כשהבן שלה, רוי, מסתכל על התמונות של דגלי מדינות העולם והיא מבקשת ממנו לבחור את הדגל שלו, הוא מצביע מיד על דגל ישראל. החל מהשנה האחרונה לונה צ'מטאי סלפטר, ששורשיה בקניה ומרכז חייה בארץ, הפכה כבר לתופעה עולמית ומכירים אותה כמעט בכל מקום - אבל יש דגל אחד שמוביל אותה קדימה. בעבודה שקטה ומסודרת, המרתוניסטית שרצה תחת הדגל בצבעי הכחול-לבן נחשבת כיום לאחת מהאתלטיות המצליחות ביותר על כדור הארץ ולאחת מהתקוות הגדולות של המשלחת הישראלית, שנה לפני המשחקים האולימפיים בטוקיו 2020.
בפרספקטיבה הישראלית, היא ניפצה כל שיא לאומי אפשרי, במרחקים שונים ומגוונים. ברמה העולמית? היא בין הטובות ביותר בתחומה. וכל זה קורה כשמאחורי ההצלחה שלה עומד מאמנה ובעלה דן סלפטר, האיש שמכיר אותה הכי טוב שיש והפך אותה לביצועיסטית מושלמת שנמצאת בנסיקה מטאורית. בדרך ליפן, הוא והיא מספרים ל-ONE על שיטות העבודה שלהם, החיים שהיו לה בקניה, ההישגים שהדהימו אפילו אותו - והקווים האדומים שלו כמאמן. זהו הסיפור המלא של אחת מהספורטאיות שהכניסה את העולם כולו ל"לונה מאניה".
לונה צ'מטאי נולדה בקניה, למשפחה משבט פוקוט, שהוא גם אחד מתתי-השבטים של שבט הקלנג'ין. במקור, השבט הזה הגיע מאזור נהר הנילוס ובחלוף הדורות עלה להרים שנמצאים באזור קו הגבול עם אוגנדה. מהאזורים האלה יצאו כמה וכמה זוכים וזוכות במדליות באליפויות העולם ובמשחקים האולימפיים בריצות הארוכות, למרות דרכים משובשות ותנאי מחייה לא קלים לרוץ בהם. או שבעצם, ייתכן שזה דווקא בזכותם.
חוקרים רבים ניסו לבדוק את הסוגיה ולחקור מה דוחף את הספורטאים מהשבט להצלחה, האם מדובר במרכיב הגנטי שנוצר לבני השבט או במעמד הסוציו-אקונומי שלו. מצד אחד, לאתלטים שיצאו מהאזורים האלה יש מבנה פיזי מיוחד של רגליים ארוכות ומשקל נמוך. מצד שני, הסלבס של המקומיים הם בעיקר האתלטים שהצליחו לצאת מהכפרים הקטנים אל הכפר הגלובלי, ואלה מעבירים את הידע שלהם לבאים בתור שרוצים ללמוד מהם ולחקות אותם. אומנם כל אותם החוקרים עדיין לא הצליחו להגיע למסקנות חותכות, אבל למאמן מישראל, כך מתברר, יש כבר את התשובות.
"זה שילוב של שני הדברים", פסק דן סלפטר. "הם נולדו בגובה ובשטחים שקשה ללכת בהם. זה שבט שנולד בהרים, 2,500 מטר מעל פני הים, כך שהם כבר מתחילים את הקריירה שלהם ביתרון מסוים על פני יתר האנשים בעולם שעוסקים בספורט. בנוסף לעניין הפיזי שקשור במיקום הגיאוגרפי שבו הם חיים, האתלטים הטובים מעבירים ידע הלאה מדור לדור, והם באמת מבינים שדרך הספורט הם יכולים להשיג דברים שאין להם".
החיים בקניה
בניגוד לדרך שעברו אותם הספורטאים, לונה עזבה את מולדתה כדי לעבוד בשגרירות קניה בישראל - ולא כדי לפתח קריירה ספורטיבית בעולם. רק כשעבדה בארץ היא נרשמה לקבוצת ריצה והחלה לרוץ בפארק בזמנה החופשי, שם התאהבה בדן ובספורט. אחרי ארבע שנים בשגרירות היא סיימה את תפקידה, ובשנת 2013 השניים החליטו לחיות ולהתאמן ביחד בישראל, לא לפני שדן נסע לפגוש את המשפחה שלה באפריקה.
