ביום שני שעבר היה אלכסנדר אובארוב נרגש כמו בימיו הגדולים. מכבי ת"א ניצחה בגמר גביע המדינה לנוער את מכבי פ"ת 0:3, ושורה סיכם: "עכשיו חסר לי רק תואר אחד בארץ - אליפות עם הנוער. אבל האמת היא ששמחתי לא רק בשבילי, אלא בשביל הילדים המוכשרים האלה". לא פלא שכאשר שואלים את אובארוב מה זה מכבי ת"א בשבילו, הוא משיב מיד במילה אחת: "בית".
כבר 31 שנים חלפו מאז נחת במועדון הצהוב, כשוער נבחרת ברית-המועצות הגדולה שבא לסייע למכבי ת"א להתאושש מתקופת יובש ארוכה. בתחילה חווה קשיים, במיוחד מקצועיים, בארץ שעליה בקושי שמע מספר חודשים קודם לכן. היום הוא חלק בלתי נפרד ממתחם האימונים בקריית שלום, אולי הוותיק מכולם, מאמן את דור השוערים הבא. אחד מהם הוא דניאל פרץ, המסומן כשוער העתיד של נבחרת ישראל. "בוא נדבר עליו בעוד שנתיים", הוא אומר בגאווה.
הוא כבר עכשיו השוער הפותח שלכם.
"בעוד שנתיים הוא יהיה ענק. אני אוהב את הכישרון שלו, הרצינות, העבודה והאופי של שוער, בלי פוזות מיותרות".
בעיניהם של אוהדי מכבי ת"א שורה אובארוב הוא אגדה בשר ודם. שותף בכיר לשלוש אליפויות ושני גביעים, שהתאזרח והפך לאחד מאיתנו, בכל היבט אפשרי. לא רק הפנים היפות והמוצלחות של הזרים בישראל, והגדול בתולדות המועדון, אלא אחד מטובי הזרים ששיחקו פה בכל הזמנים. אפילו מי שלא ראה אותו בשלושים השנים האחרונות לא יתקשה לזהותו ברחוב. לא רק בגלל גובהו, 1.90 מטר, אלא מכיוון שלא השתנה כלל.
בגיל 62 זה אותו שורה - סמכותי, שופע חדוות חיים, מטופח, אוהב את ארצו כאילו נולד בה. חסרה לו רק אשתו, לובה, שנפטרה לפני שנה מהתקף לב. עד כמה גדול הקשר בינו לבין ישראל תעיד העובדה שבתו אליסיה (39), ששירתה בחיל האוויר ועובדת בנתב"ג, התגיירה. נכדיו - לביא (6) וליב (3) גבאי - הם יהודים, ובנו ג'ניה (27) שירת כמובן אף הוא בצה"ל ועובד כיום באדידס.
"לובנובסקי החליט שאפתח מול ארגנטינה ומראדונה"
אובארוב גדל באורחובו-זואבו (250 אלף תושבים, כפר במושגי ברית-המועצות), בדירה של 26 מ"ר, יחד עם הוריו ועוד אישה מבוגרת שהמפלגה הקומוניסטית שיכנה אצלם. האב ויקטור עבד במפעל טקסטיל, והאם נינה הייתה אחות. "אבא קיבל את המשכורת מהמפעל, אבל העביר אחוזים למפלגה. הוא תמיד אמר לי להיות חבר מפלגה כשאגדל, כי כל הדלתות ייפתחו בפניי. לא אהבתי את הרעיון", הוא אומר. "אני גם זוכר שכאשר ביקשתי מאמא כסף לגלידה היא אמרה לי: 'תבוא בעוד יומיים, כי המשכורת עוד לא הגיעה'".
על ילדותו הוא מספר: "אף אחד לא עשה שיעורי בית, כי הראש שלנו היה בלשחק כדורגל ברחוב, ולפעמים הוקי קרח. אבא הכה אותי חזק כשראה את הציונים. בהמשך השלמתי 11 וחצי שנות לימוד, כדי שיהיה לי ידע לחיים".
איך הגעת לדינמו מוסקבה?
"היו לה ולקבוצות הגדולות סקאוטים בכל אזור ברוסיה. אני שיחקתי בליגה השלישית האזורית. למזלי, דינמו בחרה בי, אבל נדרשתי לנסוע כל יום לאימונים במוסקבה, שעתיים וחצי לכל צד. חמש שעות כל יום, שבעה ימים בשבוע".
