בשקט-בשקט, בוריס קליימן רושם כבר את עונתו הרביעית באירופה. זה החל עם שנתיים מוצלחות בפראלימני הקפריסאית, שסידרו לו חוזה בוולוס הצנועה ביוון, כשרק לפני מספר חודשים הוא חתם במדיה על הארכת חוזה לשנתיים נוספות.
בגיל 31, השוער שלא זכה להערכה מספקת בישראל נהנה ביוון. יחד עם אשתו, ליאן, ושלושת ילדיהם הקטנים, הוא רחוק מההמולה, אולי אפילו מהתדמית שצוירה לו כאן, ובעיקר נהנה מהשקט.
בראיון מיוחד ל-ONE, קליימן, שברזומה שלו שנים מוצלחות בבית"ר ירושלים ובהפועל ת"א, מספר על התדמית שנוצרה לו, ההערכה לה הוא זוכה לעומת זו שבישראל, מדוע הוא אינו מרגיש שמיצה את מלוא הפוטנציאל שלו וחלום הנבחרת.
"הגעתי לכאן מפראלימני הצנועה בקפריסין. לא היה קל להגיע לכאן. אני יודע שגם הסוכן שלי, אדם קידן, וגם הסוכן הקפריסאי שלי עבדו קשה כדי להביא אותי לכאן. כשהגעתי לכאן לא שיחקתי הרבה, כי באופן כללי בליגה היוונית בכל קבוצה יש שניים או שלושה שערים טובים ומי שטוב משחק. לאט לאט התחלתי לשחק. בשנה שעברה הציפיות לא היו גבוהות: להישאר בליגה קודם כל ולהיות במרכז הטבלה. לאט לאט הציפיות עלו וסיימנו את העונה במקום השביעי.
"הארכתי חוזה והשנה המטרות היו גבוהות. היו דיבורים על להגיע לאירופה ולהתמודד עם הקבוצות הגדולות. פתחנו מעולה עם ארבעה ניצחונות מחמשת המשחקים הראשונים. מאז, הדברים קצת השתבשו. אנחנו לא מצליחים לנצח וגם כשאנחנו מובילים 0:2 אנחנו לא מצליחים לשמור על זה, יש הרבה מצבים נגדנו. המועדון עצמו הוא מאוד משפחתי, אנשים מאוד קרובים אליך שעוזרים לך. העיר עצמה היא גם מדהימה. גם אני וגם המשפחה נהנים מאוד. הכדורגל ביוון טוב. יש קבוצות ענקיות שזו חוויה לשחק נגדן. אני מקווה להישאר פה כמה שיותר", אמר קליימן.
מה מצבך מבחינת ספיגות?
"אם בודקים אותי סטטיסטית, אני נראה לי השוער עם הכי הרבה הצלות בליגה. איכשהו תמיד תוקפים אותי הכי הרבה (צוחק). בתחילת השנה שיחקתי ובדרך היו לי צהובים ופציעה ובגביע עכשיו לא שיחקתי כי יש תחלופה. אני לא יודע מה יהיה במשחק הבא. מתחיל חג המולד, יש פגרה ונראה מה המאמן יחליט".
למה החלטת להמשיך? כמה הליגה שם טובה בהשוואה לישראל או לקפריסין?
"אני לא רוצה להישמע מזלזל, אבל קצת מצחיק בכלל להשוות את הליגה הזאת לישראלית. היא בכמה דרגות גבוהה יותר מהישראלית. בליגה הקפריסאית יש כמה מועדונים גדולים כמו אנורתוזיס, אומוניה ניקוסיה ואפואל, אבל גם אותה קשה להשוות ליוונית. זו ליגה עם קבוצות כמו אולימפיאקוס, פנאתינייקוס, פאוק וא.א.ק אתונה שמשחקות בכל המפעלים האירופיים. בשנייה שאתה מגיע לאצטדיונים פה אתה מבין במה מדובר. היו לי שיחות עם שתי קבוצות מהליגה היוונית, שאולי הן אפילו קצת יותר נחשבות מוולוס, אבל כן בחרתי להישאר כאן כי אני מרגיש כאן טוב".
תשווה את המועדון הזה לקבוצה בארץ?
"קצת קשה, כי זה מועדון חדש שהוקם לפני כמה שנים. גם מבחינת קהל ואוהדים, קצת קשה לצבור, כי יש פה את הקבוצה המיתולוגית אולימפיאקוס וולוס שמשחקת היום בליגה השנייה".
