האולם של יחיעם שרעבי ברמלה הוא ממלכה של ענף ספורט אחד. עשרות לוחמי טאקוונדו מהמובחרים שיש בישראל נמצאים בו ימים שלמים ומתאמנים במטרה אחת - להגיע למשחקים האולימפיים ולזכות במדליה. בשנים האחרונות המקום הזה גועש. זו לא רק המדליה האולימפית של אבישג סמברג שהביאה איתה רוח חדשה לטאקוונדו הישראלי, זה ענף שמצליח להעמיד ספורטאים מעולים שהתברגו בטופ העולמי ואחד מהם הוא נמרוד קרביצקי.
לוחם הטאקוונדו בן ה-23 מאשדוד, בן זוגה של סמברג, הגיע להישגים מרשימים גם בקריירה הקצרה שלו. הוא זכה ב-2019 במדליית הארד באליפות אירופה, ב-2020 במדליית הכסף האירופית ובשנים האחרונות חלם גם להגיע לאולימפיאדת טוקיו, אך פספס את הכרטיס ממש ברגע האחרון ונאלץ להישאר בארץ.
עבורו זה היה רגע מאכזב, משום שכל חייו הם סביב הטאקוונדו. כבר כשהיה נער עזב את מקום מגוריו, עבר להתאמן במסגרת הנבחרת בנס ציונה וברמלה, יצא לתחרויות רבות בעולם, וגם כיום הוא מתאמן באולם של שרעבי עם שלושה אימונים ביממה, אם זה על המזרנים או בחדר הכושר הצמוד אליהם. המקום הזה הוא כל עולמו והוא משמש עבורו גם כבית, כי בחלקו האחורי של האולם נמצאת הדירה בה הוא מתגורר. באותה פיסת אדמה הוא עובד, חולם ומתכונן לתחרויות שיבואו בדרך לאולימפיאדת פאריס 2024.
הפעם קרביצקי לא יחכה לקרב האחרון של תחרות הקריטריון האחרונה, אלא ינסה להשיג את הכרטיס לפאריס דרך הדירוג העולמי. ששת המדורגים הכי גבוה בקטגוריית המשקל שלו יבטיחו לעצמם את הכרטיס לתחרות האולימפית בצרפת באופן אוטומטי, וזו המטרה שהציב לעצמו בקמפיין האולימפי הנוכחי, גם אם היא תהיה קשה להשגה משום שצריך להשתתף בכמה שיותר תחרויות במשך שנתיים, לזכות בכמה שיותר מדליות ולא לעצור לנוח אפילו לרגע אחד.
בדרך לפאריס, נמרוד קרביצקי נחשף בראיון ל-ONE ומספר באופן גלוי על הפספוס בטוקיו, ההצלחה של אבישג, ההתפתחות שלו בענף ועל האמונה שהוא מסוגל להיות הטוב ביותר בעולם.
"להיות על הפודיום, כל פודיום, זה סיפוק עצום", אמר קרביצקי. "זה הרגע הכי מרגש כי זו בעצם תוצאה של שנים של עבודה קשה. כשרואים ספורטאי על הפודיום, רואים רק את הרגע הזה, אבל יש עוד הרבה רגעים בדרך לשם, כמו הפסדים שהיית צריך לקום מהם, אימונים שאתה נקרע מהם, והרבה מוטיבציה להמשיך בדרך שלך קדימה ולהוכיח שאתה מסוגל להיות הכי טוב שיש. ולכן כשזה קורה אז נוצר סיפוק גדול".
כל החיים שלך הם סביב אולם האימונים. מה זה דורש ממך?
"בענף שלי צריך הרבה התמדה, הרבה נחישות והרבה כוח רצון. צריך את כל זה כדי להצליח. אם אין לך את זה, למה שתקום בבוקר כדי לעשות את זה? אני מאוד אוהב לעשות את זה ולקום לזה בכל בוקר. אין אצלי את הבאסה מיום ראשון, אני גם לא שמח כשמגיע סוף השבוע. אני כל היום חושב רק על טאקוונדו וזה ממלא אותי".
הכל התחיל בפלייר שאמא מצאה
נמרוד החל את דרכו בענף בעקבות פלייר עם פרסומת לחוג טאקוונדו, ענף ספורט שעד לא מזמן רק מעטים הכירו בארץ. "הייתי בן חמש, אמא שלי הביאה לי את הפלייר ואמרה לי 'בוא נלך לחוג'. לא ידעתי מה זה טאקוונדו. בדרך כלל כולם מכירים ויודעים מה זה שחייה וכדורגל, אבל לא טאקוונדו. הלכתי לחוג ופשוט התאהבתי בזה. הייתי מחכה בכל יום רק לרגע שאגיע לאימונים".
