הדרך של לינוי אשרם לצמרת העולמית הייתה לא קלה. למרות הכישרון העצום שלה, בהתעמלות האמנותית תמיד יש מאבקי כוח ולא קל להביא מישהי צעירה למרכז הבמה תוך זמן קצר - אבל דווקא היא הצליחה לשנות את היחס כלפי המתעמלות בישראל. עוד בתחילת הדרך, כאשר המנהל האישי אופיר אבן עוד ניסה לרתום את אנשי הספורט הישראלי להאמין בה, הוא נכנס למשרדי הוועד האולימפי לפגישה עם המנכ”ל גילי לוסטיג ושם לדבריו חל השינוי בגישה.
“תשמע, ראיתי אותה. היא הדבר הבא שלנו בהתעמלות האמנותית”, אמר לו לוסטיג בפגישה ביניהם. זה היה ב-2014, אחרי שהופיעה באולימפיאדת הנוער בנאנג’ינג וסיימה במקום החמישי, הישג שלא היה כמותו בעבר בענף. אף מתעמלת ישראלית לא הייתה ממש פסע ממדליה היסטורית כמו שהיא הייתה. ומאותו הרגע, זה היה ברור לאן הולכת הקריירה של אשרם הצעירה, שהפכה כעבור שש שנים לאלופה אולימפית.
אופיר אבן, בן 49 מראשון לציון, בא מתחום ניהול מערכות המידע, היה חבר הנהלה באיגוד ההתעמלות, ניהל את אגודת הפועל ראשון לציון בהתעמלות ושימש כמנהלה האישי של לינוי אשרם בשמונה השנים האחרונות. הוא היה בין בודדים שהאמינו בה בתחילת דרכה, ויש שיאמרו כי אם הוא לא היה שם באותה נקודת זמן, ספק אם היא הייתה באמת מצליחה להגיע כל כך רחוק. הכישרון שלה הוא אדיר והיא קרעה את עצמה באימונים, אבל במקביל אבן ניהל כמה וכמה מאבקים מאחורי הקלעים כדי לסלול לה את הדרך קדימה. וזה לא היה פשוט.
הוא עבר איתה מאבקים בבתי הדין ובבתי המשפט, היה במרכזם של ויכוחים על מי יהיו השופטות הישראליות שייצאו לתחרויות שלה בדיונים הפנימיים באיגוד ההתעמלות, נתן לה שקט להתאמן ובמקביל בנה מאחורי הקלעים מהלכים שנתנו לה את התנאים הטובים ביותר להצלחה, דאג לה לספונסרים ולחוזים, היה במעקב עם אנשי המקצוע שסביבה, פתר משברים, ליווה אותה לאירועים ולימי צילום, נסע איתה לכל אולפן ולכל ראיון - ובעיקר בנה אותה מבחינת תדמיתית בזמן שגרפה מדליות רבות ברחבי העולם.
“הכל התחיל בטעות”, סיפר אופיר אבן בראיון ל-ONE בו הוא נחשף לראשונה. “יום אחד פנתה אליי המאמנת הראשית בראשון לציון, אמרה לי שיש בחירות להנהלת איגוד ההתעמלות והציעה שאולי אתמודד. באותם ימים הבנות שלי התאמנו באגודה, הייתי מעורב בוועד ההורים שלה והסכמתי להיענות לבקשה. נבחרתי להנהלה, אבל לא באמת ידעתי למה אני נכנס בכלל. זה היה בימי רענן ורשביאק וגיליתי שנכנסתי למקום פוליטי לגמרי. באתי כדי לעזור לספורט, וגיליתי שהכל זה מאבקי כוח בין המרכזים של הפועל ומכבי. כאחד שבא מתוך הספורט, זה לא עניין אותי. רציתי לקדם ספורטאים”.
ומה קרה אז?
“רענן הודיע לי שאצטרך לשמש כיו”ר ועדת השיפוט של ההתעמלות האמנותית. לא היה לי מושג מה זה אומר, אבל זה היה הדבר הטוב ביותר שהוא עשה כי שם למדתי את הענף הזה מהר מאוד. קיבלתי עזרה מאירה ויגדורצ’יק, לנה זליקמן, נטלי ביידיק ואלה סמופלוב. המאמנות הן אלה שהסבירו לי מה אומרת החוקה באמת. באותם זמנים, הייתה תקופה שהשיפוט היה מתחלק לפי מרכזי הכוח. רצו תמיד שהשיבוץ יהיה מאוזן כי אחרת הספורט הולך לאיבוד. זו הייתה תקופה מאתגרת מהבחינה הזאת, אבל נשאבתי לזה. הבנות שלי אומנם כבר פרשו, אבל אני נשארתי בתפקידי ואז הגיעה אולימפיאדת הנוער בנאנג’ינג. שם הכרתי באמת גם את לינוי אשרם”.
