“אם הייתי פה מתחילת העונה, מילאן הייתה זוכה באליפות”. את המילים הללו אמר זלאטן איברהימוביץ’ כשחזר לקדנציה שנייה ברוסונרי אחרי שנתיים בהן כיכב במדי לוס אנג’לס גלאקסי ב-MLS האמריקאית. באופן טבעי, אותן מילים נתפסו על ידי האוהדים, הפרשנים, וכל מי שקשור לכדורגל בארץ המגף כעוד כמה מאותן פנינים שהשבדי נוהג לספק כדרך קבע, אלו ששמו בצד לעתים את הכישרון האדיר בו בורך ככדורגלן ושמו אותו תמיד במרכז העניינים כדמות קאלט שתמיד כיף לעקוב אחריה. אבל המשפטים שיוצאים לענק השבדי מהפה, לרוב, מגובים גם במעשים.
הצבע האדיר שזלאטן מספק בכל ראיון ובכל אירוע מחוץ לכר הדשא, תמיד יסמן את זלאטן כאחת הדמויות היותר מעניינות בכדורגל ובספורט בכלל. זה חלק בלתי נפרד ממנו, אבל אל לנו לשכוח שמדובר בספורטאי של פעם בדור. “בן 40” הוא צירוף מילים שהפך כבר לקלישאה מאוסה של ממש בכל פעם שהגאון השבדי שוב מבריק על כר הדשא, כשאנחנו, “הצופים הפשוטים”, פשוט מסרבים להתרגל לעובדה שגם בעשור החמישי לחייו הוא ממשיך לקחת מדי שבוע בלמים בסרייה א’ בשנות ה-20 לחייהם על הגב.
אפילו בעידן שבו 35+ זו ממש לא מילה גסה, זלאטן מציב סטנדרטים חדשים למקצוענות, לעבודה פיזית יוצאת דופן אך מעל כולן, עבודה מנטלית, כשבגילו המופלג הספיק להתאושש בתוך שנה משתי פציעות מהן גם כדורגלן בן 27 בשיא הקריירה היה מתקשה לחזור כה בקלות. בלתי נתפס.
כשמדברים על איברהימוביץ’, לא פעם עולה הטענה: “הבעיה שהוא נפל בדור של מסי ורונאלדו”. זה אמנם נכון (חלקית, כי בסופו של דבר הוא היה פה קודם), אבל דווקא בגלל ההשוואה הזאת, זלאטן מסמל משהו אחר, כזה שכבר לא כ”כ קיים בנוף של הכדורגל המודרני. הוא לא זכה בליגת האלופות, לא רשם הישגים יוצאי דופן בנבחרת (מלך שערי שבדיה בכל הזמנים) ויש שיזכרו לו גם את האפיזודה הלא כ”כ מוצלחת בברצלונה לצידו של הפרעוש. אבל כל אלה לא יפריעו לו להיזכר כאחד הכדורגלנים המיוחדים שידע הכדורגל, כזה שאפשר להזכיר אותו בנשימה אחת עם הגדולים ביותר, למרות שמבחינה מספרית והישגית, הוא לא קרוב לשם.
למה זלאטן מיוחד? כמה שחקנים אתם מכירים שהיו עוזבים את החיים הטובים ב-LA לטובת חזרה לאירופה, ולא סתם לאירופה, לבמה המרכזית בדמות הסרייה א’ ומילאן. על פניו, לזלאטן היה רק מה להפסיד פה. הוא הגיע לקבוצה כמעט מפורקת, כזו שבכלל לא נספרה על ידי איש בארץ המגף, וברגע גרם לה לחזור להאמין בעצמה, ובגדול. הווינריות שלו הדביקה את חדר ההלבשה, הצעירים בסגל שאפו ממנו השראה (וגם קיבלו כמה ‘כאפות’) והכדורים ברשת? הם הגיעו מיד – 28 שערים ב-42 הופעות, אלו המספרים של זלאטן במשחקי הליגה בקדנציה השנייה שלו בסרייה א’, מספרים שלא מביישים גם חלוץ בשיא הקריירה, בטח כשבתווך הגיעו כאמור שתי פציעות ששמו בסימן שאלה את המשך הקריירה שלו.
