לפני ארבע שנים הגיע ג’ייקובן בראון לישראל. אחרי שנה בגלבוע/גליל ועוד שלוש בהפועל ירושלים, הרכז הגיע להפועל תל אביב ובראיון לאתר הרשמי של הקבוצה הוא שיתף בתחושותיו, סיפר על המודל לחיקוי, החיים בת”א, האוהדים, תחילת דרכו וגם התייחס להמנון הלאומי.
“חואקין שוכמן לימד אותי את המילים”, סיפר בראון על ה’תקווה’. “אני יודע שמצד אחד זה שיר מאוד יהודי אבל מצד שני לדעתי הוא גם גזעני. זה שיר טוב אבל צריך מילים אחרות, אני חושב שאנחנו צריכים שיר שיכלול את כולם”. הרכז הרחיב: “אני 100% ישראלי, אני כבר לא אמריקאי. אני לא יודע מי אחראי על זה – אבל הם צריכים לתת לי כבר אזרחות, תגידו את זה למי שצריך: אני רוצה אזרחות ישראלית”.
הרכז סיפר על הערים הקודמות בהן התגורר בישראל: “הגלבוע מזכיר את האזור בו גדלתי בארה"ב – קטן, שקט וכולם מכירים את כולם. מתעוררים שם עם ריח של פרות, ריח של חווה באוויר. כשעברתי לירושלים הבנתי שהכל שם יותר דתי, ות"א זה פשוט כמו לאס וגאס. יש הבדלים גדולים. אני לא יודע איפה הייתי מעדיף לחיות, כל מה שאני צריך זה משחקי וידאו, את הטלפון שלי וכדורסל – אם יש לי את זה אני יכול לגור בכל מקום.
לפני שהגעתי לארץ התכנון שלי היה לקחת שנת הפסקה מהכדורסל בגלל הוריקן הארווי שפגע בטקסס, שם גדלתי. הכדורסל לא היה בראש סדר העדיפויות שלי. כשהחלטתי לבוא לפה – המניע המרכזי היה הישרדות – ידעתי שאני צריך לעזור כלכלית למשפחה שלי. לא חששתי להגיע לישראל, לא משנה איפה אתה הולך לשחק, אתה יכול להקשיב למה שאנשים אומרים לך על המדינה, הקבוצה או האנשים אבל בסוף אתה חייב ללכת ולחוות את זה בעצמך – כי מה שטוב או רע לאחרים לא בהכרח יהיה כך בשבילך. כשאני בוחר קבוצה להגיע אליה, בכל מקום בעולם, הדבר היחיד שחשוב לי הוא לדעת ולשמוע חוות דעת על המאמן, זה הדבר היחיד שחשוב”.
בראון סיפר על הסביבה בה גדל והדרך לכדורסל: “גדלתי בפורט ארתור בטקסס, זה נמצא 20 דקות נסיעה מיוסטון. התחלתי לשחק בגיל 3. ראיתי את הסרט "White men can't jump", שהוא הסרט האהוב עלי עד היום, מה שעשיתי בעקבותיו היה לקחת תפוחי אדמה מסבתא שלי, שמתי סיר והתחלתי לזרוק אותם. היו כועסים כי שיחקתי עם אוכל בבית, אבל זה כל מה שרציתי לעשות. אמרתי לסבתא שלי ‘סבתא, אני יודע שאני הורס לך את תפוחי אדמה ומבלגן את הבית, אבל הכדורסל יהיה כל החיים שלי יום אחד’. בגיל 12 עברתי לשחק פוטבול וזה נהיה הדבר המרכזי בחיים שלי, טקסס היא מדינה של פוטבול, הרבה לפני הכדורסל, כך שזה מה שרוב הילדים עושים.
הייתי שחקן פוטבול טוב ולקראת סוף התיכון התחלתי לקבל הצעות למלגות, בגיל 16 היו לי כמה משחקים ברצף בהם קיבלתי זעזוע מוח ואמא שלי אמרה לי ‘די! אתה סיימת עם הפוטבול’, מיד חזרתי לכדורסל”.
הרכז המשיך: “אבא שלי זה המודל לחיקוי שלי, זה תמיד יהיה הוא, מעל הכל. הוא לימד אותי איך להיות בן אדם טוב ומכבד. למדתי ממנו להתייחס לכל אדם ולא להתעלם מאף אחד, לכל אחד מגיע שיראו אותו וכשאתה מתייחס למישהו – זה יכול לשנות לו את היום. בזמני הפנוי אני צופה בכדורסל 24/7. כשגדלתי לא הייתי אוהד של קבוצה אלא של קובי ברייאנט, סטיב נאש ועוד כמה שחקנים גדולים. לאחר מכן, בן דוד שלי, סטיבן ג'קסון הצטרף ל-NBA והתחלתי לעקוב אחריו. אני צופה בכל ליגת כדורסל אפשרית: ליגה אפריקאית, יוונית, טורקית, סרבית, איטלקית - כל מדינה שתזרוק, כל עוד אני יכול למצוא שידור של זה – אני רואה את זה”.
השחקן דיבר על הקהל של האדומים מת”א: “אני אוהב אותם. בסופו של דבר, אתה כשחקן, משחק קודם כל בשביל האוהדים. כשהגעתי לדרייב אין לראשונה עם גלבוע/גליל, הדבר הראשון שאמרתי זה ‘וואו, אני רוצה לשחק בשביל הקהל הזה כל שבוע’. אפילו כששיחקתי אצל היריבות והקהל של הפועל ניסה לשגע אותי, הערכתי אותם. זה הופך את המשחק ליותר כיף. למזלי, אני יודע לפקס את עצמי בזמן המשחקים. הרגע הכי גדול בקריירה? אין רגע אחד שאני יכול לבחור. כל רגע בו אני משחק וזורק את הכדור לסל הוא הרגע משמעותי בחיי. בין אם מפסידים או מנצחים, המשחק עצמו הוא מעל הכל בשבילי. אתה אף פעם לא יודע כמה זמן נשאר לך לשחק, אז אתה חייב ליהנות מכל רגע”.
