכה הרביעית.
שלל אירועים די שוליים מתוך עשרות אלפי מקרים של לחיצות ידיים ספורטיביות. גם הרקע לאירועים שונה, והם קורים בעיקר בגלל קרבות אישיים בין המעורבים. מה שעוד משותף לכל המקרים הוא שכמעט אין דוגמאות מהשנים שבין 2012 ל-2019. ב-2019 פורצת הקורונה, וכל נושא לחיצות הידיים תופס כיוון היגייני. נגמרת הקורונה, וכל נושא לחיצות הידיים פורץ לבמה הראשית של הספורט העולמי. הפעם הרקע הוא ברור וגאו-פוליטי: פלישת רוסיה לאוקראינה.
5 צפייה בגלריה
סירב ללחוץ ליריבו את היד בסיום המשחק בטענה שהספרדי הכה בכוונה כדור לגופו. ברדיך ואלמגרו
(צילום: Clive Brunskill/Getty Images)
נלחמים ומחרימים
מאז הפלישה, ולאחר שטניסאים מרוסיה ובלארוס הורשו לשחק בטורנירים כשחקנים נייטרלים ללא ייצוג של ארצם ושימוש בדגלה, טניסאים אוקראינים מסרבים ללחוץ ידיים עם יריביהם הרוסים בסוף המשחק. כשהאוקראינית אליזבטה קוטליאר בת ה-16 עברה על החוק הלא כתוב ולחצה את ידה של יריבתה הרוסייה בתום הפסד בטורניר הנערות באוסטרליה בינואר, היא הוזמנה לשימוע בהתאחדות הטניס בארצה, התנצלה והבטיחה שלא לחזור על הטעות.
מרתה קוסטיוק סירבה ללחוץ את ידה של יריבתה הרוסייה דריה קסטקינה לאחר ניצחון בגמר טורניר טוקיו, כשהיא מקדישה את הניצחון לאחיה "הנלחמים ומתים בקרבות מול רוסיה באוקראינה". קוסטיוק גם ספגה קריאות בוז מהקהל ברולאן גארוס לאחר שבשנה שעברה סירבה ללחוץ את ידה של ארינה סבאלנקה מבלארוס. הסייפת אולגה קרלאן הודחה מהתחרות על ידי התאחדות הסייף לאחר שסירבה ללחוץ את ידה של יריבתה הרוסייה. קרלאן אמנם הציעה ליריבתה, אנה סמירנובה, לחיצת יד עם החרבות שלהן, לחיצה שהייתה נהוגה במהלך מגפת הקורונה, אבל הרוסייה סירבה, וקרלאן הודחה מהתחרות (ולאחר מכן הוחזרה ומקומה באולימפיאדה הובטח לה).
שני וקטורים התנגשו במקרה הזה: מצד אחד, משרד הספורט האוקראיני אוסר על ספורטאיו באופן רשמי ללחוץ ידיים ליריביהם הרוסים, מצד שני, הג'סטה של לחיצת היד בסיף היא חשובה במיוחד: מדובר בספורט שמבוסס על דו קרבות מימי הביניים, קרבות שבהם המנצח היה דוקר את יריבו עד מוות. במלחמה, כמו במלחמה: אף צד לא באמת ניצח כאן.
פחדנות בסגנון אירי
אבל לכל התקריות שהוצגו פה, בלי קשר למקור היריבות (תקריות גזעניות, מלחמות, פוליטיקה, מריבה על רקע אישי), תמיד יש חוט אחד ששוזר אותן יחדיו: אירוע סירוב לחיצת הידיים קורה לאחר תקרית בין המדינות או בין השחקנים והקבוצות. כשנבחרת כדורסל הנשים של אירלנד סירבה ללחוץ את ידיהן של שחקניות נבחרת הכדורסל של ישראל, היא לקחה את האקט הלא ספורטיבי הזה למקום אחר. הן סירבו ללחוץ את ידיהן של עמיתותיהן הישראליות בגלל מלחמה של ישראל עם מדינה שלישית.
ההתנהגות של השחקניות האיריות היא התנהגות בזויה. מותר למתוח ביקורת על ישראל, ועל המלחמה, ומותר להחליט לא ללחוץ ידיים לישראל כמחאה על מה שקורה בעזה. אבל השחקניות האיריות והמאמן שלהן התנהגו בפחדנות עלובה כשניסו להפיל את החרם שלהם בדבריה של השחקנית הישראלית דור סער שטענה כי "ידוע שהשחקניות האיריות אנטישמיות".
אירלנד היא מדינה שיש בה הרבה אנטישמיות, ובעיקר קו ברור ותקיף נגד ישראל ועם תמיכה בלתי מסויגת בפלסטינים. מי שרוצה לדבר ולהתנהג באנטישמיות, צריך להיות מספיק חזק כדי לקבל את הטענות שהוא אנטישמי. חוץ מזה שהשימוש שלהן בדבריה של סער הוא פחדני פי כמה: היה אמיץ הרבה יותר מצידן להודיע שהן מחרימות את הישראליות בגלל מה שקורה בעזה.
הספורט הישראלי צריך להתרגל לזה. יהיו עוד מקרים על הבמה הגלובלית. המאמן של נבחרת איסלנד בכדורגל כבר התבטא כי היה מעדיף לא להיפגש עם נבחרת ישראל במצב הפוליטי הנוכחי. התגובה הישראלית צריכה להיות ברורה כמעט כמו תגובת הכדורסלניות: לנצח בגרסה הכדורגלנית של 30 הפרש, ולהושיט יד ללחיצת יד ספורטיבית.
פורסם לראשונה: 01:30, 14.02.24