היא השתתפה בתחרות הזו וסיימה חמישית, הישג שיא למתעמלת ישראלית.
“נכון. אבל עוד לפני כן, לינוי התמודדה על הכרטיס היחיד שישראל מקבלת למוקדמות כדי להתחרות על השגת הקריטריון. זאת אומרת, שאנחנו היינו צריכים לשלוח מתעמלת ישראלית אחת לתחרות על הקריטריון לאולימפיאדת הנוער. כשראיתי אותה, אז באמת התחלתי לעבוד בשביל לינוי”.
למה? מה היה מיוחד בה לעומת אחרות?
“כי ראיתי שיש שם פוטנציאל. לא הרבה האמינו שיש בה את הפוטנציאל להגיע לרמות הגבוהות ביותר, אבל אני כן חשבתי ככה”.
זאת אומרת שבענף לא באמת האמינו שתצליח?
“לפחות באותה התקופה, אפשר היה לסמן אולי ארבעה אנשים שהאמינו שלינוי מסוגלת לעשות את מה שעשתה באולימפיאדת טוקיו. אני מדבר על איילת זוסמן שאימנה אותה, נטלי ביידיק שהייתה השופטת שלה, אלה סמופלוב שמאוד דחפה שתופיע ואני. אז התחלנו להילחם על זה. אני זוכר שחברי הנהלה מסוימים באו אליי ואמרו לי ‘אין לה סיכוי, מה זה הדבר הזה’, כך שגם בתוך הנהלת האיגוד לא האמינו בה. אבל התחלנו דרך לקריטריון, ולצערי בהיותו של האיגוד הזה פוליטי באותה תקופה, נלחמנו דרך בתי הדין על הזכות שלה להתחרות ומצאתי את עצמי מייצג אותה גם בבתי הדין. עושה הכול, העיקר כדי לתת לה זכות להתחרות בתנאים אובייקטיביים. וניצחנו. היא עשתה את הקריטריון, הגיעה לאולימפיאדת הנוער וסיימה חמישית”.
דיברת על חברי ההנהלה שהתנגדו לכך שלינוי תתחרה. האם נאלצת להילחם גם בתוך האיגוד כדי שלינוי אשרם תוכל לייצג את מדינת ישראל?
”נלחמנו עוד הרבה פעמים. המאבק הרציני היה על הקריטריון לאליפות אירופה לפני שנטע ריבקין נפצעה בדרך לאולימפיאדת ריו. זה הגיע לבתי משפט ובסוף הגענו למצב שטורי פילנובסקי ולינוי אשרם יצאו לתחרויות בלי שופטות. הייתה מלחמה קבועה על השופטות הישראליות שייצאו איתן לתחרויות בחו”ל, עד שבשלב מסוים נפל האסימון והאיגוד התיישר עם דעתי. וצריך לומר מילה טובה ליו”ר כנרת צדף שהבינה שכל המלחמות האלה גורמות נזק, והתגייסה פול טיים בשביל ניקול ולינוי כדי שיצליחו להגיע לאולימפיאדת טוקיו”.
בשלב מסוים כבר לא היית חלק מההנהלה. מה קרה שם בדרך?
“תוך כדי שייצגתי את לינוי, נוצר חיבור בין אגודת מכבי תל אביב המתחרה לאגודת הפועל ראשון לציון אותה ניהלתי. שילמתי את המחיר בזה שלא הייתי חלק מההנהלה בגלל זה, אבל הסתכלתי על טובת הספורט ולא על טובת המרכזים. היה שלב במלחמה של לינוי שהרגשתי שקשה לי להילחם בכולם כל הזמן אז נפגשתי עם נאור גלילי (מנכ”ל מרכז מכבי, א.מ) וביקשתי את עזרתו, ביקשתי שיעזבו את הפוליטיקה ויעזרו לקדם ספורטאים. ברגע שלינוי עשתה קריטריון לאולימפיאדת הנוער לי היה ברור ששווה להשקיע בה. בשלב הזה לקחתי אותה תחת חסותי בניסיון לקדם אותה תקשורתית ובהרבה בחינות אחרות. אלמלא מנהלת השיווק ודוברת הוועד האולימפי, ברוריה ביגמן, שהייתה המנטורית שלי בכל מה שקשור לתקשורת וחסויות, היה לי קשה לקדם אותה בצורה כל כך יוצאת דופן”.
