מדי פעם אני חושבת על העורכים שהשתתפו בישיבת המערכת של המגזין "ספורטס אילוסטרייטד" בפברואר 1991, וחיפשו כותרת לשער שניסה לדמיין את נבחרת ארה"ב לאולימפיאדת ברצלונה בשנה הבאה. עוד לא הייתה באמת נבחרת, הייתה רק פנטזיה על איך תיראה הנציגות האמריקאית באולימפיאדה הראשונה שתכלול שחקני NBA. רק ארבע שנים קודם ספגה עוד נבחרת שהורכבה משחקני מכללות הפסד משפיל לברית המועצות בחצי גמר אולימפיאדת סיאול, ולארה"ב נמאס לגמרי לשחק עם יד אחת קשורה מאחור. לאולימפיאדה הבאה היא כבר תשלח את הדבר האמיתי.
"זריקה מבחוץ": המדור של ציפי שמילוביץ
אז ישבו חברי "ספורטס אילוסטרייטד" וייצרו שער שהורכב ממייקל ג'ורדן, מג'יק ג'ונסון, צ'ארלס בארקלי, פטריק יואינג וקרל מאלון. ומישהו - כך לפחות אני מדמיינת את הסיטואציה - הציע את הכותרת Dream Team. למה לא, בוודאי אמרו כולם, הרי בכל מקרה אנחנו רק חולמים על נבחרת כזו, היא לא תהיה באמת. "תיזהר, עולם, זו יכולה להיות החמישיה של נבחרת ארה"ב", נכתב מתחת לכותרת.
5 צפייה בגלריה
לא מגיעים כפייבוריטים ברורים. שחקני נבחרת ארצות הברית
(צילום: Ethan Miller / GETTY IMAGES NORTH AMERICA / AFP)
ידה ידה ידה, היתר באמת היסטוריה, קבוצת הספורט הטובה ביותר שהורכבה אי פעם נסעה לאולימפיאדה ושינתה את העולם, אבל כמו כל דבר שקשור במייקל ג'ורדן - הצל שנותר אחרי הנבחרת הזו מרחף מעל כל נבחרת אמריקאית שמגיעה מאז לאירוע בינלאומי. השם הזה, 'נבחרת החלומות' - איך אפשר בדיוק להצדיק אותו שוב. התשובה היא שאי אפשר, ויותר מ-30 שנה אחרי, האמריקאים לא רק מבינים את זה, הם כנראה גם משלימים עם זה.
העולם סגר פערים
הנבחרת הצעירה ששולחת ארה"ב למונדובאסקט בשבוע הבא, מזכירה הרבה יותר את נבחרות המכללות שהאמריקאים נהגו לשלוח לפני 1992. יש לזה סיבות אובקייטיביות. ראשית, לוח הזמנים בעייתי: גביע עולמי בקיץ הזה ואולימפיאדה בקיץ הבא זה קצת יותר מדי עומס על כוכבי ה-NBA הנוכחיים שחלק גדול מהם כבר לא צעיר, וחלק אחר סיים עונה קשה עם לא מעט פציעות. שנית: ה-NBA נמצאת בתקופת מעבר ושינוי דורי. רואים את זה בליגה עצמה וזה משתקף גם בנבחרת.
עם תנאי הפתיחה האלה, הסגל הנוכחי הוא גם הצהרה של התבגרות אמריקאית. ב-2019 סיימה ארה"ב במקום השביעי בטורניר הזה. זה היה כישלון בלתי נסבל, אבל הוא עשה לאמריקאים קצת סדר בראש. ארה"ב מבינה שהיא כבר לא יכולה להגיע לטורנירים האלה עם שמות ענקיים ולחשוב שזה יספיק, כי בדיוק בגלל אותה נבחרת חלומות מ-1992, הכדורסל העולמי סגר פערים במהירות עצומה. עד כדי כך שחלק משמעותי מהכוכבים הכי גדולים ב-NBA משחקים עכשיו בכלל בנבחרות אחרות.
במקום זאת היא בחרה לשלוח קבוצה צעירה עם שחקנים שכל אחד מהם באמת אסיר תודה לשים עליו מדי נבחרת. אין בה אף שחקן מעל גיל 28, אין בה אף שחקן שהיה אי פעם בחמישיית העונה של ה-NBA ויש בה רק שלושה שהשתתפו במשחק האולסטאר בעונה השעברה: אנתוני אדוארדס ממינסוטה, שחקן ההגנה של העונה ג'ארן ג'קסון ג'וניור מממפיס, וטייריס הליברטון מאינדיאנה. הכוכב הגדול של הנבחרת הזו מסתמן כג'יילן ברונסון מהניקס, ואפילו המשפחה של ווקר קסלר מיוטה מעולם לא חשבה שהוא יהיה בנבחרת ארה"ב.
ועדיין, כמו שאפשר לראות במשחקי האימון, זו נבחרת טובה. ברור שהיא טובה. והיא גם בידיים המתאימות לה ביותר. גרנט היל כמנג'ר וסטיב קר כמאמן הם בדיוק ההנהגה שאתה רוצה בקבוצה צעירה תחת לחץ גדול, שמשחקת עם חוקים לא מוכרים ויודעת שאף אחד לא יתן לה הנחות רק בגלל שהשחקנים הכי טובים שלה נשארו בבית, והיריבות כבר מזמן לא פוחדות.
היל וסטיב קר ידעו שלנבחרות כמו צרפת, ספרד, סרביה ואפילו אוסטרליה יש - זה משהו שאי אפשר היה להעלות על הדעת פעם - יתרון של כוח וגודל מתחת לסלים, אז הם בנו סגל של שחקני הגנה טובים וגארדים שדוחפים את הכדור במהירות. אנתוני אדוארדס, עדיין רק בן 21, וברנדון אינגרם, גם הוא רק בן 25, יצטרכו לייצר הרבה נקודות. ואוסטין ריבס, שהפך ממישהו שלברון ג'יימס צועק עליו למישהו שלברון ג'יימס שולח לו ציוצי אהבה בטוויטר, יביא את הביטחון העצמי האמריקאי המוכר.
5 צפייה בגלריה
יביא את הביטחון העצמי האמריקאי המוכר. ריבס
(צילום: Ethan Miller / GETTY IMAGES NORTH AMERICA / AFP)
באופן כללי, האולימפיאדה עדיין חשובה לאמריקאים הרבה יותר ובנבחרת שישלחו בשנה הבאה כבר יהיו שחקנים בדרג של ג׳ייסון טייטום ודווין בוקר, אבל יהיו בה גם שחקנים מהנבחרת הנוכחית, כי ככה בונים בתקופת מעבר. סטיב קר יודע מצוין שהנבחרת שלו לא פייבוריטית, אבל הוא היסטוריון של המשחק, הוא היה שחקן NBA בימי אותה דרים-טים מקורית, ויודע שעדיין מצפים מכל נבחרת אמריקאית לנצח את העולם. אחרת בשביל מה הייתה כל ישיבת המערכת ההיא של "ספורטס אילוסטרייטד" ב-1991.
פורסם לראשונה: 16:23, 18.08.23