"כשהגעתי לשבט שלה בפעם הראשונה הייתי בהלם טוטאלי. זה כמו לחזור 500 שנה אחורה", הוא מספר. "אני התחלתי את הקריירה שלי בתור רץ הרים, ככה שאני מכיר אזורים גבוהים ומיוחדים, אבל השטח ההררי שם פשוט הפתיע אותי".
לדבריו, "סדר היום של הילדות בשבט הזה הוא מדהים. הן חיות בתנאים של כפר, באזור נידח, בלי מים וחשמל, אבל עם מרחבים עצומים. החווה של אמא שלה משתרעת על שטח של קילומטרים וכל מטלות היום-יום הן בשיטת עשה זאת בעצמך. אחת האחיות של לונה היא בת 15 וספרתי לפחות שש פעמים ביום שבהן היא הלכה לנהר עם כד של 20 ליטר על הראש כדי להביא מים, תוך כדי שהיא עוברת בשטח תלול מאוד, בדרך שנמתחת על פני קילומטר. וזה עוד בסדר, כי הליכה לשוק, למשל, דורשת לגמוע מרחק של 15 קילומטר לכל כיוון, שזה בילוי ארוך מאוד בדרכים. ובמסעות האלה שהיא עוברת מידי יום, הגוף שלה לומד איך להתמודד עם סבל פיזי מתמשך - ומה שנשאר זה רק לנתב את זה באימון מסודר לכושר אמיתי, כי את היסודות לעבודה הקשה של האתלטיקה היא כבר קיבלה".
במהלך הביקור שם, כך מגולל דן סלפטר, לונה רצתה להראות לו את הדרך שעברה לבית הספר מידי יום. מדובר בארבעה קילומטרים של הליכה, אותם הם ניסו לעבור בריצה משותפת. עבורו, התנאים היו קשים מידי, גם בגלל הגובה הרב של ההר עליו נמצא בית הספר. "ללכת את הדרך הזו מידי יום, זה משהו שמפתח מאוד את ההסתגלות של הגוף לתנאי לחץ אוויר, בעיקר במערכת הלב, הריאות והדם. אנחנו מדברים על גובה עצום ובזכות ההליכה הזו שהיא עשתה בילדות שלה מידי יום, ללונה יש טווח שיפור גדול יותר מכל בנאדם אחר. היום אני יודע שהדרכים האלה עוזרות לה לנצל את מלאי החמצן שהיא מקבלת תחת מאמץ בצורה טובה יותר מיריבות אחרות. ובלי שהיא ידעה בכלל, בהליכות שלונה עשתה מידי יום בילדות שלה נבנה בעצם הבסיס הפיזי האדיר שלה".
רצים מקצוענים מכל העולם נוסעים להתאמן בהרים הללו. המוכרים ביותר אולי הם האחים רוברטסון, ג'ייק וזאיין, שעזבו את ניו זילנד ועברו לחיות בקנייה כדי שיוכלו להתאמן כמו המקומיים ולהשתפר. המטרה שלהם הייתה לחיות ממש כמוהם, בניסיון להגיע לטופ העולמי. "בקניה יש השראה לרצים. מי שנולד בקניה מבין שזו הדרך היחידה שלו לפרוץ את גבולות המדינה ולשנות את החיים שלו מבחינה מקצועית וכלכלית", הסבירה לונה סלפטר.
כאמור, בניגוד לאחרים שם, הדרך של לונה להצלחה התחילה בכלל בישראל, באימונים שעשתה עם בעלה. היא התחילה להתאמן בצורה מקצועית למעשה רק בגיל 24, כך שבכל אותן השנים היא התרכזה רק בניסיון לצמצם את הפער מהצמרת העולמית. וזה לא היה פשוט.
לטענת בעלה, כאמור, הבסיס להצלחה שלה נעוץ בעיקר בעובדה שהיא עצמה מגיעה מהשבט הקנייתי שנחשב לטוב ביותר לריצות הארוכות. זה בא לידי ביטוי גם בסטטיסטיקה. במרתון פראג לונה הצליחה לקבוע שיא אישי חדש בריצת המרתון, שעומד על שעתיים, 19 דקות ו-46 שניות, תוצאה שמדרגת אותה במקום ה-24 בכל הזמנים. לאורך ההיסטוריה רק 31 מרתוניסטיות הצליחו לסיים 42.2 קילומטר בפחות משעתיים ו-20 דקות, ומתוכן 12 נשים נולדו בקניה וחיו בתנאים שבהם לונה גדלה.