דינמו הייתה קבוצת המשטרה הסובייטית. באחת העונות ביקרה בסוריה לפי הזמנת המשטרה המקומית. "יום אחד אנחנו נוסעים באוטובוס בדמשק, ופתאום הבסיס של המפקדה במרכז העיר הופצץ. היה פחד מוות. עוד לא ידענו אם ישראל הפציצה או גורם אחר. דרשנו לחזור מיד למלון. אחר כך ביקרנו גם בגולן, וראינו משם את כל השטח למטה. הסורים הסבירו לנו שזאת ישראל, שרוצה להרוס את כל האזור. ככה ידעתי באמת איפה זה ישראל עוד לפני שחלמתי שאגור בה".
ואיך השתלבת מקצועית במועדון?
"מאחר שלדינמו היו שני שוערים גדולים, ולדימיר פילגוי וניקולאי גונטאר, הייתי רק השלישי בהיררכיה. צריך סבלנות כדי לשבת בצד שלוש שנים. הרבה זמן. רק בגיל 28 קיבלתי את חולצת ההרכב הראשון, ומאז לא נפרדתי ממנה".
גיל 28 זה קצת מאוחר לפריצה.
"לא לשוער. באותה תקופה ואלרי לובנובסקי, המאמן האדיר של ברית-המועצות, התחיל לשים עליי עין. עדיין לא ליורו 1988 בגרמניה, שבו הולנד זכתה על חשבון הנבחרת שלנו עם השער לפנתיאון של מרקו ואן באסטן. לקראת מונדיאל 1990 באיטליה כבר הוזמנתי. לצערי, לא יכולתי להגיע למשחק ההכנה המפורסם באצטדיון ר"ג, שבו ישראל ניצחה אותנו 2:3, כי בדיוק שוחררתי למשחק גביע של דינמו. השוערים ויקטור צ'אנוב ורינאט דסאייב הגיעו עם הנבחרת".
ובמונדיאל כבר שיחקת.
"כן, במשחק הראשון דסאייב עמד בשער והפסדנו לרומניה (2:0). לובנובסקי החליט להרכיב אותי נגד נבחרת ארגנטינה, עם דייגו מראדונה. הפסדנו 2:0 והמשכתי גם למשחק השלישי, ניצחון 0:4 על קמרון שלא נתן לנו כלום".
וכאן מתחיל הפרק הישראלי. "אחרי המונדיאל לובנובסקי כבר היה בשלבי פרישה. שיחקתי במסע לאירופה, כולל מול אירלנד בדבלין, ולא ספגתי שער בארבעה משחקים. היה ברור לי שהפעם אני השוער הבכיר, ואז התחלף מאמן הנבחרת. זו למעשה הסיבה שבגללה, ואולי דווקא בזכותה, אני בישראל כבר יותר משלושים שנה".
איך בדיוק?
"אנטולי בישובץ התמנה למאמן הנבחרת, שכבר הייתה נבחרת רוסיה אחרי נפילת הקומוניזם. הוא קרא לי לשיחה ואמר שבגלל בעיות כסף הוא רוצה להיות הסוכן שלי. 'אתה יודע שלמאמנים אין מספיק כסף לחיות', הוא אמר, והבנתי שאם לא אסכים לתנאי שלו אהיה רק שוער שלישי. עניתי לו: 'מה, אני הגזבר של ההתאחדות, שצריך לדאוג למשכורת של המאמן?' זה היה הזוי: בישובץ רצה להיות גם מאמן נבחרת וגם סוכן שיקבל רווחים מהכרטיס שלי. לא הסכמתי".
ואז הגיעה ההצעה מישראל?
"הסוכן צביקה קריצר ועיתונאי רוסי פנו אליי והציעו לי לשחק במכבי ת"א. הם גם הגישו לי הצעה כספית וסירבתי, כי היא לא הייתה מספיק מכובדת. באותם ימים המאמן אברהם גרנט והיו"ר דני לאופר ז"ל נחתו במוסקבה וצפו במשחקים שלי, ואז הגיעה גם הצעה גבוהה יותר, והסכמתי".
החלטה שאתה לא מצטער עליה.
"חבל שלא הגעתי לישראל קודם".
"ידעתי שצ'אנוב לא יעשה לי דבר כזה"
הוותיקים בוודאי זוכרים את תחילת דרכו הקשה של השוער בישראל. בחמשת המשחקים הראשונים הוא ספג 13 שערים, כולל הפסד 3:2 לבית"ר ת"א במחזור הפתיחה, אחרי שהצהובים כבר הובילה 0:2 בדקה ה-87. כותרות העיתונים – שלא היו תלושות מהאמת – דיווחו כי מכבי ת"א מחשבת מסלול מחדש וחושבת על אפשרות להחזיר את בוני גינצבורג, שעבר אז למכבי יבנה.