בגיל עשר פגש אותו יחיעם שרעבי, כיום מאמן נבחרת ישראל והאיש הצנוע שהביא את הענף לתודעה הציבורית. נמרוד מיד סומן אצלו כדבר הבא. "זה היה באליפות ישראל", נזכר קרביצקי. "יחיעם ראה אותי מהצד ואמר להורים שלי 'אני מאמין שיש בו פוטנציאל גדול להצליח'. קשה לראות את זה בגילים האלה, אבל הוא זיהה את זה והתעקש שאבוא להתאמן אצלו. הגעתי לנס ציונה, מאז הוא לקח אותי תחת חסותו ואני מתאמן אצלו עד היום. כל החיים שלי השתנו בגלל זה. עזבתי את אשדוד בתור נער, עברתי לרמלה, הטיסה הראשונה שלי לחו"ל הייתה בגיל 11 עם הנבחרת ובלי המשפחה שלי או האנשים שאני באמת מכיר מהבית, כך שזה אולי היה מוזר לילד קטן, אבל הטאקוונדו היה משהו שנורא אהבתי והייתי מוכן ללכת רחוק בעקבות האהבה".
לפעמים קרב אחד יכול להכריע הכל, לטוב ולרע. ונמרוד פספס את הכרטיס לאולימפיאדת טוקיו בגלל קרב אחד בתחרות הקריטריון האולימפית. ימים לא קלים עברו עליו, לאחר שחזר לארץ בידיים ריקות. אומנם הוא שמח בשביל אבישג סמברג שהעפילה למשחקים האולימפיים באותה התחרות, אבל כאשר טקס הפתיחה בטוקיו יצא לדרך והוא נותר בארץ לבדו, נמרוד לא הצליח לצפות באירוע.
קרביצקי לא זוכר כמעט כלום מאולימפיאדת טוקיו. הרבה ספורטאים שפספסו את ההזדמנות להתחרות באירוע הספורט הגדול ביותר בעולם לא פעם סיפרו שעבורם הוא היה סוג של "חור שחור" בזיכרון. הם לא ראו כלום מהמשחקים, לא זכרו כלום מהאירוע, הם הדחיקו את התחרויות ואפילו לא רצו לשמוע עליהן. פשוט רצו להתנתק. וכך היה גם במקרה שלו.
מה הרגשת כאשר נשארת בארץ בזמן שהמשחקים האולימפיים יצאו לדרך ביפן?
"זה כאילו שהייתי באבל. כאילו איבדתי משהו נורא חשוב בחיים שלי כי הרגשתי שמשהו חסר לי בלב. היה לי מאוד קשה. האולימפיאדה הזו הייתה צורמת. זה כמו לקבל סטירה. מבחינתי, הייתי חייב להיות שם וכשאתה נשאר לצפות באולימפיאדה בבית זה לא כיף. רוב אולימפיאדת טוקיו מחוקה אצלי. לא צפיתי כמעט באף יום באולימפיאדה, לא יכולתי לראות את טקס הפתיחה או לשמוע אותו, וכשזה התחיל פשוט יצאתי מהבית החוצה. לא הייתי מסוגל לראות את זה".
ומה קרה ביום שאבישג התחרתה?
"ביום של אבישג דווקא צפיתי. זה היה אחרי הטקס, קמתי מוקדם בבוקר ודווקא אז הייתה לי הרגשה טובה. רציתי שהיא תצליח, הייתי בטירוף וממש חזרתי לחיים".
מיד אחרי שהיא זכתה במדליה, אבישג עמדה מול המצלמות לראיונות והמשפט הראשון שהיא אמרה היה "הלוואי שנמרוד היה איתי פה בטוקיו". אי אפשר היה לנסוע לטוקיו אם לא היית ספורטאי שהשיג את הקריטריון, אבל בכל זאת הרגשת שאתה איתה שם?
"כן. אמנם הפרשי השעות היו קשים, כך שהיה לנו קשה לדבר, ובעיקר היה לי קשה שלא יכולתי לצעוק לה מהצד כי לרוב אנחנו תמיד מעודדים אחד את השנייה בתחרויות, אבל בסדר, אלה החיים. קשה להיות בצד השני של העולם כשזה קורה, אבל אני שמח שאבישג עשתה היסטוריה. הייתי נורא שמח מההישג הזה. אמנם זה ההישג שלה בסופו של דבר, אבל הרגשתי שהיה לי חלק מסוים מהזכייה שלה כי היא החברה שלי ואנחנו חיים ביחד".