"אנשים אומרים לעצמם 'היא מצליחה בגלל שהיא קנייתית, ככה זה אצלם', אבל חד-משמעית זה לא נכון", מסביר דן. "נשים שמנסות לרוץ כמוה יש עוד המון בקנייה, אבל התוצאות של לונה באות מהשילוב של ילדות בהרים ושל האימונים הקשים שהיא עושה בשנים האחרונות. לא פעם אנחנו חוזרים לקניה כדי לעבוד באותם התנאים כדי לפתח ולחזק עוד יותר את היכולות שלה, ואנשים לא מבינים שבתהליך נכון כל אחד שהוא מוכשר באופן בסיסי יכול להתפתח למקומות שאליהם לונה הגיעה. זה נטו עניין של בחירה, רצון ועבודה קשה".
דן צודק. עובדה, גם בקרב הגברים המאמן הזה הצליח להביא לשינוי משמעותי במרתון. מארו טפרי עושה את אותו התהליך תחתיו והוא היה גם הראשון לנפץ את שיא ישראל במרתון לגברים, לראשונה מזה 15 שנה. טפרי עשה זאת באוגוסט 2018, אז קבע תוצאה של 2:13:00 שעות ושיפר בדקה ו-21 שניות את שיאו של היילה סטאין. מאז, הוא מתחרה ראש בראש בגירמה אמרה על שיפור השיא הלאומי - ושניהם קובעים רף חדש פעם אחרי פעם. וכך, חודשיים אחרי השיא שקבע טפרי, הוא נופץ על ידי גירמה אמרה שסיים את הריצה שלו אחרי 2:12:35 שעות. כעבור חודשיים, טפרי שוב הפך לשיאן הלאומי עם שיפור של שתי דקות ו-27 שניות, אלא שממש לאחרונה אמרה שוב לקח את ההובלה כשעצר את השעון על 2:09:55.
מדהים לדעת שאחרי 15 שנה שבהן אף מרתוניסט לא הצליח להזיז את השיא, בתוך שנה אחת הוא ירד בארבע דקות ו-26 שניות, עם מאבק מטורף בין שני רצים שתמיד היו בתחום אבל לא באמת הצליחו לממש את הפוטנציאל שלהם. שיא ישראל הנוכחי, אגב, שווה מדליית ארד באולימפיאדת ריו 2016, אבל זה כמובן לא הופך את מי מבין שני המרתוניסטים האלה למועמד למדליה אולימפית, הרי שהתנאים משתנים מתחרות לתחרות. מה שכן, זה בהחלט מקדם אותם לקראת השורה הראשונה של הרצים בעולם.
"מארו אמר שהוא עוד ירוץ 2:07 שעות ואני מאמין שזה מה שיקרה", סיפר דן סלפטר על המרתוניסט בן ה-26 שעתידו עוד לפניו. גם הוא, בדומה ללונה, החליט להציב מטרות קדימה, לעבוד באופן דומה לטווח הארוך ולא לוותר על החלום הגדול. "התחלנו להבין שאין סיבה להסתכל רק על השיא הלאומי כחזות הכל. צריך לשאוף להתפתח כמה שיותר גבוה ומארו עושה תהליך כזה בדיוק".
דן המאמן, ודן הבעל
בהתאם להתפתחות שלה ושל הרצים הישראלים בכלל, בשנה האחרונה הצטרפו עוד ועוד גורמים מקצועיים שמקיפים את לונה סלפטר. יש לצידה את הסוכנת קיארה דאוויני שמנהלת אותה מאיטליה, בנוסף לדיאטן, פיזיותרפיסט ועוזר מאמן שעובדים ביחד עם דן. הצוות הזה מקיף אותה באופן צמוד כמעט לכל מקום שאליו היא הולכת, בנוסף לצוות הרחב שמספק לה הוועד האולימפי והעצות שהיא מקבלת מהמנטור הבינלאומי רנאטו קאנובה, אותו דן הכיר אותו בקורס מאמני העתודה הלאומי שנעשה בארץ תחת הדרכתו של מולי אפשטיין. דן, כנראה, הוא החניך המוצלח ביותר שיצא מהקורס הזה.