אחד ההסברים היה שאובארוב אינו מתאקלם בארץ, ולכן סופג שערים רבים מהצפוי. שורה טוען כי לא הרגיש שהאדמה בוערת מתחת לרגליו, בעיקר משום שלא קרא עיתונים. מצד שני יש הטוענים כי אובארוב ידע היטב כי הוטחה ביקורת קשה על יכולתו, אך הוא העדיף להתעלם.
מה קרה באמת בתקופה ההיא?
ראית מגן ימני שמבקיע 17 שערים בעונה אחת? כן, אבי כהן שהגיע מבית"ר ירושלים. מגן שמבקיע כל כך הרבה מזניח את ההגנה. זה היה ההסבר שלי, בקשר להגנה שלנו באופן כללי".
אובארוב חש אז שהתקשורת מסלפת דברים, למשל בעניין שיחה בין גרנט לצ'אנוב. "אני נוחת לחום של ישראל, ומישהו מספר לי שצ'אנוב אמר שהוא יותר טוב ממני", הוא נזכר. "כמעט בלעתי את הלשון מהפתעה. ידעתי שוויקטור, החבר הטוב שלי, לא יעשה לי דבר כזה. לא מאמין. אחר כך הבנתי שהעיתונאי כתב פשוט הפוך מהאמת. למדתי שלא צריכים להאמין לכל מה שנכתב".
ואכן, תוך זמן קצר התרחש הטוויסט המוחלט בסיפור. מכבי ת"א הביסה 0:4 את הפועל ת"א בדרבי היסטורי בבלומפילד, שאותת על שובה של האימפריה הצהובה אחרי 13 שנים שחורות. אובארוב נתן משחק נקי מטעויות ושופע ביטחון, ומאז לא הביט לאחור. אחרי שספג 13 שערים בחמשת המשחקים הראשונים, הוא הוציא מהרשת רק עוד 16 כדורים עד סוף אותה עונה, וביציאותיו האמיצות הפך לאימת החלוצים שחדרו לרחבה שלו. סיפור ההצלחה, במגרש ומחוצה לו, נמשך עד שתלה את הכפפות בשנת 2000.
סמוך לפרישתו מינה אותו שלמה שרף למאמן השוערים של נבחרת ישראל, תפקיד שבו כיהן במשך 12 שנים. עם סשה אחר, בלם מכבי ת"א אלכסנדר פולוקארוב (עובד במחלקת הנוער של טורפדו מוסקבה) ששיתף איתו פעולה בניינטיז, הוא שומר על קשר רציף עד היום.
היה עוד בלם גדול ששיחק איתך במכבי ת"א.
"אם גדי ברומר לא היה נפצע הוא היה מגיע למנצ'סטר יונייטד ומשחק שם בהרכב".
מי הכדורגלן הישראלי הכי טוב לטעמך?
"לא הכי טוב, אלא זה שיהיה הכי טוב. אוסקר גלוך".
החלוצים שהיה לך הכי קשה מולם?
"אלון מזרחי ורונן חרזי".
המאמן הכי גדול שאימן אותך?
"גרנט. אין שאלה"
מכבי ת"א צריכה מאמן ישראלי או זר?
"אני לא הכתובת לשאלה, אבל אם רואים בכמה תארים היא זכתה בתקופה של גולדהאר, אז עדיף זרים".
מה זה ישראל בשבילך?
"אני חלק מכם. אם אני חי בארץ בדיוק חצי מחיי, איך לא ארגיש ישראלי?"
מותר לשאול לאיזו מפלגה הצבעת?
"בטח, זה לא סוד. אביגדור ליברמן. הוא מייצג את העולים מברה"מ ואני גם מכיר אותו טוב".
איפה עשיתם את הסדר השנה?
"בבית של אליסיה, עם ההורים של בעלה. עד עכשיו כואב לי הראש מהאורך של ההגדה. קראנו אותה עד הסוף".
באיזו שפה אתה מדבר עם הנכדים?
"כשאשתי לובה הייתה בחיים היא דיברה איתם רוסית. מאז שנפטרה אנחנו מדברים רק עברית. אפילו הייתי בשלב מסוים באולפן".
ומה אתה אוהב לאכול?
"מרק רגל, חומוס, שישליק, שווארמה. אמרתי לך שאני חלק מכם, לא?"