מהר מאוד לינוי התברגה בצמרת העולמית בתחרויות שלה בבוגרות. מתי הבנתם שזה באמת הולך לכיוון טוב?
“בשנה הראשונה של לינוי כולם זיהו שהיא חזקה, גם מבחינה מנטלית וגם מבחינת מבחינת היכולות שלה. לינוי התחילה להתקדם כשהייתה בת 15-16, כלומר בגיל מאוד צעיר. ב-2015 באליפות העולם בשטוטגרט היא עשתה שני תרגילים ואני מאמין שאם הייתה עושה ארבעה תרגילים, אז הייתה כבר יכולה לאיים אפילו על הקריטריון לריו. כל הזמן דחפתי לזה שיהיה באיגוד ההתעמלות קריטריון ישראלי לתחרויות הגדולות. הרבה פעמים פשוט ישבו בדיונים והחליטו על שתי מתעמלות שיטוסו לתחרויות, לא על בסיס קריטריונים אלא פשוט בהחלטה של ועדה מקצועית. לא היה קריטריון ברור. רק בקריטריון לאולימפיאדת הנוער היה לראשונה קריטריון ברור אחרי שביקשתי את זה”.
“אחר כך פעלתי כדי שגם באליפות אירופה לבוגרות ב-2016 יעשו דבר דומה, ואכן בפעם ראשונה הייתה תחרות קריטריון לאליפות אירופה בארץ. שנה אחרי, כשהיו דיונים מי המתעמלת מספר 1 ומי מספר 2, דיונים שמשפיעים בעיקר על מי תהיה השופטת שתצא לתחרות כי בדרך כלל הולכים עם מה שמבקשת המתעמלת הבכירה יותר, המאמנת של לינוי, איילת זוסמן, אמרה חד משמעית שלינוי צריכה להילחם על המקום שלה ולא לקבל מתנות. וכך היה. האמנו בפה מלא שלינוי צריכה להיות מספר 1. היא נסעה לתחרות וחזרה משם עם שתי מדליות ארד, כך שהייתה המתעמלת הישראלית הראשונה שעשתה את זה. משם התחילה באמת הנסיקה. ואחת הסיבות שהיא הצליחה זה כי כל הזמן איתגרנו אותה, גרמנו לה להבין שהיא חייבת להיות חלק מתחרות בריאה”.
הפוליטיקה שאתה מתאר נעלמה בשלב מסוים. היום אחד מהדברים שמתגאים בו באיגוד ההתעמלות זה שיש שיתוף פעולה בין מכבי להפועל. איך נעלמה כל הפוליטיקה הזאת בתוך האיגוד?
“בקדנציה של קמפיין טוקיו ראינו בהנהלה הרבה פחות פוליטיקה ויותר התמקדות בספורט. ברגע שלינוי הפכה להיות מספר 1 והביאה הישגים, ראינו שינוי מאוד משמעותי גם בניהול של הענף. העבודה המשותפת של הפועל ראשון לציון עם מכבי תל אביב חילחלה לאט לאט, וברגע שנפל האסימון שאפשר לעבוד ביחד - והגיע שאפו לכנרת צדף שזיהתה את זה ודחפה בכל הכוח לשמר את שיתוף הפעולה הזה - הכל עבד טוב. חלק גדול מהזכייה של לינוי במדליה האולימפית זה בזכות היכולת של כנרת לזהות צורך בזמן אמת ולהירתם למשימה”.
מה זה אומר לנהל מתעמלת וספורטאית אולימפית שהיא כוכבת?
“הרעיון שלי היה לקחת מתעמלת עם הרבה פוטנציאל ולמצב אותה תקשורתית בצורה כזאת שניתן יהיה להשיג לה ספונסרים או קמפיינים ושקט כלכלי לעתיד. שם נכנסתי לתמונה. כיום יש לה ארבעה ספונסרים - רב בריח שהגיע לפני הפריצה הגדולה, בנק הפועלים, אולוויז ואדידס. בנוסף, היא פרזנטורית של קורנפלקס תלמה. מעבר לזה, היא ידעה שלא משנה מה קורה, יש צוות שלם שמקיף אותה ודואג לה לכל מה שהיא צריכה. הבנייה שלה בזירה התקשורתית גם נעשתה על ידי, כשהתחלנו בעצם מאפס. זה לבנות קמפיין תקשורתי, למתג אותה כספורטאית שהולכת לעשות את זה בגדול ולהציג אותה כלפי חוץ כאישה צנועה וחזקה מנטלית - וזה עבד. הספונסרים הגיעו, גם ההצלחות”.
