“אף אחד לא יכול לדרוש ממני להתפטר אחרי כל מה שנתתי כאן”. זה מה שהיה לאוסקר וושינגטון טבארס להגיד אחרי מה שהתברר כמשחק האחרון שלו בתור מאמן נבחרת אורוגוואי, הפסד 3:0 לבוליביה. המאמן הוסיף שהוא לא רוצה לדבר יותר כדי לא להצטער על מה שיגיד, הוא הרגיש חסין ובטוח, סירב להתפטר כי הוא מקצוען ואמר שיכבד את החוזה שלו עד הסוף.
למרות כל זה, אמש (שישי) נפלה החלטה דרמטית בהתאחדות האורוגוואית והמאסטרו פוטר מתפקידו אחרי שיא שלילי של ארבעה הפסדים רצופים במוקדמות המונדיאל ובעיקר יכולת נוראית שהחניכים שלו הציגו על המגרש.
ב-8 במרץ 2006 חזר טבארס האגדי לקדנציה השנייה שלו בתור מאמן נבחרת אורוגוואי. הוא כבר אימן את הסלסטה בין 1988 ל-1990 ודי הצליח בתפקידו, כשהגיע לגמר הקופה אמריקה שם הנבחרת שלו הפסידה 1:0 לברזיל של רומאריו ובבטו, והעפיל למונדיאל באיטליה שם הודח בשמינית הגמר מול מארחת הטורניר. לפני 15 שנה המצב היה שונה לגמרי. מאז שהמאמן עזב אורוגוואי העפילה למונדיאל אחד בלבד בשנת 2002 ולא השיגה אפילו לא ניצחון אחד בשלב הבתים בדרך להדחה מוקדמת.
הטריגר האמיתי שהוביל לחזרתו לנבחרת היה ההפסד בפלייאוף ההעפלה למונדיאל 2006, אז אוסטרליה ניצחה בפנדלים והשאירה את האורוגוואים שוב בבית. כשהמאסטרו חזר לנבחרת הצהירו בהתאחדות האורוגוואית על 'התהליך'. מדובר בעצם על העברה של כלל הסמכויות של הנבחרות הצעירות מגיל 15 ועד לבוגרים לידיו של אוסקר טבארס. בין הדברים שעברו תחת פיקוחו: הנחלת עקרונות המשחק לשחקנים מגיל צעיר, בחירת מאמנים, בניית קומפלקס חדשני במיליוני דולרים לכלל הנבחרות וכמובן ניקוי אורוות לא פשוט בנבחרת שהתנהלה שנים לפי רצונות של סוכנים כאלה ואחרים.
תחילת הדרך: המטרה - חזרה לבמה הגדולה
המבחן הראשון של טבארס אחרי שחזר ב-2006 הגיע שנה אחר כך – בקופה אמריקה 2007 בוונצואלה. אורוגוואי עשתה טורניר טוב ונעצרה רק בפנדלים בחצי הגמר מול ברזיל, שגם זכתה בגביע. את מוקדמות מונדיאל 2010 בדרום אפריקה סיימה אורוגוואי במקום החמישי ביבשת בפעם השלישית ברציפות ושוב נאלצה לעבור דרך הפלייאוף, שם ניצחה בסיכום 1:2 את קוסטה ריקה. המונדיאל עצמו היה סיפור הצלחה מסחרר ומה שהתחיל עם 0:0 משמים מול צרפת המשיך עם 0:3 על המארחת וניצחון מינימלי של 0:1 על מקסיקו. הסלסטה עברה בנוקאאוט את דרום קוריאה (1:2) וגאנה (בפנדלים) ונעצרה רק בחצי הגמר מול גרמניה כשהיא מציגה כדורגל חכם, מגוון והתקפי. דייגו פורלאן נבחר לשחקן המצטיין בטורניר, לואיס סוארס כיכב וכמעט כולם התאהבו בסינדרלה מדרום אמריקה.
