אני אוהד את נבחרת ישראל בכדורגל מתחילת שנות ה-60. בהיותי ילד, נסעתי לאצטדיון הלאומי ברמת גן כדי לצפות במשחקה של הנבחרת מול חבש (אתיופיה) ובעיקר כדי ליהנות מקרוב מביצועיו של אחד מגיבורי ילדותי דאז: אברהם מנצ’ל. מאז, אהדתי את הנבחרת, עודדתי אותה, עקבתי אחר כדורגלניה לדורותיהם ומאוחר יותר אף סיקרתי את הנבחרת, שידרתי אותה, שמחתי בשמחתה וחשתי עצב בכישלונותיה.
הסיפוק הגדול ביותר שלי טמון היה במרוצת השנים הללו, בעובדה שהנבחרת הורכבה משחקנים יהודים לצד ערבים. משברים לא מעטים ליוו את היחסים בין ערבים לבין יהודים במדינה, אך תמיד המרקם המשותף הזה היווה נקודת אור בעלטה שהשתררה במהלך השנים האלה ביחסים בין שתי האוכלוסיות בתוך מדינת ישראל.
ערבים בנבחרות ישראל הפכו בעיני החברה הישראלית לאייקונים: טורק, ארמלי, באדיר, גראייב, כיאל, נאתכו ואחרים, ובתקפה האחרונה גם מונס דאבור שהצטיין בישראל ואף מככב ביבשת האירופית. אז נכון שדאבור כתב פוסט במהלך אירועי הדמים במאי האחרון. דאבור, כמוני וכמוכם הוא בראש ובראשונה אדם עם תחושות, יצרים ושייכות. היהודים זעמו על הפוסט והיחסים הלכו והתדרדרו.
אך דאבור המשיך בשלו, כבש, הצטיין וחרק שן. היחסים המורכבים הללו הגיעו לשיאם באחרונה, כאשר כל נגיעה וכל שער של החלוץ לוו בבוז אדיר. רבים מבני עמי תובעים מדאבור שלא ישרת יותר נבחרת שקהל הצרכנים שלה מתייחס אליו בגזענות מחרידה. דאבור, נמצא בסערת נפש מובנת. שחקן ערבי בישראל נבדק הרי בשבע עיניים: כן המנון, לא המנון. כן קפטן מוסלמי, לא קפטן מוסלמי. מתעלמים ממורכבותו של השחקן הערבי. שופטים אותו לחומרה, ניחא, אך מדוע מתייחסים אליו בשנאה יוקדת ובגזענות מופגנת?
אלה ששורקים בוז הם אנשים נחותים מבחינה ערכית. הם נגועים בגזענות. הם מערבבים פוליטיקה בספורט והופכים את שיתוף הפעולה האצילי ששורר בנבחרת לשדה נפיץ. ערבי נורמטיבי לא ירצה לשרת נבחרת שקהלה שורק בוז לכוכבה לפני ביצוע בעיטת עונשין מ-11 מטרים!
חוששני שהתחלתי לפתח, אני, באופן אישי, תסמיני הדרה מנבחרת ישראל, שהרי איך אוכל לאהוד אותה יותר כשהסצנה הזו, הכ”כ לא מובנת, נמשכת?! דאבור, שחקן בחסד עליון, אדם ערכי ומאמין ובעל ערכים, ראוי ליחס אחר – מחבק ומעריך, מכיל ומעריץ. הצטיינותו של דאבור תמשוך מצוינים אחרים לנבחרת ואני מתכוון לערבים. כל כדורגלן ערבי חלומו לשחק בנבחרת ישראל, חרף הדיסוננסים והפרדוקסים. אז במקום להעריך זאת וכאשר הם רואים במו עיניהם את סבלו של דאבור, הם בעצמם יגדעו את החלום. אתם, רבותיי, גודעים את החלומות להשתלבות וליצירת חיים משותפים בשדה הכי נצפה.
במדינה נורמלית ונורמטיבית היו מקיאים קהלים עוינים כאלה ולו כדי לשמר את האינטרס הערכי של חיים משותפים. חוששני שבעקבות תקדים דאבור, לא רק ששחקנים ערבים לא ירצו לשרת בנבחרת ישראל, אלה שגם אלה שמשרתים כרגע בנבחרת ישראל, לא יתלהבו להמשיך. ואני, אדם מאוד ענו בחברה הישראלית, מודיע בזאת, שאם היחס הזה יימשך אחזיר את פנקס החברות שלי לנבחרת ישראל לנצח. אי אפשר להמשיך ולהתנכל לשחקן רק בשל היותו ערבי, רק בשל השתייכותו האתנית, רק בשם לאומיותו האחרת. נבחרת ישראל תמיד הייתה נבחרת סובלנית שמייצרת שיתוף פעולה בין ערבים לבין יהודים.
ולסיום, אוהב אותך דאבור, המשך להיות לוחם מצטיין. יש לך סביבה מחבקת בתוך הנבחרת. מהקהל, המשך להתעלם. ואני מתכוון לקהל הארסי, העוין והגזעני. כל שער שתבקיע יהווה תשובה הולמת ביותר אל מול קולות השנאה והתיעוב. אל נא תיכנע ואל נא תתייאש! השב להם בשפתך הסובלנית ובכישרונך הייחודי. רק כך נלחמים בגזענים ובגזענות.