הצוות סביב לונה התרחב, אבל דן תמיד טוען שהצוות החשוב ביותר הוא הצוות שנשאר לטפל ברוי, הבן שנותר בבית בזמן שאמא ואבא מתרוצצים ברחבי העולם. בתוך כל הטירוף הזה יש את דן הבעל, ואת דן המאמן. בבית, הכל חופשי ופתוח. בעבודה, הכל מדוד ומדוייק. עם הזמן, דן נהיה פריק של מידע. הוא קורא המון, יודע לסנן דברים לא רלוונטיים ומנסה להשתפר כל הזמן בתחום האימון.
ולפעמים, כך הוא מודה, דן משלב גם בין הבית לעבודה. הוא והדיאטן שגיא הלוי בנו ללונה תפריט תזונה מיוחד שיורד עד לרמת הקלוריה, על מנת שהיא תגיע במשקל, באחוזי השומן וברמות האנרגיה שהצוות שלה רוצה שתגיע לכל תחרות. בממוצע היא מתחרה כל שלושה שבועות, כך שכל ירידה חדה או עלייה חדה במשקל שלה מקבלות מענה מהיר, כל שינוי קצב באימונים שלה נלקח בחשבון - והכל נבדק באופן יום-יומי. "פעם המעטנו בחשיבות של התזונה והירידה לפרטים הקטנים, אבל כשאתה לוקח את הגוף של לונה לקצה אז אתה מבין שהיא לא יכולה לחיות כמו בנאדם רגיל ואז גם לצפות ממנה להיות ספורטאית על. זה דורש תשומת לב כל הזמן, גם בדברים שהיא מכניסה לגוף שלה".
ואפרופו העניין הזה, מאז המשחקים האולימפיים בריו 2016, שתיים משלוש האתלטיות שסיימו על הפודיום בריצת המרתון נכשלו בבדיקות סמים. מדובר באלופה האולימפית הקנייתית ג'מימה סומגונג ובסגניתה יוניס קירווה, שגם היא ממוצא קנייתי אבל היא מייצגת את בחריין.
"בכל ראיון אני ולונה מודיעים שלא נשתמש בתוספי תזונה כדי לשפר ביצועים, גם אם הם חוקיים", מצהיר דן סלפטר בהקשר הזה. "המטרה היא לשמור קודם כל על הבריאות שלה, ולעשות שיאים בצורה נקייה ומדורגת. ספורטאי בטופ העולמי לא יכול להתחמק מבדיקות הסמים. לונה כמעט בכל תחרות עושה בדיקות, שזה אחת לשבועיים-שלושה, ככה שאני מעריך שזה עניין של זמן עד שיתפסו את כל מי שמנסה לרמות. אצלנו הכל טבעי. אם לונה צריכה זריקת מוטביציה? אני פשוט אומר לה 'לונה, את רצה בשביל העתיד של הילד שלך והעתיד של מדינת ישראל', וזה עובד".
שואפת למקום הראשון בעולם
לונה בת 30 וזה אולי נשמע כאילו היא לקראת סוף הקריירה שלה, אבל אסור ליפול בזה כי היא רק בהתחלה. הספורטאים המצליחים ביותר בריצות המרתון בדרך כלל פורצים בגיל מאוחר יותר ולטענת גורמים שונים במקצוע הפריצה של לונה אכן עוד לפניה, כך שהיא אמורה להגיע לשיאה באולימפיאדת פאריס 2024. "היא חושבת שהיא תצליח להתקדם מהמקום ה-24 בכל הזמנים, למקום הראשון בכל הזמנים בריצת המרתון", חשף דן. "האם זה יקרה? זה תלוי בעיקר בה".