איך הייתה החוויה האישית שלך ללוות במשך שנים מישהי שהפכה לאלופה אולימפית?
“זה פרויקט של שמונה שנים. פרויקט לא קל כי זו עבודה נון-סטופ סביב השעון, זה תמיד לחשוב שני צעדים קדימה כדי לא לפספס שום דבר. הכרתי אנשים מדהימים בדרך, כמו אנשי הוועד האולימפי, היחידה לספורט הישגי, איגוד ההתעמלות והמנכ”לית שלו שרית שנער, וכמובן הצוות האישי המדהים של לינוי שכלל את איילת זוסמן, רעיה אירגו, גלינה ברסקי ואלה סמופלוב. כל אלה היו שותפים מלאים להצלחה”.
איילת זוסמן מלווה אותה כבר שנים. היא הייתה חלק בלתי נפרד מההצלחה הזו כמובן, אבל כמה גם היא התקדמה?
“איילת היא שם דבר בעולם. היא מאמנת וכוריאוגרפית בחסד עליון ורואים את טביעת האצבע שלה בכל מתעמלת שעובדת איתה. ההצלחה של לינוי זה לא סתם, זה קודם כל עניין מקצועי. איילת יודעת מה זה להיות מתעמלת, היא יודעת מה המתעמלות צריכות, היא הייתה כוריאוגרפית וזה יתרון כי היא יודעת להתאים את התרגילים שהיא בונה למתעמלת שעומדת מולה. איילת מאוד מבוקשת בעולם, יש לה הצעות לחבר תרגילים ולאמן, אבל היא הכי ציונית שפגשתי”.
כמה נלחמת גם בפוליטיקה העולמית?
“לא נלחמתי בפוליטיקה העולמית. לא הייתי מעורב בשום שלב בעניינים מהסוג הזה וזה גם לא היה תפקידי. מי שעבדו בזירה הזו זה בעיקר איגוד ההתעמלות, בראשותה של כנרת צדף שעשתה עבודה טובה”.
אני שואל את זה כי אתה שומע את הטענות של רוסיה על הזכייה במדליית הזהב וסוגיית השיפוט. מה אתה חושב על זה?
“החלטנו לא להתייחס לזה ברמה העקרונית, אבל ברמה האישית כמי שמסתכל על זה מהצד, הדומיננטיות של לינוי בהתעמלות האמנותית בשנים האחרונות לא הייתה נתונה לוויכוח, כך שאני לא חושב שזו הייתה כזאת הפתעה לראות את לינוי עומדת על הפודיום ועוד עם מדליית זהב, חוץ מאשר לרוסים אולי. אני זוכר שדיברנו אני ואתה לפני אולימפיאדת טוקיו ואמרתי לך שמדליית זהב היא דבר אפשרי בהחלט במשחקים האלה עבור לינוי, לאור הכושר שלינוי הגיעה איתו לטוקיו. שים את רוסיה בצד, יש שמחה גדולה בעולם מכך שנפרצה תקרת הזכוכית למתעמלת שהיא מחוץ למדינות ברית המועצות שזוכה בזהב. זה היה טאבו בגלל שהענף צמח והתפתח בברית המוצעות לשעבר, כך שזה כביכול היה ברור שהאלופות האולימפיות צריכות להגיע משם, אבל מסתבר שעם עבודה קשה כל מתעמלת מכל מדינה יכולה להיות במקום הראשון על הפודיום. זו הבשורה של לינוי אשרם לעולם. בכל העולם יודעים שזה אפשרי, שזה לא בשמיים. לכן היא מתעמלת היסטורית”.
לינוי היא האלופה האולימפית הראשונה של ישראל. כמה אימפקט זה מביא?
“היא האישה הישראלית הראשונה שזכתה בזהב ויש לה גם את המאמנת הראשונה שזכתה במדליה אולימפית. זה הביא אימפקט עצום מכל הבחינות. לינוי הפכה מבוקשת להרצאות, לקמפיינים קצרים באיסנטגרם ואפילו אולווייז רוצים חוזה ארוך טווח איתה. כמובן שזה עשה הד גדול”.
לאן הכיוון של לינוי אשרם עכשיו?
“לאן שהיא תרצה. היא חזרה לאימונים בינתיים והיא מתכננת ללמוד, כך שניתן לה את הזמן להחליט”.