אבל כזה הוא זלאטן, העובדה שכולם מסביב כבר סימנו את סופו המתקרב, רק גרמה לו לעבוד כמו משוגע כדי לחזור אפילו טוב יותר, וכך היה. “קריאות הבוז? אני חייב את זה, זה מה שנותן לי אנרגיה” אמר השבדי אחרי ה-1:2 על רומא בליגה, משחק בו הבקיע את השער הראשון בכדור חופשי אופייני. כשאחרים יגידו משפט כזה, רוב הסיכויים שהוא ייתפס כמעין ניסיון “הטרלה” לעבר הקהל המקניט, אבל כשהמילים יוצאות מפיו של זלאטן, אי אפשר שלא להאמין – הוא באמת מאמין בזה, זה עושה לו את זה. לראיה, רק כמה ימים לפני כן הוא ייעץ לכוכב פאריס סן ז’רמן (וכנראה ריאל מדריד בעונה הבאה) קיליאן אמבפה, ש”יקיף את עצמו בשונאים, רק ככה הוא יוכל להשתפר”. כזה הוא זלאטן, בעל עצות משונות, אבל מי אנחנו שנתווכח עם ההצלחה?
וזלאטן ממש לא מתכוון לעצור כאן. מי שכבר הופרש מהנבחרת ב-2016, חזר אליה בגדול כבר בשנה שעברה וגם בפגרת הנבחרות הנוכחית זכה לזימון, כשהוא מצהיר שהמטרה שלו היא להוביל את שבדיה גם במונדיאל 2022 בקטאר. לנו זה נשמע מופרך, אבל כשמדובר בזלאטן כנראה שאין באמת דבר כזה. עומס? לא במושגים שלו. איפה שיצטרכו אותו הוא יהיה, והכי דומיננטי שאפשר.
את העונה שעברה זלאטן פתח בצורה מפלצתית. הוא כבש צמדים נגד בולוניה, אינטר, רומא ונאפולי, אבל אז נפצע. הוא לא זכה למנוחה והדבר בא בסופו של דבר בעוכריו ובעוכריה של מילאן. העונה עושה רושם שמאמן הרוסונרי, סטפנו פיולי, למד מהטעות. בדיוק בשביל זה הוא צירף לרוטציה את אוליבייה ז’ירו (עוד “ילד”), כשיחד עם רפאל ליאו ואנטה רביץ’, המאמן מבצע רוטציה ששומרת על השבדי טרי, וככה זה נראה.
פיולי הבין שהתרומה של זלאטן לא באה לידי ביטוי רק על המגרש וכשיצטרך אותו, הוא יהיה שם. גם זלאטן עצמו שומר על עצמו. הגיל המתקדם מחייב אותו לבחור מאבקים וספרינטים בקפידה, כשהוא מחפה על זה עם חכמת משחק נדירה, כזו שמאפשרת לו תמיד להקדים את הבלם בצעד, גם כשהוא בן 40 ועל אחת כמה וכמה כשגם כשהיה צעיר לא בלט במהירותו, בלשון המעטה.
זלאטן היה שם באליפות האחרונה של מילאן, בדיוק לפני עשור. אם תשאלו אותו, הוא יגיד לכם שבדיוק בשביל זה הוא חזר – בשביל להחזיר את הסקודטו לצד האדום-שחור של מילאנו. אי אפשר לפספס את מגמת הצמיחה התמידית בה מילאן מצויה מאז שהוא חזר, אבל עושה רושם שהעונה היא גם מוכשרת, מנוסה ובשלה יותר לעשות את זה. זה כמובן ה-’Happy End’ האולטימטיבי, אבל זה בדיוק הסוף לו זלאטן ראוי. זלאטן הוא כבר אלוף, אבל מגיע לו לסיים עם הגביע שמכתיר אותו, שוב, ככזה, כאגדה.
הכתוב הוא טור דעה
