מאור בוזגלו הוא לא עוד שחקן כדורגל בשמי הנוף הישראלי. מדובר בכוכב, כזה שחובבי הענף משלמים את מיטב כספם כדי לצפות בו. אם הוא שיחק בקבוצה שלך חיכית בכל התקפה לאחד מרגעי הקסם שלו, ואם הוא שיחק נגד הקבוצה שלך, גם אם לא תודה בזה, בכל פעם שהכדור היה ברגלים שלו, החסרת פעימה.
בוזגלו הוא גם שחקן שקשה לשנוא, הוא לא מייצר אנטי. הוא חביב, תמיד יסכים לדבר, לשמוע, לעזור ולמרות ההצלחה, תמיד נשאר עם הרגליים על הקרקע. קצת יותר משבוע אחרי שתלה את הנעליים באופן רשמי, ולמרות שסיום הקריירה היה באוויר בשנה האחרונה, פגשנו אותו בבית החדש שבנה בראשון לציון, ושם הוא נתן לנו הצצה ראשונה על החיים בקריירה החדשה שלו - כדי ג׳יי.
די ג׳יי מאור בוזגלו מציג - הקריירה החדשה
עבר קצת יותר משבוע מהרגע שבו הודעת רשמית על הפרישה, עיכלת?
"תראי, קודם כל, כל דבר שהוא מקבל חותמת כשהוא הסתיים, באיזשהו אופן מציף לך כל מיני דברים, ובטח כשאני מסתכל על כל מה שעברתי. במסיבת העיתונאים תכננתי לא לבכות, ואמרתי 'טוב מה, אני כבר הכנתי את עצמי לרגע הזה' ובסוף אתה בא, ועוד לא פתחתי את המכתב וכבר התחלתי לבכות. זה היה רגע שהציף בי המון המון רגשות, בכל זאת, כדורגל זה היה החיים שלי, זה הדבר שהכי אהבתי לעשות אותו, ונאלצתי לפרוש בעל כורחי מכל מיני סיבות.
אבל כשדלת אחת נסגרת דלת אחרת נפתחת. עבר שבוע מאז שהודעתי רשמית על הפרישה, האהבה שקיבלתי מכל עבר ובכל פלטפורמה, היא בכלל לא מובנת מאליה. זה פשוט יצר הרבה מאוד רעש והרבה מאוד דברים מרגשים. יצא לי לעכל, התחלתי להתרגל איכשהו למשהו אחר ומתמודדים עם זה”.
מה זה לקום בבוקר בלי הכדורגל?
"קודם כל לקום בבוקר מבלי שאתה עושה את הדבר שאתה אוהב, מבלי שאתה עושה את הדבר שידעת אותו הכי טוב. השגרה שלך באיזשהו אופן נעצרת וזה היה סוג של בעל כורחי, מכל מיני סיבות. אני חושב שאת התקופה הקשה עברתי, הייתה לי חצי שנה מאוד מאוד קשה, הרבה מאוד מחשבות, חוסר מעש, לא ידעתי מה אני עושה, לא ידעתי מה אני רוצה. ברגע שלקחו לי את התווית של השחקן כדורגל לא ידעתי מי אני, פשוט איבדתי את הנפש שלי וחיפשתי לעשות כל מיני דברים, עד שהתעשתי על עצמי. הייתי בדיכאון, עליתי במשקל, הסתובבתי לא מגולח, ובסוף באיזושהי החלטה כזאת חד משמעית, חזרתי לעצמי, והתחלתי לקחת את עצמי בידיים”.
“אמרתי לעצמי 'טוב מאור אתה לא יכול להיראות ככה, גם מוזנח, לא מגולח, השמנת וכאילו מאוד לא מתאים לך'. אני כל הזמן צריך להיראות כלפי חוץ כבחור שהוא לא מוותר גם ברגעים הכי קשים שלו, ומודל להשראה להמון ילדים, פשוט לא יכולתי להיראות ככה. חזרתי למשטר, חזרתי לעצמי, והיום מבחינה פיזית אני מרגיש הרבה יותר טוב מההתחלה. פתחתי את מתחם הספורט והתחלתי להתרכז בעשייה וגם הצילומים של ‘הבוזגלוס’ שחזרו פשוט מילאו איזשהו חוסר שהיה לי. הייתי שקוע פחות בדיכאון ופחות במחשבות שליליות. באיזשהו אופן הייתי בשפל מסוים ואני חושב שעצרתי את זה בזמן והתחלתי להסתכל על דברים טובים וחיוביים. זו גם התקופה שהכי הרווחתי את המשפחה שלי".
