אורח מיוחד הגיע לישראל. מאמן הכדורעף הארגנטינאי, ראול לוסאנו, שאימן את נבחרת איראן בשנים האחרונות, ביקר אתמול (חמישי) בארץ והעביר השתלמות למאמני הכדורעף הישראלים במכון וינגייט, במסגרת “הכנס הפוסט אולימפי 2020” שנעשה בשיתוף איגוד הכדורעף ובמרכזו התנהל גם אימון מעשי בו לקחו חלק שחקני אקדמית וינגייט למצוינות.
לוסאנו בן ה-65 היה למאמן הראשון שהביא את נבחרת איראן למשחקים האולימפיים, אחרי שהעלה אותה לאולימפיאדת ריו 2016 בה הנבחרת סיימה במקום החמישי, הישג השיא שלה עד היום. הוא אימן שם במשך כשנה וחצי, ובנוסף אימן את נבחרות ספרד, פולין, גרמניה וסין, עמד בראש קבוצות איכותיות ואף היה מועמד לאמן את נבחרת ישראל בעבר.
"הגעתי לכאן כדי לדבר עם המאמנים הישראלים, להעביר את הידע והניסיון שלי בכדורעף", אמר לוסאנו בראיון ל-ONE בביקורו בווינגייט. "זה חשוב ביותר מבחינתי. אין איפה ללמוד את זה, אין חומר לימודי כתוב או מקומות שאפשר לקבל מהם את המתודולוגיה של אימון הכדורעף מצידם של מאמנים מנוסים כמוני, מלבד קורס המאמנים הרגיל כמובן".
ראול, היית מועמד לאימון נבחרת ישראל בעבר. מה אתה חושב על המצב של הכדורעף הישראלי?
"הכדורעף הישראלי לא בשיאו. בכלל, הספורט הקבוצתי בישראל צריך לעשות התפתחות גדולה, אבל אני התרשמתי מזה שהמנהלים הנוכחים והאחראים המקצועיים על הענפים הללו מחפשים פתרונות ודרכים לבעיות הללו. ושוב, אני מדבר על ספורט קבוצתי בכלל, כמו כדורגל, כדוריד וכדורעף, בהם הנבחרות הישראליות לא משחקות ברמות הגבוהות. כולם, פרט לכדורסל, לא הגיעו בשנים האחרונות לטורנירים גדולים. אני רואה את הבניינים הגבוהים, את ההתפתחות הטכנולוגית, החינוך והידע העצום שיש רק לישראלים, כך שאפשר לומר שזאת מדינה שנמצאת העולם בהרבה מובנים, אבל דווקא בספורט משהו לא נעשה טוב וצריך לבדוק לעומק מה הבעיה".
היית באיראן בעשור האחרון. עד שהגעת לשם, הנבחרת הזו לא הגיעה למשחקים האולימפיים, וביחד איתך היא הגיעה לשם ועשתה הופעה מרשימה יחסית.
"כן, אבל לפני כן איראן כבר הייתה פעמיים אלופת אסיה, בטורניר שבו היא שיחקה נגד נבחרות חזקות יחסית. אני הגעתי כדי להמשיך את דרכו של המאמן הקודם חוליו ולאסקו. תהליך השינוי של נבחרת הכדורעף של איראן לא התחיל אצלי, אלא אצל ולאסקו למעשה. ברמת הנוער הם היו הרבה שנים בטופ העולמי, הליגה שם ברמה טובה ויש היצע של הרבה שחקנים. הכדורעף באיראן זו תרבות, הוא ממש בתחרות עם הכדורגל לגבי השאלה איזה ענף פופולרי יותר. זו מציאות אחרת, ומה שאני עשיתי איתם זה להגיע למשחקים האולימפיים ולסיים במיקום גבוה יחסית. על כך אני שמח".
אגב, אנחנו לא יודעים את זה כי אנחנו ישראלים, אבל איך היו החיים שלך באיראן?
"שונים ממה שאני רגיל, בטח מהחיים שלי באירופה או בארגנטינה. זה משטר מבוסס דת. אני מכבד כל סוג של דת, באופן שווה, אבל ההרגלים החברתיים שלהם נקבעים על ידי הדת וזה שונה לגמרי ממה שהכרתי. יש הפרדה בין משפחות, נשים או גברים בכל מקום, וזה נמצא אפילו בבריכות השחייה. אסור לגברים להיות עם נשים, החוקים הם לפי הדת. התאמתי את עצמי לסגנון החיים הזה כי אני מכבד את זה, כמו שאני מכבד את כולם. זה סוג של משטר שהוא מאוד נוקשה, החופש מוגבל ולא ניתן לעשות הכול, אבל זה לא כל כך הפריע לי. נסעתי לשם כדי לעבוד, השחקנים היו ברמה מצוינת וחזקים".
היית בהרבה מקומות בעולם ובמדינות חזקות בכדורעף. כשאתה פוגש פה את המאמנים הישראלים, אתה מרגיש שהם צמאים לידע חדש?
"אם הייתי מעביר קורס כזה באיראן, היו 250 מאמנים, בפולין 400 ובארגנטינה לפחות 300. אפשר לומר שקצת הופתעתי מכמות המשתתפים בישראל. אומנם מי שכן הגיע דווקא מאוד התעניין בדברים, אבל אלה היו יחסית מעט אנשים ממקומות אחרים וחבל כי המטרה שלי היא להעביר ידע להרבה מאמנים כדי שהענף יתפתח".
אם היו מציעים לך להגיע לישראל ולבנות פה את הכדורעף הישראלי, זה היה מעניין אותך?
"זו תקופה שהיא קצת בעייתית עבורי, לאו דווקא בגלל שזו ישראל, אלא בגלל שיקולים משפחתיים".
אוקיי, אבל מבחינה מקצועית, היה מעניין אותך אתגר מסוג כזה?
"זה מעניין, אבל פרויקט באפריקה היה אולי הרבה יותר מעניין אותי, כי שם המבנה הניהולי במצב קטסטרופלי יחסית לעומת ישראל. אני מחפש אתגרים ורוצה להעביר את הידע שלי הלאה, כך שכרגע אני יכול לסרב להצעה מנבחרת רוסיה אבל למדינה כמו קנייה בהחלט הייתי אומר כן. אתגרים מעניינים אותי, בהחלט, אבל אם תגיע הצעה אשקול אותה בשמחה".