מה המעמד שלך בכדורגל היווני?
"אני חושב שיש דיבור טוב עליי. אני גם שומע את זה מסוכנים מקומיים, מכתבים שמדברים איתי. אפילו הבחור שנותן לי את הכפפות תמיד מספר לי מה אומרים עליי. אני מאמין שכן אוהבים אותי כאן ומחזיקים ממני. לא סתם רצו להשאיר אותי כאן ועוד מועדונים דיברו איתי. אולי זו אחת הסיבות שרציתי להישאר כאן".
יש צ'אנס להתקדם מוולוס הצנועה למועדון גדול בליגה?
"תמיד יש צ'אנס. אני אומנם בן 31 שזה לא גיל צעיר, אבל גם לא מבוגר. תראה, יש חלומות ושאיפות ויש מציאות. אני לא אשקר לעצמי ואגיד שאני אעשה עונה ענקית ואחתום באולמפיאקוס, פאוק או אחת מהקבוצות הללו. כמובן שבכדורגל אתה לא יכול לצפות כלום מראש, במיוחד שמחתימים כאן יותר משוער אחד טוב בכל סגל. מצד שני, אני מציאותי ויודע לאן אני יכול להגיע ולשם אני שואף. בכלל אין לי בעיה להישאר פה כמה שנים".
אם אתה צריך להשוות את ההערכה שאתה מקבל שם להערכה בישראל?
"בישראל ההערכה הייתה מאוד רגעית. פר הצלה, פעולה, משחק. תמיד אמרתי שאני לא יודע מה הייתה הסיבה לכך שהיה קל מאוד לכתוש אותי. אבל אני לא מרגיש מספיק מוערך בישראל, אם זה מבחינת הנבחרת או עוד דברים. אמנם שהייתי צעיר היללו אותי מאוד אבל כמה שוערי עתיד היו? אני יכול לזרוק לך מיליון שמות של שוערים צעירים שעשו משחק וחצי טובים בקבוצה בוגרת וישר היללו אותם כמו לא יודע מה. האמת שאני רואה עכשיו פרשנים מדברים על השוערים ואני אומר לעצמי: "מה הוא רוצה מהשוער". בעונה האחרונה שלי בבית"ר זה היה השיא, אפילו אם החלוץ שלנו החמיץ, אז קליימן אשם. המשפחה שלי כבר צחקה מזה. המקום שלי הוא להיות כל הזמן בנבחרת, גם אם לא לשחק".
לא דיברו איתך?
"אף פעם לא דיברו איתי כשהייתי בקפריסין. כשהגעתי ליוון, לקראת סוף העונה שעברה הזמינו אותי. אבל הייתי מאוד מאוכזב מההתנהלות ואיך שכל הדברים קרו. אין לי בעיה גם להגיד הכול. הגעתי לשם כשהרוש לא שיחק או היה בלי קבוצה, אז הזמינו אותי פעמיים וזהו. אפילו שלחתי הודעה לווילי כדי לדבר איתו. שלחתי לו שאשמח לדבר איתו כדי להבין מה הסיבה שלא מזמנים אותי יותר, כי אני משחק בקבוצה שלי והתחושה שלי הייתה שמרוצים ממני בנבחרת. אפילו לא ענו לי. מאמן השוערים התקשר אליי באותו ערב ואמר שהחלטנו ככה וככה".
אז איפה אתה ממצב את עצמך מבין השוערים הישראליים?
"בטופ שלוש בטוח. אתה יכול לראות: מאז שהתחלתי את קריירת הבוגרים שלי, תמיד הייתי משחק, בכל קבוצה שהייתי בה נשארתי יותר משנה או שנתיים. זה גם אומר משהו שהמועדון רוצה שהשוער שלו יישאר. בבית"ר ירושלים הייתי משחק הכי הרבה ובכל שנה היו לי למעלה מחמישים משחקים. ברוב השנים הראיתי יציבות, גם בקפריסין וגם ביוון. אם היו עוקבים אחריי כמו שצריך והיו מעריכים, היו יודעים את הדברים האלה".
אז למה אתה לא מוערך?