תשתף אותנו ברגעים שאתה קם בבוקר ואין לך את השגרה של האימונים, מה עובר עלייך שלא רואים באינסטגרם?
"קודם כל מאור בוזגלו הוא בן אדם. יש לי נפש, ומה לעשות שלפעמים לוקחים לך את הדבר שאתה הכי אוהב והכי יודע לעשות אותו אז הראש מוצף במחשבות לא נכונות, ואתה לא בדיוק יודע איך להתמודד עם סיטואציה, שאף אחד לא נתן התראה מוקדמת אליה ולא הכין אותי. אתה קם בבוקר ואתה פשוט לא יודע מה לעשות ואתה צריך להתמודד עם העניין.
אני חושב שבשורה התחתונה כשאני מסתכל אחורה, באמת עברתי תקופה מאוד מאתגרת מבחינתי, ואני עדיין באיזשהו תהליך עם עצמי של לדעת באמת מה אני רוצה ולאיזה כיוון אני הולך. אבל כל העניין הזה של מאור בוזגלו והכל נוצץ והכל ורוד, בסוף מבינים שלא הכל כמו שקורה באינסטגרם, והחיים חזקים יותר מהכול. יש הרבה התמודדויות והרבה משברים והרבה אכזבות. אין מה לעשות צריך להתמודד".
במסיבת העיתונאים אמרת שאתה רוצה להיות די ג׳י. מאיפה זה הגיע?
"מישהו פגש אותי השבוע ואמר לי 'מאור בוזגלו לא משנה מה הוא יעשה, הכל ייראה מאוד מאוד טבעי'. ובאמת אני מרגיש שעולם המוזיקה ועולם הכדורגל מאוד מקבילים אחד לשני. יש פה גם תהילה, גם כסף, גם כל הדברים נוצצים, וגם סוג של אווירה של קהל ואדרנלין. בעיני זה מאוד מאוד דומה. אני חושב שהתחלתי את התהליך שעברתי לפני שנה וחודשיים, שבאמת המוזיקה האלקטרונית נכנסה בי ממש לנפש. אני עדיין בשלב שחוקר מוזיקה, ששומע המון מוזיקה, כמו ילד, כמו תינוק שעכשיו מתחיל ללכת. זה באמת משהו שאני רוצה לקחת אותו ולמנף אותו, ואני יכול להגיד לך שהמוזיקה תמיד הייתה חלק מהחיים שלי”.
מתי זה התחיל?
“זה היה סוג של אהבה ישנה שפתאום באיזשהו פרק בחיים שלי פרצה ככה מאיזה מסיבה שהייתי. מטיפוס שהיה מאוד ממושמע, הייתי מאוד רובוטי במהלך החיים שלי כספורטאי, לא יצאתי לבלות, לא היו מסיבות, לא היה אלכוהול ופתאום אני לא כדורגלן יותר ואז אני אומר לעצמי 'אולי נעביר את הבאסה בסבבה?', אז אני כבר מתחיל לצאת יותר לבלות ולנסות לשכוח מהדברים הכואבים, והמוזיקה פה מילאה לי את החלל ברמה שאני לא יכול להסביר. הנפש שלי פתאום מבינה שזה משהו שאני רוצה לגעת בו ולמנף אותו.
כל דבר שאני נכנס אליו, אני פשוט לוקח אותו הכי ברצינות. אני יכול להגיד שאני קצת יותר משנה בתהליך ואני עובד מאוד מאוד קשה, שלוש-ארבע פעמים בשבוע של סשנים של חמש ושש שעות, ששם אני באמת מתעמק במוזיקה ובסגנונות. המוזיקה האלקטרונית זה משהו שמוציא ממך הרבה מעבר, זו פשוט אמנות משוגעת".
האם זה הריפוי שלך?
"אם זה הריפוי שלי מהכדורגל? יכול להיות. אבל באיזשהו אופן כשאני מסתכל על הבחור הזה, את קוראת לי די ג'יי, אני קורא לזה אומן. בסוף הוא זה שמרקיד את הקהל, הוא זה שמחליט אם הבחורה הזאת רוקדת או אם הגבר הזה רוקד לצלילי המוזיקה וזה כאילו סוג של מנצח בתזמורת. זה משהו שמאוד מזוהה איתי. אני תמיד הייתי טיפוס של קהל, תמיד אוהב להרקיד קהל, זו יכולה להיות נישה מאוד מעניינת".