בענף מדברים על דריה אטמנוב בתור הכישרון הבא. האם יש דור עתיד בענף והיא תהיה היורשת שלה?
“את דשה ראיתי בפעם ראשונה כשהייתה בת 5-6 ואיך שראיתי אותה כבר אז אמרתי שהילדה כוכבת כי יש בה משהו מהפנט כשהיא עולה למשטח. רעיה אירגו עבדה איתה באופן צמוד, מאמנת מהטובות בעולם שהייתה מאמנת נבחרת ברית המועצות וייצגה את ישראל בשלוש אולימפיאדות, עד שבשלב מסוים לפני כשנתיים איילת זוסמן התחילה לעבוד איתה גם. וכשזה קרה, אז הבנתי מהן היכולות של איילת בתחום. הילדה טסה ביכולות שלה ופרחה, עד שבאליפות אירופה לג’וניור היא הפכה לאלופת אירופה בתרגיל האלות. הפוטנציאל קיים ואני גאה ללוות גם אותה”.
יש לה סיכוי להגיע רחוק כמו לינוי אשרם?
“אם תהיה מתעמלת כמו לינוי אני לא יודע, בטח שלא בטווח בקרוב, אבל אני מקווה שכן. לדשה יש פוטנציאל להיות בפאריס 2024. זה תלוי בחוקה החדשה, בהתאמות וכמה הילדה תרצה להיות שם. כל עוד היא תרצה בזה, אני לשירותה”.
בשנה האחרונה התחלת לייצג גם את קטי ספיצ’קוב, שבאה מתחום אחר, מענף גלישת הרוח. איך זה ללוות ספורטאית כמוה?
“קטי היא אדם מדהים. אני איתה תקופה קצרה, התחלנו עבודה משותפת ממש מספר חודשים לפני אולימפיאדת טוקיו. מבחינת ניהול תקשורתי זה אתגר לא פשוט, אבל מצד שני כשיש ספורטאית אינטליגנטית שמשתפת פעולה ויודעת מה היא רוצה להשיג, זה כמובן הרבה יותר קל”.
האם היא תמשיך להתחרות גם בדגם ה-IQ פויל החדש?
“קטי כרגע נמצאת בחופשה פרטית. האם תמשיך לפאריס? זה תלוי בעיקר בה, אני רק מלווה אותה בדרכה. אם תחליט שכן, אז אין לי ספק שהיא גם תצליח. היא פייטרית”.
לצד ההתפתחות של אשרם, גם אתה התפתחת ברמה האישית. אתה כבר לא מייצג רק ספורטאית אחת, אלא שלוש ספורטאיות אולימפיות.
“כן. אני כמעט היחיד שעושה את זה. נכנסתי לנישה שאין בה יותר מידי אנשים ונכנסתי אליה כי ראיתי שאין באמת מישהו שמטפל בספורטאים האולימפיים מבחינה אישית ודואג להם לקמפיינים שיעזרו להם להתקיים כלכלית, דואג לתדמית שלהם ודואג לכל מה שהם צריכים כדי לעבוד בשקט. עם הזמן קיבלתי עוד פניות, אבל כרגע אני מעדיף להתרכז באיכות ולעזור לספורטאיות הטובות ביותר להגיע הכי רחוק שאפשר”.
מה עבר עליך כשלינוי אשרם זכתה במדליית הזהב?
“הרגשתי ש’פרויקט אשרם’ הצליח. אני זוכר שהייתי עם הוריה של לינוי, אורן וחדווה, בבית שלהם בראשון לציון. ראינו את הגמר ביחד והרגשתי שאני לא נושם. הזכייה שלה במדליה הייתה אחד מהרגעים הכי מיוחדים שחוויתי. כל התקשורת רצתה לבוא לצלם את המשפחה צופה בתחרות, אני לא הסכמתי לזה, אבל בשנייה שידענו שיש לה מדליה בוודאות, ולא משנה מה היה הצבע שלה, אורן ואני החלטנו לפתוח את הדלת לכולם באותו הרגע. עמדנו אולי 50 איש בתוך הבית, צפינו בלינוי זוכה בזהב וכולנו פשוט בכינו. העיתונאים, ההורים, אני. כולם. זו הייתה עבודה של שמונה שנים איתה והכל השתחרר במכה אחת. הסיפוק שאתה מקבל כשאתה רואה את התוצאה הזו בסוף הוא עצום. עמוק בפנים אתה יודע שאתה חלק ממשהו גדול”.