"זו שאלה שאני שואל את עצמי הרבה פעמים. אולי היה לי טמפרמנט כשהייתי צעיר. אבל מה הבעיה בזה? מה הבעיה בשוער שצועק על השחקנים שלו. אני זוכר משחק שלי בבית"ר, שתפסתי את דן מורי בעצבים ועוד שנייה הרגתי אותו. עכשיו דן מורי הוא אחד החברים הכי טובים שלי. במהלך המשחק ניערתי אותו ודיברו על זה שזו פוזה, שאני מנסה להראות. אז אתה מבין? תראה איך אנשים מסתכלים על זה. זו לא פוזה ולא כלום. זה נטו מהלב לצעוק לשחקנים כי בסופו של דבר אני רואה הכול מאחור, מהמיקום שלי במגרש".
התדמית שמנסים לייצר לך לעומת מה שאתה באמת היא שונה?
"יכול מאוד להיות. אמרתי את זה גם. בגיל 19-20 עשיתי כמה קעקועים אז באופן אוטומטי ציירו אותי כבליין. אז נכון, גרתי בתל אביב, הייתי יוצא. אבל הייתי יוצא אחרי ניצחונות, עם החברים לקבוצה. בחיים לא יצאתי לפני אימון בוקר או משחק. אף פעם לא עברתי על כללי הספורטיביות. בקטע הזה אני שלם עם עצמי. אבל בארץ, ברגע שמישהו מדבר על משהו ועוד אחד מצטרף אליו, אז קשה להתנער מזה".
היציאה מהארץ הייתה לשנות אווירה ממקום של להתנקות?
"גם. וגם כי נפלתי בין הכיסאות. בשנה האחרונה שלי בבית"ר, ידעתי כבר מחודש ינואר שלא אשאר שם. הסוכן שלי היה אז דודו דהאן. מינואר אני זוכר את עצמי אומר לו לחפש לי קבוצה כי לא אשאר. ראיתי את השוק בארץ ואני לא איזה ילד שנמצא יום או יומיים בכדורגל. לא רציתי ללכת לקבוצות בליגה השנייה. הייתי בבית"ר בארבע שנים מדהימות. מינואר הייתי משגע אותו. הייתי בעצמי רואה תקצירים בליגה הקפריסאית, היוונית והבלגית. כדי לראות שוערים שסופגים גולים כאלה, אתה יודע, אילו שוערים אני יכול להחליף. הייתי שולח לו רשימות של שוערים ואומר לו: "פה בטוח מחפשים עכשיו שוער". תמיד הייתי קולע. הוא או סוכנים אחרים מחו"ל היו אומרים לי שבאמת מחפשים שם שוער.
אבל אז הגענו לחודש יולי ולא היה כלום. אם אתה זוכר את מה שהיה בהפועל חיפה, כששטקוס היה צריך לעבור לב"ש ואני להחליף אותו. בסוף זה לא קרה ובאמצע חודש יולי אני בלי קבוצה. כל הקבוצות הטובות בארץ היו סגורות. אז דיברתי עם הסוכן אדם קידן ואמרתי לו שמע: "לא אכפת לי איפה וכמה כסף, תן לי קבוצה". ואז הגיעה פראלימני".
אבל חיפשת לברוח.
"לליאן אשתי היה קצת קשה בהתחלה בגלל הקשר לחברות שלה והמשפחה ובעונה הראשונה בקפריסין, מספיק שהיה לי אימון קצת ארוך כדי שהיא תחזור לארץ. אבל אחרי זה היא כבר התרגלה ומאוד נהנתה שם וגם עכשיו. העונה הראשונה בפראלימני הייתה מצוינת והעונה השנייה הייתה קצת עונת בזבוז כי כן היו לי הצעות ללכת ולא שחררו אותי. רציתי לתת עונה וללכת אבל זה לא קרה".
ממי היו ההצעות?
"הייתה לי הצעה מאולימפיאקוס ניקוסיה, אבל לא נתנו לי להשתחרר. הייתה לי הצעה גם בעונה הראשונה בינואר מאנורתוזיס. המאמן מאוד רצה אותי, הכול היה סגור ושיחקנו נגדם בגביע. אמרנו שנדבר אחרי הגביע והכול יושלם. אבל עם המזל שלי, עברנו אותם בגביע, הבעלים שלהם חטף עצבים ופיטר אותו ומשם גם המעבר שלי התבטל".
האמנת שתחזיק בחו"ל ארבע שנים?