אולי לא מיצית את הפוטנציאל עד הסוף בכדורגל, אז אתה אומר שאם לא לרקוד על המגרש או לגרום לקהל לשמוח אחרי גול או בישול, אז עכשיו תרקיד את הקהל?
"קודם כל אני לא מסכים עם זה שלא מיציתי את הפוטנציאל עד הסוף. יש פה עניין בריאותי שלא לוקחים בחשבון, יש פה הרבה אלמנטים שאם מסתכלים על הקריירה שלי, ולמרות כל הפציעות שעברתי, אני חושב שעשיתי קריירה מאוד מאוד מפוארת, למרות מה שעברתי. אבל את יודעת כספורטאי, תמיד אנחנו שואפים להרבה יותר ותמיד כשאני מסתכל אחורה בכל מיני צמתים, אני אומר ‘וואלה יכולתי להחליט אחרת, יכולתי לעשות משהו אחר’, אבל אני אף פעם לא מצטער על מה שעשיתי.
אני חושב שכל דבר שעברתי בקריירה לימד אותי, חישל אותי וחיזק אותי. היום, כשאני נכנס לעולם הזה של המוזיקה אני פשוט מגלה עולם ומלואו שפשוט קל מאוד להימשך אליו. האדרנלין מאוד דומה למשחק הכדורגל, הקהל מאוד מושך אותי וזה משהו שמחזיר בי מחדש את התשוקה".
כשאתה על הסט, איך זה מרגיש, מזכיר את ההרגשה בכדורגל?
"קודם כל יש כל מיני דרופים כאלה שמאוד מזכירים את הר הגעש שמתפרץ אחרי שער, והפידבק שאתה מקבל מהקהל הוא זה שיוכיח אם אתה טוב או לא. אני מודה שהיום אני בשלב שאני בונה את עצמי ואני בתהליך מאוד ארוך. אני לוקח אותו בזמן שלי ואני מנסה להתחבר אליו ממש מאפס, זה לוקח המון זמן. אי אפשר להיות מקצוען בשנה, אבל זה משהו שאני בטוח שזה תהליך, זה משהו שאני גיליתי אותו בגיל 34, יש אנשים שמגלים את עצמם בגיל 60. אני חושב שזאת פריבילגיה מאוד גדולה מבחינתי לגלות שאני רוצה להתעסק במשהו שאני אוהב ואני פשוט הולך עליו בכל הכוח, אני מגשים את עצמי. באיזשהו אופן יש לי זכות מאוד גדולה בעניין הזה".
בכדורגל אשתך והילדים יכלו לבוא לראות אותך, פה זה יהיה טיפה יותר קשה.
"כן, חיי הלילה זה תמיד קצת יותר מורכב, אבל אני מרגיש סוג של שגריר. אפשר לעשות גם דברים אחרת. לא חייב אלכוהול ולא חייב סמים, כמו שהתדמית של העניין הזה משתקפת. יש הרבה מאוד אנשים בעולם בתחום הזה שיש להם משפחות של ארבעה וחמישה ילדים, והם מסתדרים עם זה כמו שצריך. ברור שיש פה הקרבה בעניין של המשפחה, כמו שהמשפחה מאוד מאוד הקריבה בעניין של להיות ספורטאי מקצועי. אז אני חושב שהעולמות האלה מאוד מקבילים ודומים".
אפרופו הקרבה, הקרבת הרבה כל הקריירה, בלידה של מיילי וריי לא היית, אתה מרגיש שכל ההקרבה כל הקריירה הייתה שווה את זה?
"זו שאלה מצוינת. כמה ספורטאי מקריב במהלך הקריירה כדי לנסות ולהגשים את עצמו. כשאני מסתכל אחורה, כמו הדוגמה שלא הייתי בלידה של הילדים, אז אתמול גיליתי עוד הפעם שאני בחתונה של אחי הגעתי מאוחר כי היה לי משחק באותו זמן. כשמסתכלים על זה בפרופורציה הנכונה, לא יודע אם זה כל כך שווה את זה. בסוף הזיכרונות נשארים לעד והעניין הוא שהזמן איכות עם הילדים לא חוזר.
