באדיבות כאן 11 - המשדר הרשמי של מונדיאל 2022
פורמט הזכרונות של פייסבוק, שמעלה לך משום מקום פוסטים מהעבר, הוא עניין חמקמק. אלא אם היית מאוד ספציפי במה שכתבת, ככל שהזיכרון ישן יותר כך פוחת הסיכוי שתדע מה לעזאזל התכוונת. ואגב, ילדים, פייסבוק היא רשת חברתית פופולרית שעדיין מתקיימת. סתם שתדעו.
מונדיאל 2022 ב-ynet - היכנסו למתחם המיוחד
אבל אתמול בבוקר קיבלתי זיכרון שעדיין מלווה אותי - התקף זעם אישי שנמשך כבר חמש שנים על החגיגה הספורטיבית האיומה ביותר בתולדות האנושות, הקטע הזה בו הקבוצה יושבת יחד על הדשא מול יציע האוהדים, והשחקנים מניחים ידיים זה על זה ונעים לקצב השירה כאילו הם במדורה של הפלמ"ח לפני יציאה לפעולה לילית בזמן שנעמי פולני מנגנת להם באקורדיון. אני שונא את זה בכל מאודי. וזה רק בישראל למיטב ידיעתי, ומשום מה ההתלהבות גדולה וקבוצות מעתיקות את העניין זו מזו וחוגגות ככה כל תיקו.
וצירוף המקרים היה מדהים - כי אמש, חצי יום אחרי קפיצת הזיכרון הזו, ראיתי את הקהל הטוב ביותר שפגשתי ואת החגיגה היפה ביותר שראיתי באצטדיון. לא ערב שירה בציבור דלוח, חוזר על עצמו ועלוב, אלא התפרצות של אושר שאי אפשר לתכנן מראש.
כ-45 דקות אחרי שריקת הסיום בלוסייל אייקוניק, עדיין ישבתי ביציע העיתונות. את הטקסט על הניצחון של ארגנטינה כבר שלחתי מזמן, אבל לא הייתי מסוגל לעזוב. אלפי אוהדים ארגנטינאים - האמיתיים, לא רוכשי חולצות מסי המזויפות שבורחים ב-0:3 כדי להימנע מהפקקים - נשארו ביציעים ולא הפסיקו לשיר. מעט לפני כן השחקנים ערכו סיבוב ניצחון מולם, וברקע השירה האדירה קפצו במעגלים ולא ידעו את נפשם מרוב שמחה. אבל באותו רגע רוב השחקנים כבר היו אחרי מקלחת, אולי כבר עמוק בתוך האוטובוס עם האוזניות, ולא רק שהאוהדים סירבו ללכת הביתה, הם גם הגבירו את הווליום ככל שעברו הדקות. כשיצאתי מהאצטדיון הם עדיין היו שם, כנראה חיכו לסדרן מנומנם מקיבוץ בגליל שעזב את הכל, שיבוא וישאל אם הם יודעים מה השעה, והם ענו לו שבכו מאושר ואין להם שעות.
זה לא בית ספר לאהדת כדורגל, כי יש דברים שאי אפשר לזייף או ללמד, הם פשוט נובעים בטבעיות. זה פשוט מה שזה, אהבה ללא גבולות לנבחרת שבאה לידי ביטוי בצורה היפה ביותר. וזה גם מה שאמור לבוא כקונטרה מסוימת לאנשים שלא מסוגלים לשמוע יותר על מסי ורוצים שארגנטינה תיכשל לאור הדיבורים הבלתי פוסקים עליו. אני יכול להבין אותם, אלו שלא מתחברים אליו או אלה שפשוט מאסו בו. אבל זכייה של ארגנטינה במונדיאל, גם אם תהיה על שמו – ואין מנוס מכך – תהיה שייכת לא מעט ללבבות האלה בתכלת-לבן, שגם אם מסי לא היה משחק בנבחרת שלהם היו ממשיכים להגיע בהמוניהם לכל פינה בעולם כדי לחלום על עוד זכייה אחת במונדיאל.
האוהדים האלה היו לפניו ויהיו אחריו, ולא היה שמח ממנו לקפוץ באקסטזה מולם ולחלוק להם את הכבוד הראוי אחרי שלא ויתרו על הנבחרת למרות תלאות שלב הבתים. לא יהיה סוף, לא תהיה הגדרה לעצב שלהם אם זה יסתיים שוב בהפסד בגמר. אבל גם אין השוואה לשמחה שתציף את קטאר, ארגנטינה ושביל החלב אם מסי יחזיק בידיים רועדות את הפסל המוזהב.
