מכבי תל אביב תתארח הערב (שלישי, 19:45) בהיכל הספורט והאירועים של אולקר, שם תפגוש את פנרבחצ'ה של סשה ג'ורג'ביץ'. פנר של השנים האחרונות לא ירדה מהכותרות ולו לרגע קט, החל מהקשיים הכלכליים, דרך עזיבתם של ז'ליקו אוברדוביץ', קוסטאס סלוקאס וניקולה קאליניץ', הגעתו של איגור קוקושקוב, חזרתו של מרקו גודוריץ', העלייה המחודשת של הענקית הטורקית, "יתרונות הקורונה" ומצבה הנוכחי של הקבוצה.
היכל הספורט והאירועים בהחלט מצדיק את שמו עם מה שעובר על הקבוצה בצהוב כחול מאיסטנבול. העונה שעברה הייתה מלאת עליות ומורדות, היא אמנם התחילה עם הגעתו של איגור קוקושקוב מהליגה הטובה בעולם, מה שהותיר את רף הציפיות שנקבע על ידי אוברדוביץ' בעונות הקודמות על כנו. הקבוצה שנבנתה לא הייתה שלמה מבחינת חוזקות וחולשות, והפתיחה הייתה מקרטעת. במועדון החזירו את גודוריץ', ובניגוד לכל תחזית אפשרית, מסע הקאמבק הקסום של פנר בתחרות הבכירה של אירופה הושלם, קוקושקוב העפיל לפלייאוף, אך שם הסתיים לו הקסם.
יתרונות הקורונה בעונה שעברה מבחינתו של קוקושקוב היו שבהיעדר אוהדים ביציעים, לא מן הנמנע שהקאמבק היה מתרחש עם מאמן אחר על הקווים. אומרים שלפעמים ההצלחה היא האויב הכי גדול של מועדונים בעתיד המיידי. פנר הלכה למקצה שיפורים בקיץ, ואז לאחר שהמקצה הסתיים לו הגיע לו ‘הגראנד פינאלה’ עם טוויסט. הסגל שבנייתו הסתיימה בעידן קוקושקוב, קיבל את ג'ורג'ביץ' היות וקוקושקוב חזר לליגה הטובה בעולם.
ג'ורג'ביץ' הינו שם מוכר, כזה שיצא לו מוניטין של "מאמן של שחקנים" ולאו דווקא של טקטיקן, היו את מי שכמובן הטילו ספק ביכולתו של ג'ורג'ביץ' להוביל את הסגל המתחדש של פנר ביום שאחרי בובי דיקסון/עלי מוחמד (כשחקן). הסיבה העיקרית היא שהוא פשוט ירש את הסגל הקיים, הוא לא נבנה עבורו ובטח שלא בצלמו, והתוצאות, או יותר נכון היעדרן, לא איחרו לבוא. התחושה הרווחת היא שגם עם הסגל הנוכחי – ולמען הסר ספק מדובר בסגל מוכשר מאוד – הטורקים רחוקים שחקן אחר מלהפוך לקבוצה שלמה של ממש, כזו שמסוגלת להתחרות עד הסוף.
הביקורת הכי גדולה על קוקושקוב נגעה דווקא לשפת הגוף שלו, כאשר נראה כי הוא תמיד היה שליו, ולעתים אף שליו מידי. מחליפו, כאמור, שונה מהבחינה הזו, על כל יתרונותיו כמו גם חסרונותיו, כבר עכשיו צריך לומר כי הסגל לא נתפר למידותיו, כמו גם לסגנון המשחק שלו. אך אם ההיסטוריה לימדה דבר או שניים, השחקנים שלו ישחקו בשבילו, וכך אולי אפשר להסביר את צמד המשחקים האחרון שקטע רצף של ארבעה הפסדים.
בעונה החולפת פנרבחצ'ה נקלעה לפתיחה נוראית, אך יצאה לרצף של 10 ניצחונות כדי להפוך את העונה שלה לכזו שהסתיימה עם פלייאוף, וזאת כשהיא הופכת לקבוצה היחידה שהעפילה לפלייאוף מאז שהשתנה לו פורמט היורוליג, שמסיימת שלושה שבועות כפולים עם שני הפסדים. בינתיים גם המאזן העונה לא בדיוק מבשר טובות, אך פנר מראה סימני התעוררות לאחרונה והיא נמצאת במומנטום חיובי כאשר הקבוצה האחרונה שחשה היטב את נחת זרועו של יאן וסלי הייתה זניט סט. פטרסבורג.
שבועות כפולים אינם דבר של מה בכך, במקרה הטוב הם מספקים הזדמנות לחזור לעניינים, לשמור על הסטטוס קוו, במקרה הפחות טוב לאבד יתרון קודם ובמקרה הממש גרוע, יכולים להביא להתרסקות של ממש, ונראה ששתי הקבוצות הגיעו בדיוק לצומת הדרכים הזו, בטח כשמסתכלים מבחינת רצפים של ניצחונות והפסדים. עד כה מרגע שינוי פורמט היורוליג, בודדות הן הקבוצות שהגיעו לרצף של ארבעה הפסדים ועדין מצאו את עצמן בפלייאוף היורוליג.
בין יחידות הסגולה שהצליחו להשלים את המסע חזרה מהרצף ההרסני היו דרושפאקה של דייויד בלאט בעונת 2016/17, באסקוניה בעונת 2017/18 וברצלונה וז'לגיריס ב-2018/19. העונה שתי הקבוצות היחידות שממוקמות בין שמונה הראשונות והגיעו לרצף של ארבעה הפסדים הן מילאנו ומכבי תל אביב, (זניט אגב סופרת כבר שלושה ערב המחזור ה-15), מיותר לציין שמרצף הפסדים של חמישה משחקים ומעלה, אף קבוצה כבר לא חזרה.