היום כשאני לא בכדורגל, אני אומר 'הרווחתי את הזמן איכות עם הילדים', פתאום אני שם לב לדברים הכי קטנים, שכספורטאי אולי לא היה לי זמן אליהם ולא ייחסתי להם חשיבות, פשוט לקחתי אותם כמובן מאליו. פתאום אני רואה את הגדילה של הילדים, הדברים הכי קטנים הם אלה שגורמים לי היום לאושר הכי גדול. זו לא סתם קלישאה שהזמן לא חוזר, פשוט צריך לחבק את זה קרוב ללב, כי אלה הזיכרונות שהילדים זוכרים אותם לעד".
איזה סוג של אבא אתה? נראה שאתה דווקא כן מושך אותם לכיוון של כדורגל?
"קודם כל נראה לי שאין לי ברירה, הילדים הולכים לכיוון של כדורגל, גם אם אני ארצה וגם אם אשתי לא תרצה. זה משהו שיש להם את היכולת, הם בעלי כישרון מסוים, עכשיו אני פה כדי לתת את הייעוץ, את ההכוונה ואת הדרך. מבחינתי כל החלטה שהם יקבלו אני שם כדי לתמוך. אני כן יכול להגיד שאני באמת משתדל להיות אבא מאוד מאוד טוב, אמנם עם משמעת של ספורטאי, כי אין מה לעשות זה ב-DNA שלי. אני חושב שיש לי אחריות להמשיך את המורשת הזאת. כדורגל אף פעם לא ייצא ממני, גם אם עכשיו אני הולך לעולם של מוזיקה ואני באמת רואה את זה בצורה הכי מקצועית שיש, הכדורגל תמיד יהיה חלק בלתי נפרד ממני. ברגע שהילדים ממשיכים את הדרך הזאת, אני הולך איתם בכל הכוח".
אתה מזכיר לעצמך את אבא שלך לפעמים? איך שהוא היה איתך?
"כשאני היום מסתכל על הילד שלי באיזה משחק או משהו, אני יכול להגיד לך שבתקופה שהייתי במשבר ובדיכאון פשוט לא יכולתי לראות כדורגל. הפסדתי באיזשהו אופן את הבן שלי בעניין הזה, פשוט לא הייתי באנרגיה הנכונה לבוא ולתמוך בו באימונים ולהכווין אותו. אבל כיום, שאני כבר אחרי העניין הזה, פתאום אני מרגיש כל מיני תסמינים של אבא שלי. פתאום אני במתח לפני משחקים ופתאום יוצא לי איזה 'וואו'!, ואני כאילו הכי ההפך הגמור מאבא שלי, אבל אני חושב שבכלל בקריירה שלי שאני מסתכל אחורה, יש לאבא שלי הרבה מאוד נקודות זכות בכל מה שקרה בניהול הקריירה שלי. הלוואי ואני אוכל לחנך את הילדים שלי בזמן המודרני והתובעני הזה שייצאו אפילו עם חינוך כמו שאבא שלי חינך אותי".
איך היית מרים את עצמך ממשברים?
"אני חושב שכל הדברים שעברתי, אם זה הפציעות, אלה דברים שבאמת עשו אותי למי שאני היום. הרבה מאוד ניסיון, בחור מאוד חזק, ולא סתם יש לי את התדמית הזאת של אחד שלא מוותר. אני חושב שבזמן הפציעה, ממש שהדברים היו טריים, התרכזתי יותר בעשייה פיזית ואז ככה גם בראש לא היו יותר מדי מחשבות. השוני הוא שפתאום עכשיו, שהרגשתי שאני כן יכול לשחק, וכן להיות על הדשא, פתאום לקחו לי את זה. לא ידעתי להתמודד עם כל המחשבות ההזויות האלה של ‘אוקיי איך יכול להיות שאתה לא על המגרש? ולמה אתה לא משחק?’ ופתאום הרגש מוצף, ואתה לא מבין מה קורה, ואתה נכנס לדיכאונות. בפציעות, ברגעים הכי קשים, אני התרכזתי בעשייה, כל הזמן המוח היה בשיקום, משמונה בבוקר עד שש בערב, לא היה למוח זמן להתרכז בדברים הרעים. אני חושב שזה ההבדל, פיתחתי שיטה להתמודד עם הרגעים הקשים והמאכזבים והמשברים האלה".