ואני מניח שבלי קשר היית מרוצה מזה שהענף שלך גם זוכה בפעם הראשונה במדליה אולימפית?
"ברור. זה עשה רעש מאוד גדול. חודש לפני אולימיפאדת טוקיו התאמנו אצלנו במועדון רק שבעה ספורטאים, אבל חודש אחרי התאמנו פתאום 30 ספורטאים. מאז המדליה האולימפית, המזכירות לא מפסיקות לקבל טלפונים. גם כשאני הולך ברחוב כולם כבר מכירים את הענף שלנו. הכל בזכות ההישג של אבישג שהכניס את הטאקוונדו לתודעה בארץ, שזה הישג לא פחות גדול בפני עצמו".
ההישגים שמגיעים קצת מאוחר
זכית בשתי מדליות באליפויות אירופה והיית בטופ העולמי, אז למה לא הגעת לטוקיו בעצם?
"אין ספק שהייתה לי מגמת עלייה טובה לפני המשחקים האולימפיים, אבל בספורט אין ביטוח. יכולתי להגיע לטוקיו, זה ברור, אבל אני לא יודע מה התפספס בדרך לשם. אני לא מאשים אף אחד בזה, גם לא את מגפת הקורונה. פשוט כנראה שעדיין לא הייתי מוכן לרגע הזה. לקחתי את זה באופן מאוד קיצוני, אבל עכשיו אני מסתכל על זה בצורה שונה כי בדיעבד אבל אני חושב שזה יבנה אותי לעתיד".
עד גיל 17 לא זכית במדליה בינלאומית משמעותית ועד עכשיו גם לא הצלחת להגיע למשחקים האולימפיים. יש ספורטאים שההצלחה שלהם מגיעה בשלב מאוחר יותר וזה בסדר. אפשר לומר שגם אצלך הפריצה מגיעה בשלב מאוחר יחסית לאור כל מה שעברת?
"אני לא יודע איך זה קרה, אבל עוד כשהייתי ילד ויחיעם דיבר עם המשפחה שלי הוא אמר להם 'נמרוד כרגע לא הולך להצליח, הוא יצליח בעוד כמה שנים. הוא מתפתח לאט וחשוב שתהיה לכם סבלנות'. בגיל 17 הייתי 1.70 מטר ובלי הרבה הישגים, אבל בגיל 21 הייתי 1.90 מטר ועם מדליה באליפות אירופה, אז כנראה שההתפתחות אצלי באמת מאוחרת יחסית. זה לא משהו שהוא רע, הייתי מודע לזה שזו תהיה הדרך שלי. אם אתה לא מודע לזה? זו טעות. בנוער הפסדתי לא פעם ולא פעמיים, והייתי יוצא מתוסכל מכל הפסד כזה, אבל בהמשך הכל השתפר אצלי. וזה לא מקרי, זה שנים על גבי שנים של עבודה עם הסובבים אותי".
בקמפיין הקרוב תנסה להגיע לאולימפיאדת פאריס באמצעות הכרטיס הישיר. בשביל זה אתה צריך להיות בטופ 6 בדירוג העולמי במשקל שלך, שזה לא סיפור פשוט כי כולם רוצים להיות שם. בשביל זה צריך לרוץ ספרינט בשנתיים הקרובות, לטוס הרבה לתחרויות בחו"ל ולצבור ניקוד. איך עושים את זה בלי להישחק?
"זה לא קל. שנתיים לפני אולימפיאדת פאריס מתחיל הקריטריון מחדש אחרי שמקצצים את הניקוד, כך שאני חייב תמיד להיות בטופ ואסור לי לפספס שום תחרות. אני אוהב את זה וחי את זה. אני אוהב לטוס, אוהב להתחרות, אוהב את ההרגשה הזאת וזה מאוד מספק אותי, כך שזה לא מהווה מכשול מבחינתי. אני שואף להיות בין הטובים בעולם ולעשות את זה. נכון, זה יכול להיות קשה, אבל גם אם לא הולך לי בהתחלה, אז כלום לא אבוד ואני לא נלחץ משום דבר, אני רק בא כדי ליהנות מהדרך שלי ומה שיהיה יהיה. מקסימום, יש לי את תחרויות המיון שדרכן אוכל להשיג את הכרטיס. בחודש מאי האחרון, כשלא נכנסתי דרך המיונים, פשוט הבנתי שגם חוסר הצלחה זה חלק מהספורט".