"מרתון נועד לרצים עם ניסיון בגילים המאוחרים. כל הבנייה שלה עכשיו היא משמעותית להמשך. בשיטת האימון שלנו אנחנו עושים צעד קדימה עם שיא אישי חדש במרתון, ואז לוקחים שני צעדים אחורה כדי לבדוק את היכולות שלה ב-10,000 מטר שוב. אם היא עשתה שיא אישי חדש? זה לאו דווקא אומר שהיא צריכה להעלות רמה בעצימות האימונים שלה. בתוכנית האימונים שלנו, כשהיא מגיעה לפיק אנחנו חוזרים אחורה, ומתקדמים חזרה אחרי שאנחנו בטוחים שעברנו עוד מדרגה בדרך למעלה. זה יכול לשגע ספורטאי, כי הטבע של האדם הוא להתקדם כל הזמן וכמה שיותר מהר, אבל לחזור ולוודא שאתה באמת טוב ושאתה באמת יכול לשחזר את היכולת שלך - זה הכי נכון", הוסיף המאמן.
לא סתם לונה סלפטר משתתפת בריצות הקצרות מידי פעם. בשנה האחרונה היא הפכה לאחת מהרצות הבולטות גם במרחקים הללו, אחרי שאפילו זכתה באליפות אירופה ב-10,000 מטר ואף קבעה את הקריטריון לריצה הזו במשחקים האולימפיים, כמו גם ב-5,000 מטר. זה משפיע באופן ישיר גם על דן, שלאחרונה מוצא את עצמו מקבל פניות רבות בדואר האלקטרוני וברשתות החברתיות, שם הוא משתף רצים אחרים בשגרת האימונים של אשתו ואפילו עונה למעריצים שמופתעים מהתוצאות שלה. רק לאחרונה, למשל, הוא מצא את עצמו מגיב בפורום אמריקאי באינטרנט, שהגולשים בו נדהמו מהתוצאה שלונה עשתה במרתון פראג.
אתלטים ואוהדים בכל העולם כבר מכירים את לונה צ'מטאי סלפטר, וזה הולך ומתפשט. לפי ההערכות, נכון לעכשיו לונה נמצאת בין שבע הרצות הטובות ביותר בעולם, יחד עם עוד שלוש קנייתיות ושלוש רצות מאתיופיה, אבל היא עצמה? מנסה להישאר צנועה. "אני אולי-אולי בטופ 10", היא מתקנת, אבל אין ספק שהיא מרגישה שמתייחסים אליה אחרת עכשיו. "כשהיריבות שלי רואות אותי מתקרבת, הן מיד מגבירות קצב כדי לברוח ממני", היא מתארת. "אני לא חושבת שאני מהווה איום, אני פשוט באה לעשות את הטוב ביותר שלי בכל מקום".
"לונה מביאה בשורה חדשה לענף האתלטיקה הישראלי", אומר יאיר שחר, שנכנס לעמדת עוזר המאמן של משפחת סלפטר ומשמש גם בתור הפיזיותרפיסט שלה. "אסור לטעות, ההצלחה שלה לא נובעת רק בגלל המוצא שלה, כי כמו שדן אומר יש עוד הרבה קנייתיות שמנסות לפרוץ כמוה. הייחודיות שלה היא שלונה פשוט מנהלת קריירה בצורה מופתית, בתהליך התקדמות רב-שנתי שהוא נקי פציעות, והכל בצורה טבעית וטובה. היא מתאמנת בצורה חכמה ומצליחה לשמר את עצמה. לדעתי, בשנתיים של אימון במרתון היא עדיין לא בשיא שלה ואפילו עוד לא קרובה אליו. זה רק ילך וישתפר".
"אני חושב שבגיל 36 יגיע השיא של לונה", קובע דן סלפטר. "זה יקרה בהנחה שהרעב שלה יישאר ואולי אפילו יתגבר בשש השנים הקרובות. זה מצחיק שעד לפני כמה שנים היא לא ידעה להתמודד עם הסבל של המרתון, וזה חתיכת סבל, כי זה גם מרחק ארוך וגם צריך לרוץ מהר. אין ספק שזה דורש בגרות מסויימת, הכרה של הגוף וניסיון, כך שלאט לאט עם הזמן היא באמת תלך ותשתפר יותר. האם היא מסוגלת לרדת מזמן של 2:15:25, שזה השיא של כל הזמנים במרתון? היא לא מפחדת מזה, אבל זו לא המטרה שלנו כרגע. המטרה היא להשיג תוצאות טובות יותר וגם בצורה הדרגתית יותר. כרגע לונה אומנם עושה היסטוריה בפרספקטיבה המקומית, אבל אנחנו עדיין רחוקים ממיצוי בזירה העולמית. זו רק ההתחלה".