למה לא הלכת לשחק בקבוצה קטנה במקום לפרוש? בשם האהבה לכדורגל
"אני יכול לשתף אותך היום, שזה כבר מאחוריי. ניסיתי, העורכי דין שלי ניסו, כל מי שטיפל בי ניסה להגיע לכל מיני קבוצות ואפילו גם בלי שכר, רק כדי באמת לסיים את הפרק הזה של הכדורגל בכבוד ועל המגרש, מאשר בסיטואציה כמו שזה הסתיים וכמו שלא רציתי. פשוט נתקלתי בסירוב, בגלל כל מיני סיבות. הסבירו לי כל מיני קבוצות על זה שהם לא מצליחים להתמודד עם כל הרעש שבוזגלו מייצר, ואותי זה פשוט שולח למקומות שאם הייתי היום שחקן באירופה, אני חושב שכל קבוצה, מהקטנה ועד הגדולה היו פשוט מחבקים את המצב הזה ואומרים, 'וואו בוזגלו הוא סוג של גוף שאפשר למנף אותו ואפשר לייצר איתו, ואפשר לעשות איתו המון המון דברים, כי הוא ערך מוסף. הוא לא רק בנישה של כדורגל, גם יש מאחוריו סדרה, והוא עושה קמפיינים, והוא סוג של בנה לעצמו מותג מסוים’. פשוט במדינה שלנו לא יודעים לקבל את זה ולא יודעים להתנהל עם זה”.
למה לדעתך?
“כל הקבוצות רוצות שקט תעשייתי ובוזגלו לא מייצר שקט, כי אין מה לעשות, מפסיד מנצח, תמיד זה יהיה בוזגלו. מאוד מזכיר לי אגב, ראיתי את הסדרה של ניימאר. אמנם ניימאר זה בווליום פשוט פסיכי ורואים שם נפש של בן אדם שפשוט מתמודד עם דברים, הלב שלי יצא אליו ברמה שאם אהבתי אותו קודם, והוא תמיד היה סוג של דמות לחיקוי, היום פשוט בא לי לחבק אותו כי אני פשוט אוהב אותו. אני כל כך מעריך את הדברים שהוא עבר, גם עם ההתנהלות מול אבא שלו, שהוא גם הסוכן שלו, וגם בהתנהלות מול התקשורת. הוא עבר הרבה מאוד משברים עם האונס שהמציאו והוא צריך להתמודד עם זה”.
איפה זה תופס אותך?
“אז זה מאוד משליך על הקריירה שלי, ומאוד דומה, רק ביותר קטן. אני כן חושב שבעניין של הקבוצות, אני גם יכול להבין את הצד השני. לא יודעים להתנהל והתרבות שלנו היא מאוד נישתית. הכדורגל הוא נישה מסוימת ולא יוצאים מהקופסה ורואים דברים מעבר. קחי את ראמוס, גריזמן, רונאלדו, ניימאר, כולם עושים עליהם סדרות על שנים אחורה, פשוט שם רואים את זה בהבנה יותר. לא יכולים לבוא להגיד לי אחרי פס לא טוב, 'אה הראש שלך בסדרה, בגלל זה אתה לא תפתח ביום איקס'. אין דבר כזה. זה עוד יותר מראה כמה הכדורגל שלנו הולך אחורה ולא מקצועי".
ואז אתה מחליט שאתה פורש, איך אבא שלך מגיב שאתה מספר לו את זה?
"אני חושב שמאז המקרה עם הפועל תל אביב, ועם כל מה שקורה בהליך המשפטי הזה, אני לא חושב שמישהו נפל מהכיסא מזה שהודעתי על פרישה. אבא שלי באיזשהו אופן פשוט נהיה כבוי יותר, כדורגל פשוט ממאה ירד לו למינוס מאה, הוא באמת לקח כמה צעדים אחורה. הוא הכין את עצמו נפשית לזה, אני יכול להגיד לך שהוא הבן אדם הראשון שבאתי אליו ואמרתי לו שאני כנראה הולך לכיוון של פרישה, גם העניין הבריאותי כי יש לי יותר מדי על כף המאזניים פה מבחינת הסיכון. לחזור לאינטנסיביות ברמה הגבוהה ביותר, וגם ככה אני נתון לפציעה, אני פציע היום, בתור אחד שלא התאמן באופן סדיר שנה וחצי. יש פה המון אלמנטים שמשליכים ישירות לגוף שלי. שהייתי חייב לדעת לקבל אותם.