“מדליסטים אולימפיים? אני יותר טוב מהם”
יש לך יריבים חזקים במשקל של עד 68 ק"ג ולא פשוט להיכנס לטופ 6 בעולם. אם תפגוש היום את אלוף אירופה האקן רצ'בר הטורקי, את אלוף העולם זאו שוואי הסיני, את האלוף האולימפי האוזבקי בן ה-19 אולוגבק ראשיטוב, או את סגנו ברדלי סינדן הבריטי - אתה חושב שתוכל להתמודד איתם כשווה בין שווים?
"אני חושב שאני יותר טוב מהם, זו לא שאלה בכלל. אף פעם לא עניין אותי מי הספורטאי שעומד מולי, מה הטייטל שלו או מה השם שלו. אני מאמין בלב שלם שאני טוב יותר מכל יריב שיעמוד מולי. עכשיו תבוא ותשאל אותי 'אם ככה, אז למה לא נכנסת לטוקיו', אבל אני מאמין שזה גורל. גם אם מישהו מהם הוא אלוף אולימפי, זה בסדר ונחמד, אבל אני אגיע לנצח אותו".
יש משהו שמאוד בולט אצלך על פני היתר וזה עניין הגובה. אתה יותר גבוה מכל אחד מהם. זה מהווה יתרון בקרב, או לאו דווקא?
"זה יותר טוב בעיני. הגובה שלי מאפשרת לי לעבוד מרחוק מול היריבים שלי, אני יכול להיות יותר גבוה מהם ואני גם יכול לעבוד נמוך יותר, כך שאני יכול להתאים את עצמי לכל יריב בעצם. האקאן הטורקי נמוך ממני בעשרה סנטימטרים, אז יש לי רגל יותר ארוכה ממנו והנתונים שלי יותר טובים משלו, כך שיש לי כבר יתרון מסוים על פני היריב הזה. אני יכול לשמור אותו רחוק ממני במהלך הקרב, יכול לתקוף אותו ולהגן על עצמי וזה מעולה".
“שווה מדליה בכל תחרות. לא מפחד לדבר על זה”
לאור מה שאמרת, בשורה התחתונה, כשתצא לתחרויות הגדולות בקרוב, בין אם זה אליפויות אירופה או אליפויות העולם, אפשר לומר שאתה לא מכוון לשום דבר אחר חוץ מפודיום?
"כן. אני אפילו לא מפחד לדבר על זה, כי זה מה שאני שווה. מבחינתי, אני שווה מדליה בכל תחרות. השנים האחרונות גם הראו שאני ספורטאי טוב, כך שאני לא מפחד לומר שפודיום זו לא מילה גסה בתחרויות הגדולות".
כדי שהענף שלך באמת יתפתח, בסוף צריך לייצר רצף של זכיות במדליות אולימפיות גם בפאריס. זה יכול לקרות?
"חד משמעית. קודם כל אנחנו צריכים להגיע לשם ולעבור שלב אחר שלב בדרך, אבל ברור לנו שנצטרך להמשיך בדרך הזאת. ההישג של אבישג הביא תקציבים גדולים יותר, הפכנו לענף מועדף ומעכשיו גם ההתאחדות תתחיל לתקצב יותר ספורטאים כדי שיטוסו להתחרות בחו"ל, ויעבדו עם ליווי צמוד של פיזיותרפיסטים וכל התנאים הכי טובים שיש. עלינו ברמה ואני מאמין שזה יביא עוד הצלחה".
אתה כבר בן 23 ולא ילד. אפשר להתפרנס מטאקוונדו?
"יש לי כרגע שני ספונסרים, שזה חברת 'טיב טעם' וחברת 'עופר ואילן חלקי חילוף לרכבים' שתומכים בי ואני אסיר תודה על כך. גם אם זה לא תמיד מספיק כדי להתפרנס באמת, אני מודה על מה שיש ומתעסק רק בספורט. ברור שבמובן מסוים אני לא רוצה לסיים את הקריירה שלי בלי כסף, כי אני רוצה לדאוג לעתיד שלי, אבל כרגע אני מחפש בעיקר שקט נפשי כדי לעשות את מה שאני אוהב. אולי עם ההצלחות תגיע יותר תמיכה והכרה בעתיד. אני חושב שבסופו של דבר, המשחקים האולימפיים זה המשחק שכולם רואים אותו. אם אגיע לשם ואצליח שם, אולי זה יהיה יותר קל".
קריירה של ספורטאים מלאה בעליות וירידות. אחרי כל מה שעברת, בדיעבד, היה שווה להרים את הפלייר הזה וללכת לטאקוונדו?
"חד משמעית כן. לכל אחד יש סיפור אישי ודרך מסוימת שהוא עובר, ומה שלא יהיה, הפלייר הזה כבר שווה את הכל".