ההמשך המתבקש לסיפור הגדול הגיע בדמות זכייה בקופה אמריקה 2011 על אדמת ארגנטינה היריבה המושבעת ונדמה היה שטבארס מצליח להפיק את המיטב מהסגל שכלל חלק קדמי נוצץ בדמות לואיס סוארס, דייגו פורלאן ואדינסון קבאני, הגנה קשוחה עם דייגו לוגאנו ומקסי פריירה, אך בלי קשרים דומיננטיים והרבה שחקנים שעשו ‘עבודה שחורה’ בשביל המאמן. לאורך כל התקופה שלו בנבחרת עלו טענות על שיטות המשחק שלו, אי זימון שחקנים שנמצאים בכושר טוב ונאמנות יתר לשחקנים ותיקים שהוא מכיר, אך כל עוד המכונה תפקדה הקולות נבלעו במיני מהפכה של אורוגוואי בזכות טבארס וחניכיו.
הכישלונות בקופה, ההצלחות במונדיאל והקרדיט הבלתי נגמר
טבארס קיבל שקט תעשייתי פשוט מופתי. כשהנבחרת לא שיחקה טוב כולם מיהרו לדבר על התהליך המופלא שהוא עושה. הנבחרות הצעירות התחילו לחזור למונדיאלים באופן קבוע, להגיע לגמרים ולזכות בתארים כפי שלא ראו כבר הרבה שנים, וחוץ מזה אף אחד לא רצה לחזור לימים שאורוגוואי מקבלת שלישיות מוונצואלה בבית. הוא נכשל במשחקים האולימפיים בלונדון עם קבאני וסוארס בתור שחקני חיזוק, במונדיאל 2014 ניצח את אנגליה ואיטליה בשלב הבתים רק כדי להיות מודח בשמינית הגמר מול קולומביה של חאמס רודריגס במונדיאל שהתחיל מעולה, אך נגמר בתחושת החמצה.
חוץ מזכייה אחת בקופה אמריקה, טבארס הדריך את הנבחרת בעוד 5 טורנירים בקדנציה השנייה שלו ובכולם הוא נכשל. שיאנית הזכיות (15) הודחה ב-2015 אחרי משחק שנוי במחלוקת מול צ'ילה ברבע גמר בו קבאני הורחק אחרי שגונסאלו חארה דחף אצבע לישבנו. שנה אחר כך הגיע השפל כשהמאסטרו לא מצא פתרונות לפציעה של סוארס והנבחרת שלו הודחה כבר בשלב הבתים. ב-2019 שוב הדחה מוקדמת ברבע הגמר מול פרו וב-2021 מול קולומביה באותו שלב כששתי ההדחות הן בדו קרב פנדלים.
כפי שאפשר להבין טבארס נכשל ברוב טורנירי הקופה אמריקה, אבל הצליח להכין את הנבחרת מצוין למונדיאלים ובכך קנה את המשך דרכו כל פעם מחדש. במונדיאל האחרון ברוסיה הנבחרת שוב עשתה מסע מרשים ונעצרה רק ברבע הגמר מול צרפת שבסופו של דבר זכתה בגביע העולם. טבארס העפיל לכל המונדיאלים דרך המוקדמות ותמיד הנבחרת עברה איתו את שלב הבתים. בין 1970 ל-2010 אורוגוואי לא ניצחה אף משחק במונדיאלים, עד שהגיע האיש והתהליך.
המוטו הלאומי החדש: "הדרך היא הפרס"
לאחר הזכייה בקופה אמריקה, חמש שנים אחרי תחילתו של 'התהליך' כולם בירכו את המאמן על הפרס הנכסף שהשיג, מעין חותמת על העבודה הקשה והמהפך שעשה. טבארס כהרגלו לא התרגש, הוא תמיד טען שזה "רק כדורגל. הדבר הכי חשוב בין הדברים הלא חשובים בחיים" וחוקק משפט חדש ששגור בפי כל האורוגוואים. הזכיות והתארים הם רק תוצר לוואי של הפרס האמיתי - הדרך, התהליך והשינוי שעוברים כדי להגיע אליהם. וכאן אולי נמצאת גם נקודת התורפה של המאמן. כשהוא הרגיש לא מחויב לזכות בקופה אמריקה עם הנבחרת שהיא שיאנית הזכיות (ביחד עם ארגנטינה), הוא המשיך לשמור נאמנות יתרה לשחקנים שהביאו אותו להישגים ונשאר עקשן לדרך שלו, הרי זה רק כדורגל והוא יודע שהצרות הגדולות הן בכלל בחיים האמיתיים.