איך זה הרגיש?
“אמרתי לו קודם כל תודה, על הרגעים הטובים וגם על הרגעים הפחות טובים ועל החוויות שעברנו וצברנו. באיזשהו אופן הוא הכין את עצמו נפשית לרגע הזה. לא היה לו פשוט, כי אבא שלי רואה אותי כסוג של הילד הנצחי ועצם זה שלא פרשתי על המגרש זה כאילו קצת כואב לו, כי הוא חושב שמגיע לי הרבה יותר. אני חושב שכל הסובבים אותי, פשוט היה להם יותר קשה לקבל את זה מאשר אני".
נשארת באיזשהו מקום בעולם הכדורגל הישראלי כשאתה מפרשן במשחקים, לא באמת יצאת מהתודעה של הקהל.
"קודם כל אני יכול להגיד שהייתי מאוד פגוע מההתנהלות של הפועל תל אביב כלפיי. לבוא ולזרוק שחקן פצוע שישתקם לבד וללכת איתו להליך בוררות ולבטל הסכם, זה כיווץ לי את הנשמה, כיווץ לי את הבטן, לא רציתי לקחת חלק בשום פרט שקשור לכדורגל הישראלי, ולקח לי תהליך של שנה באמת עד שבאיזשהו אופן הייתי בשל לבוא ולנסות לעבור לדבר הבא.
הכדורגל לא היה נכנס אליי הביתה, לא הייתי רואה משחקי כדורגל, לא צ'מפיונס ליג, לא כדורגל ישראלי, שום דבר שקשור לכדורגל, התנתקתי לחלוטין כי הייתי פגוע. ואז פתאום הייתי בתפר כזה שקצת הייתי יותר חזק בנפש שלי ואני כמו כל דבר שאני הולך עליו, מצאו אותי במצב שאני אומר לעצמי טוב לא משנה איך זה ייגמר זו תהיה חוויה, אמרתי יאללה, וככה זה התחיל”.
ואתה נהנה?
“היאללה הזה פשוט משך אותי ונכנסתי לעניין של הפרשנות, אבל עם חשש מאוד גדול כי לא חשבתי שאני ורבלי, לא חשבתי שאני אוכל להעביר ביקורת, ותמיד כשהסתכלתי מהצד על אנשי התקשורת כשחקן פעיל, נזהרתי מזה, תמיד חששתי מזה. אמרתי שאם אני אהיה בצד הזה אני אשתדל להיות הכי מקצועי והכי חיובי. היום אתה רואה הרבה מאוד. אני חושב שגם העניין הזה של הפרשנות זה סוג של פריבילגיה, לא כולם עושים את המעבר הזה וזה נראה להם מאוד טבעי. המעבר הזה הוא מאוד מורכב וצריך להתכונן אליו, אבל אני פשוט קפצתי למים ככה, בכל אצטדיון שהייתי מאז שהתחלתי את הפרשנות, פשוט קיבלו אותי בכזה חום וכזו אהבה וזה פשוט כיף".
אתה מגיע למגרשים לפרשן, ולא כואב לך? אתה לא רוצה פתאום לקפוץ לדשא?
"קודם כל, אני מאוד שלם עם איפה שאני נמצא. זה שאני רואה היום את הכדורגל בזווית קצת אחרת, ולפעמים קצת מלמעלה, ודרך הקהל. זה גורם לי לראות כדורגל אחרת לגמרי, ולהבין שיש בו הרבה מאוד ליקויים שצריך לשפר אותם. פתאום אני צריך לבוא ולהעביר ביקורת על שחקנים שהייתי איתם עד לפני שנתיים כל שבוע בדשא, זה מאוד מוזר. פתאום אני צריך לשאול שאלות מאמנים שאימנו אותי ותמיד הייתי הילד הממושמע והאחראי שמה שהמאמן אומר זה קדוש.
פה ושם יצאו לי כל מיני דברים בתור שחקן שניסיתי לעמוד על שלי, אבל בשורה התחתונה, כל מאמן שאימן אותי יגיד לך שהייתי מאוד מאוד ממושמע והאיש שלו בחדר הלבשה, זה שמחבר. פתאום אני צריך לשאול שאלה שלפעמים המאמן יתחיל להתפתל בה. זו הרגשה מאוד מוזרה ולוקח לי זמן. אני עדיין לומד את זה וזה לא פשוט, אבל אני משתדל ליהנות מהדרך".
