אי שם בשלהי 2007 נפתח קרב איתנים בין מנצ'סטר יונייטד לצ'לסי על החתמתו של נער הפלא הנורבגי ג'ושוע קינג. השדים האדומים, שהפסידו לכחולים קודם לכן במאבק יוקרתי על ג'ון אובי מיקל, חיפשו נקמה – ושלחו למערכה את הקלף המנצח. אולה גונאר סולשיאר, האליל הגדול של קינג, בדיוק תלה אז את הנעליים, עבד כמאמן חלוצים בצוות של אלכס פרגוסון והתעתד לקבל לידיו את קבוצת המילואים, אליה היה מיועד קינג. "בוא לפרוח איתי", הוא אמר לנער בן ה-16. איך אפשר לסרב להצעה כזו? ברור שקינג הגיע למנצ'סטר.
הם עבדו בהרמוניה במשך יותר משנתיים, וכל אחד טיפח חלומות משלו. קינג ראה את עצמו קורע רשתות באולד טראפורד, סולשיאר דמיין כיצד הוא יורש את פרגי. שאיפותיו של החלוץ הצעיר לא התממשו בסופו של דבר והוא עשה את הקריירה בקבוצות אחרות בממלכה, לרוב הרחק מאור הזרקורים, אבל הקשר עם המנטור נותר חזק. וכשקיבל סולשיאר את משרת חלומותיו בדצמבר 2018, הצהיר קינג: "אולה דיבר על רצונו להפוך למנג'ר מנצ'סטר יונייטד, ואני שמח מאוד בשבילו עכשיו. כולי תקווה שיישאר בתפקיד לשנים ארוכות".
יש, אם כך, אירוניה לא מבוטלת בכך שקינג כבש נגד מנצ'סטר יונייטד במה שעשוי להתברר כמשחקו האחרון של סולשיאר על הספסל. אולי יש לו סנטימנטים כלפי האקסית וכלפי המורה, אבל הוא נהנה להבקיע מולם. גם לפני שנתיים, בנובמבר 2019, כשכיכב במדי בורנמות’, הוא נתן לה 0:1 על יונייטד – תוצאה שהעמיקה מאוד את המשבר בו היו שרויים השדים האדומים אז. באותה תקופה הקבוצה עם הכי הרבה אליפויות באנגליה פתחה את העונה עם 13 נקודות בלבד ב-11 המחזורים הראשונים, והפיאסקו העלוב מול הדובדבנים היה הפסדה הרביעי אל מול 3 ניצחונות בלבד. אנשי הסטטיסטיקה ציינו כי זו הייתה הפתיחה החלשה ביותר מאז עונת 1986/87, בעקבותיה פוטר רון אטקינסון והוחלף על ידי פרגוסון. עיתונאים נהנו לציין אז כי הקבוצה לא הצליחה לחבר שני ניצחונות ליגה רצופים מאז קיבל הנורבגי את המינוי הקבוע במרץ.
היו פרשנים שדרשו לפטר את סולשיאר וטענו שהקבוצה שקעה בבינוניות במרכז הטבלה ללא דרך אמיתית, אבל ההנהלה התמידה עם הנורבגי. היו לה סיבות טובות לכך – הקהל היה מאחוריו. כי הרי הבעיה המרכזית והקשה ביותר של המועדון נעוצה בקרע עמוק בין האוהדים לבעלים. כולם יודעים שמשפחת גלייזר משכנה את המועדון כנגד ההלוואה שלקחה כדי לרכוש אותו, ומאז רואה בו נכס מניב רווחים בלבד. אד וודוורד, רואה חשבון שמתפקד כמנכ"ל ואיש אמונם של הבעלים ללא רקע של ממש בכדורגל, הוא שק החבטות הקבוע ביציעים. במצב זה, לזיהוי המאמן עם המסורת יש חשיבות קריטית, וסולשיאר נכנס בזמנו באופן אידיאלי למשבצת הזו.
חלוץ העבר הנורבגי הפופולרי הוזעק על מנת להציל את הספינה הטובעת אחרי הקדנציה רוויית השערוריות של ז'וזה מוריניו. למיוחד הפורטוגלי מעולם לא היה סיכוי לכבוש לבבות באולד טראפורד, כי הוא דאג למצב את עצמו כאויב כשאימן את צ'לסי, אבל התנהלותו עברה הרבה יותר מדי קווים אדומים בכל מקרה. השפל האולטימטיבי היה אחרי ההדחה בשמינית גמר ליגת האלופות בידי סביליה, כשמוריניו הסביר במסיבת העיתונאים עד כמה הסגל שלו נחות, ועד כמה אין למנצ'סטר יונייטד מורשת בכדורגל בהשוואה ליריבה העירונית מנצ'סטר סיטי. האוזניים של האוהדים לא יכלו לסבול את האיוולת הזו, ונדרש מישהו שמבין את נפשם כדי לתקן את הנזק ועל הדרך לבנות איכשהו את הגשר בין הקהל להנהלה. סולשיאר הבין את נפשם של האוהדים, הכיר לעומק את שיטותיו של פרגוסון ונהנה מגיבוי מלא מצד הסקוטי, והבחירה בו הייתה טבעית בתנאים שנוצרו.
הוא הביא גם את החיוך השובב ואת הרוח המרעננת. מיד עם הגעתו, הוא שיחרר את השחקנים, אמר את כל המילים הנכונות לתקשורת, והצליח אפילו לבצע קאמבק מדהים בשמינית גמר ליגת האלופות מול פאריס סן ז'רמן, עם פנדל ניצחון דרמטי בגומלין בפארק הנסיכים. התסריט הזה היה שונה ב-180 מעלות בהשוואה לכישלון מול סביליה שנה קודם לכן, ועל גלי ההתלהבות הפך סולשיאר ממאמן זמני לקבוע.