המאמן מתמודד זה שנים עם מצב רפואי לא פשוט וסובל מתסמונת גייאן-בארה, זהי מחלה נוירולוגית שמתבטאת אצלו בין היתר בחולשה בגפיים, אך הוא לא סובל מכאבים. לאחרונה, בלי קשר למחלה, הקבוצה שלו איבדה את אותה דרך מפורסמת בדמות התהליך. אורוגוואי נראית כמו אוסף שחקנים רנדומלי ואין לה שיטת משחק ברורה, אפילו את רוח הלחימה המפורסמת שלה הגארה צ'ארואה כבר לא רואים וכשמסתכלים אל עבר הספסל בזמן משחקים בקושי אפשר לראות את אחד מעוזריו של טבארס מעביר הוראות מרחוק, לעיתים נדמה שמשהו כבה שם.
221 משחקים אימן טבארס את הנבחרת האורוגוואית הוא הוביל את הנבחרת ל-104 ניצחונות, 58 תוצאות תיקו ו-59 הפסדים. לשם השוואה, המאמן הבא אחריו ברשימה באורוגוואי הוא עומאר בוראס שאימן 54 משחקים. ב-15 השנים שטבארס אימן את הסלסטה, לא פחות מ-76 מאמנים עברו בתשע הנבחרות האחרות בדרום אמריקה. נתון בלתי נתפס שמראה עד כמה הדרך שהמאמן עבר היא יוצאת דופן בעולם בו כולם רוצים להשיג תוצאות כמה שיותר מהר.
הפרידה הבלתי נמנעת שהפכה למכוערת
ההפסדים בחודש שעבר במוקדמות המונדיאל לארגנטינה וברזיל היו די צפויים, בכל זאת מדובר בשני משחקי החוץ הכי קשים בדרך למונדיאל, אבל אורוגוואי הובסה 3:0 ו-4:1 והייתה חסרת אונים אל מול היריבות הכי גדולות שלה. כבר אז הוועדה המקצועית התכנסה עם המאמן עצמו במטרה לבחון את המשך דרכו והחליטה לתת לו צ’אנס נוסף. אחרי הפסד ביתי נוסף לארגנטינה ותבוסה 3:0 בבוליביה הם החליטו שהגיעו מים עד נפש ונפרדו בצער מהמאמן שהיה הפנים של הנבחרת ב-15 השנים האחרונות. זהו סוף עצוב מאחר שהדור המיוחד הזה לא יזכה ל’ריקוד אחרון’ עם האיש שהוביל את המהפכה בכדורגל האורוגוואי, אך בעולם האמיתי לא תמיד הסוף הוא שמח ו-ורוד.
האירוניה הגדולה היא שתהליך של 15 שנים ייבחן כעת בארבעה משחקים. המבחן של מי שיגיע להחליף את טבארס יהיה לעלות למונדיאל ורק אחר כך אפשר יהיה לדון על חוזה ארוך טווח. נדמה שאפילו את הפרידה מאחד המאמנים המשמעותיים בהיסטוריה שלה אורוגוואי התקשתה לעשות כמו שצריך. למרות התוצאות הרעות, הנבחרת נמצאת במרחק של נקודה אחת בלבד מההעפלה למונדיאל.
נקודת התורפה היא שטבארס לא השאיר אחריו יורש. רבים סבורים שהוא היה צריך לעזוב כבר אחרי מונדיאל 2018 אבל ההופעה הטובה של אורוגוואי גרמה כנראה לאנשי ההתאחדות להסתנוור. בינתיים השם המוביל להחליפו הוא דייגו אגירה, שאימון בעבר את הנבחרת הצעירה של אורוגוואי כך שהוא מכיר את המערכת, בנוסף הוא זכה בעבר באליפות בליגה הברזילאית עם אינטרנסיונל ונחל הצלחה עם פניארול המקומית בדמות שתי אליפויות והגעה מרשימה לגמר הליברטדורס, אם כי לפני עשור.
האם המאמן החדש יצליח לשנות משהו בשלושה אימונים לפני המשחקים הקריטיים? ברור שלא, אבל במדינה מקווים שרוח חדשה בשילוב של מהפכה קטנה בזימונים יעשו את עבודה. בכל זאת, מבחינת חומר שחקנים מדובר בנבחרת שהייתה אמורה להיות במקום הרבה יותר טוב במוקדמות.