אתה מקבל תגובות מאנשים שאתה מדבר עליהם?
"הרבה מאוד שחקנים פעילים שולחים לי הודעות 'תפרגן לי פה, תעשה לי שם'. אני בתור שחקן אף פעם לא הייתי הבחור ששולח הודעות לאנשי התקשורת, אבל באיזשהו שלב כולם רוצים שידברו עליהם, שיכניסו אותם לתודעה ושיפרגנו להם. אני באמת משתדל לעשות את זה בצורה הכי מקצועית שיש והכי אלגנטית".
מסר שאתה רוצה להעביר לילדים הצעירים שמסתכלים עלייך?
"אני מרגיש סוג של שליחות. המקרה שקרה לי עם הבעלים של הפועל ת״א הוציא ממני איזה משהו אחר. אני לא רק נלחם על מאור בוזגלו, אני נלחם עבור כל השחקנים הצעירים. אפילו המלחמה הזאת באיזשהו שלב היא לא רק שלי, היא באמת של כל השחקנים. אני באמת מקבל המון הודעות והמון שחקנים מתקשרים אליי ורוצים לשמוע ולהתייעץ, כי כולם חווים את זה באיזשהו אופן. יש כאלה שחווים את זה בגיל 21, יש כאלה שחווים את זה באמצע קריירה,ויש כאלה שחווים את זה בסוף הקריירה כמו שקרה לי .
אבל ילדים בני 21 שעוברים דבר דומה, שלא משלמים להם או שמבטלים להם הסכם או שמתנהגים אליהם מאוד רע, הם פשוט בגיל הזה שהם צריכים להיות בשיא של התשוקה, ואז הם מאבדים את זה ופשוט לא רוצים לשמוע על כדורגל. הם צריכים פשוט לחיות עם זה כמו שזה. כאילו לעשות את הדבר שאתה אוהב, ולא לקבל על זה שום תמורה, כדי לנסות להציל את הקריירה שלך, זה פשוט אין להם אבא ואמא ללכת אליהם”.
אז איפה הבקרה התקציבית?
“הבקרה התקציבית לא קיימת, ארגון השחקנים זה רק שם בלי שחקנים, יש פה הרבה אלמנטים ששחקני כדורגל חייבים להבין שבאיזשהו שלב זה יקרה להם במהלך הקריירה, אם הם לא יתאחדו היום, כמו שאני ניסיתי לעשות מהלך לפני שלוש וארבע שנים ופשוט הגלגל כאילו התהפך עליי. כל העניין של ההדלפה של השיחה עם שחקני ליגת העל, אמרתי להם 'תקשיבו, זה הזמן שלנו לנסות לעמוד על הזכויות, יש לשחקני כדורגל גם זכויות, לא רק חובות. צריכים להחשיב אותם, צריכים להתייחס אליהם, לא יכול להיות ששחקני כדורגל ירגישו סוג של עבדים, יעבירו אותם מפה לפה, זה ימכור את ההוא, זה לא עובד ככה'”.
מאיפה באה היוזמה הזו בזמנו?
“שחקני כדורגל הם אנשים, הם בני אדם, יש להם משפחות. כל ההסכמים האלה שחותמים, היום באמת אנחנו מבינים שזה לא שווה כלום. הם חייבים לנסות לשנות משהו, שכן יחשיבו אותם, ועל זה אני עומד. באמת בעניין של הכדורגל יש לי איזה סוג של תשוקה שאני יודע שאם אני לא אעשה איתה כלום, לא יקרה כלום. שאם אני לא אזיז משהו לא יקרה כלום, אולי להקים איזה ארגון מסוים שייתן מעטפת לכל שחקני כדורגל”.
ומה זה ייתן?
“רואי חשבון, עורכי דין, כל העניין של הפנסיות, כל העניין של הלנות שכר ושל ביטוחים. שחקני הכדורגל לא מבינים בזה, אנחנו יודעים לבעוט בכדור. לקבוצות יש הכל, יש סוללות של עו"ד סוללות של רו"ח, של יועצים, והשחקן הוא אחד. לקבוצה יש קהל שהם מדברים אליהם, יש להם תקשורת שהם עובדים איתם, בסוף השחקן נשאר לבד והשחקנים בסוף צריכים להבין את זה. ואם הם לא יבינו את זה, יהיו הרבה מאוד מקרים של מאור בוזגלו”.