ההתלהבות, החיוך והחיבור ליציעים היוו את הנכס המרכזי שלו. לאיש לא היו אשליות לגבי הכישורים הטקטיים של הנורבגי – הוא לא עילוי בנושא, אבל הרי גם זינדין זידאן אינו גאון טקטי יוצא דופן. האמירה של קינג היא החשובה ביותר כאן. האוהדים ידעו שסולשיאר חלם על התפקיד הזה מאז ומתמיד, והתמיכה בו הייתה מוחלטת אפילו מצד שחקן שעזב את אולד טראפורד כבר מזמן, אבל שמר בליבו את האהדה כלפי המועדון. כל עוד הנכס הזה היה לצידו, הכיסא של סולשיאר היה יציב, ואכן התקבל רושם של תהליך. את עונת 2019/20 שהתחילה במשבר סיימה הקבוצה במקום השלישי והעפילה לליגת האלופות. את העונה שעברה היא כבר סיימה כסגניתה של מנצ'סטר סיטי, הרחק לפני ליברפול וצ'לסי, וללא הפסד חוץ בליגה. חוזהו של סולשיאר הוארך עד 2024 ביולי האחרון. הוא סיפק את הסחורה עבור ההנהלה.
אך הבעיה מבחינת מאמנים מסוגו של סולשיאר היא שאין להם שפנים בשרוול כשהנכס היקר שלהם מתפוגג. זה מה שקרה לנורבגי בתחילת העונה, והיה ברור כשמש שאין בכוחו לעצור את כדור השלג כשהוא התחיל להתגלגל. ברגע שאוהדי מנצ'סטר יונייטד מאסו בו, בעוד אוהדי ליברפול ומנצ'סטר סיטי שרים לו שירי הלל ומבקשים שיישאר לנצח, גוזלו נחרץ – ואין שום סיבה להמתין. ללא הקהל, סולשיאר הוא כמו שמשון ללא שיער.
תפקידו הקריטי ביותר של סולשיאר היה להחדיר רוח לחימה בשחקניו, וגם באוהדים. הוא היה אמור להגיד את הדברים הנכונים, הן בחדר ההלבשה והן בעמדת הראיונות, אבל מצב הרוח שלו לא איפשר זאת. כששמע את שריקות הבוז נגדו, משהו בו נשבר, ושפת הגוף שלו הפכה לאומללה במיוחד. עד לא מכבר, רוב האוהדים התנגדו למאמרי מערכת שדרשו את ראשו, אבל עכשיו הרוב המוחלט מזדהה איתם. הדרך בה משחקת הקבוצה בחודשיים האחרונים לא מותירה מקום לספק – הקסם נעלם לחלוטין. הכוכבים היקרים לא רוצים ולא מסוגלים להילחם – לא עבור סולשיאר ולא עבור הסמל. הירידה בכושרם של חלק מהם בהשוואה לאליפות אירופה דרמטית ממש, ולמאמן אין פתרונות. מבטו מושפל, והוא משדר בעיקר ייאוש. הוא כבר לא מרענן בכלל, אלא מסמל ריקבון.
ברונו פרננדש צדק כשאמר אתמול לאוהדים שהשחקנים אשמים יותר מהמנג'ר. גם אם סולשיאר שגה במערכים ולא נתן הוראות טקטיות נבונות, זה לא תירוץ לטעויות בסיסיות בהגנה של לוק שואו, ארון וואן-ביסאקה והארי מגווייר. זה לא תירוץ לאיבודי הכדור הפשוטים במרכז המגרש, להיעדר משמעת מינימלית בהפעלת לחץ על היריב ולהנפת דגל לבן ללא קרב. גאוות היחידה לא הייתה אמורה לאפשר למנצ'סטר יונייטד להשלים עם הפיכתה של המחצית השנייה מול ליברפול לגארבג'-טיים בדרך לתבוסה הביתית ההיסטורית 5:0. היעדר חשק להיאבק בלט גם במחצית השנייה בהפסד 2:0 בדרבי לחבורה של פפ גווארדיולה. גם בהשוואה לשתי ההשפלות הללו, הקריסה אתמול באצטדיונה של ווטפורד הייתה מחפירה אפילו יותר. הצרעות של קלאודיו ראניירי נראו כמו נבחרת ברזיל מול המילואים של פליטווד טאון, והתוצאה הסופית הייתה אמורה להיות גבוהה בהרבה מ-1:4. אי אפשר להפיל את כל התיק הזה על מאמן.
אז הכוכבים נושאים באשמה, ואפילו דויד דה חאה – שהצטיין אתמול בין הקורות – אמר שהוא מתקשה להסביר את היכולת העלובה של חבריו. אך השחקנים ימשיכו, בעוד לסולשיאר פשוט אין זכות קיום באולד טראפורד יותר. תדמיתו נשחקה בעיני הקהל, ולא ניתן לשקם אותה. כעת, הוא כבר נתפס כבובה של משפחת גלייזר ואד וודוורד. הוא לא המושיע, אלא השותף לפשע. וללא תמיכת הקהל, הוא חייב לעזוב. אולי בבוא העת ייזכרו האוהדים בימיו העליזים על הדשא ויחזרו לכבד אותו, אבל על הקווים הפך בהדרגה החלום הגדול שלו לסיוט, וקינג – שהיה אתמול טוב ויעיל פי מיליון מכריסטיאנו רונאלדו – סיפק את אקורד הסיום.