"האמת שקיוויתי מאוד. לא רציתי להיות מאלה שיוצאים לחצי שנה וחוזרים. את האמת? חוץ מדיבורים פה ושם בארץ, לא היה לי משהו קונקרטי ממש כדי לחזור. אף פעם לא היה משהו יותר מדי מעניין. אחרי שנה בקפריסין היו דיבורים עם מכבי נתניה, מכבי פ"ת, כאלה דברים. היה טיפונת הפועל ב"ש, אבל שום דבר ממשי. בקיץ הזה כבר לא היו דיבורים. היום אני לא מצליח לראות את עצמי חוזר לארץ. גם מבחינת המשפחה, אנחנו מאוד חושבים על להישאר בחו"ל אחרי הכדורגל. אבל שוב, תוכניות לחוד ומציאות לחוד".
אני חושב שגם אתה פוסל מלכתחילה את האופציה הזאת של לחזור.
"אתה יכול לשאול את אדם שהיה שואל אותי אם לחפש בארץ. אמרתי לו שרק סכום מטורף יחזיר אותי לארץ. הייתי אומר את זה מתוך ידיעה שזה לא יקרה. אני יודע שלא ייתנו לי את הסכומים האלה ובגלל זה גם הייתי אומר לו את זה".
מנטלית, גם אתה איפשהו התבגרת.
"כן, כמו כולנו. אם זה במשחק או בחיים. יש לך שלושה ילדים פתאום. אנחנו לומדים מטעויות, לצערי לומדים מטעויות של עצמנו. עשיתי לא מעט טעויות בקריירה במשחקים שלי ואני עוד אעשה, אבל לומדים לאט לאט להגיב בצורה שונה. מבחינת האופי והשיגעון אני אותו הדבר. אני מצד אחד רגוע וקראו לי דם קר, אבל מצד שני אני יכול לחטוף סיבוב על מישהו ולא יודע מה לעשות לו. אבל כאן מגבים אותי. אני יכול להגיד לך שלפני חודש כאן רבתי עם מישהו וכמעט תליתי אותו על איזה עץ. מאמן השוערים אמר לי כל הכבוד".
כמה מיצית מהפוטנציאל שלך?
"לא מיציתי. ברור שתמיד יש רע יותר, כמו אנשים שבגיל 21 אומרים עליהם שיהיו בברצלונה והם בסוף בליגה ג'. אני אומר שלא מיציתי כי כששאלו אותי בגיל 20 איפה אהיה בעוד עשר שנים, תמיד אמרתי שאהיה בטופ של הכדורגל הישראלי ואהיה שוער ראשון בנבחרת. אני מאוד מציאותי ויודע שאני לא נוייר. אני יודע לאיזה קבוצות אני יכול להגיע, אבל כשאני אומר לא מיציתי זה בעיקר הנבחרת. זה משהו שתמיד צורם לי וצרם לי בקריירה שלי וכנראה גם ימשיך לצרום. אף פעם לא ניתנה לי ההזדמנות לבוא ולשחק. שיחקתי משחק ידידות מול קרואטיה, אבל אף פעם לא יכולתי להראות את עצמי. אני חושב שהיו נהנים ממני ויכולתי ואני עוד יכול לתרום להם. אני לא מאשים אף אחד. זה לא שהתקשורת קמה בבוקר ואמרה אנחנו נעשה משהו לקליימן או נדבר עליו יותר. אולי זה משהו באיך ששיחקתי או מה שעשיתי שגרמו לזה".
היום אתה מאושר?
"מאוד. אני נמצא עכשיו כרגע בדיוק איפה שאני רוצה להיות. בעיר מדהימה עם המשפחה שלי. אפשר להגיד שהשקט הזה עושה לי טוב. בכל תחום שאתה לא שומע רעשים מסביב, זה עושה לך טוב. אני רואה שזה גם עושה טוב למשפחה שלי".
אין לך בעיה שנעלמת?
"אתה מחזיר אותי לשאלה של המיצוי וזה הכול ביחד. אם הייתי משאיר חותם טוב יותר בארץ, אז אולי לא הייתי נעלם. הייתי ממשיך להגיע לנבחרת, היו ממשיכים לעקוב אחריי והיית שומע ממני יותר. מצד שני, זה נותן לי להתרכז בחיים האישיים שלי ונטו בכדורגל כאן. לכל דבר יש את היתרונות והחסרונות. לפעמים יש לי מחשבות על מה עשיתי וחבל שזה ככה, אבל אין לי תשובה".
למדת קצת יוונית?
"האמת שכן. אני יכול לדבר טיפה ואני גם מבין את מה שמדברים איתי. מה שמצחיק הוא שהילד הגדול שלי מדבר יוונית שוטפת והקטנה שלי מדברת גם יוונית קצת. אז הם יכולים לדבר ביניהם מבלי שאנחנו נבין".
