“הוא הכישרון הכי גדול שאי פעם ראיתי באקדמיה שלנו, יותר מראיין גיגס. היה לו כישרון גולמי יותר גדול מכל שחקן שאי פעם החתמנו, הוא יכול היה להיות שחקן פנטסטי”.
- אלכס פרגוסון
“השחקנים ראו בו סופרמן בגלל מה שהוא מסוגל היה לעשות עם הכדור. הייתי מסוגל לשלם כסף רק כדי לצפות בו מתאמן”.
- ריו פרדיננד
“הוא הזכיר לי את פול גאסקוין. הוא היה עובר שחקנים בכזו קלות, כאילו הם בכלל לא קיימים”.
- רנה מולנסטיין
“ראבל יותר מוכשר מפרנק למפארד, אבל אין סיכוי שישיג עשירית ממה שלמפארד השיג. הוא היה ילד טוב, נחמד, אבל הוא היה סביב האנשים הלא נכונים למשך יותר מדי זמן והתפתחו אצלו יותר מדי הרגלים רעים''.
- הארי רדנאפ. דודו של פרנק למפארד, דרך אגב.
לפי כל הסימנים המוקדמים, התחזיות, הנבואות, הציפיות והנתונים שלעיל – ראבל מוריסון צריך היה להיות היום שחקן על בשיא הקריירה שלו. כזה שמככב בהרכב של מנצ'סטר יונייטד והופך לאחד הבולטים בפרמייר ליג, נמנה בדרך קבע על סגל נבחרת אנגליה וכזה שילדים חולמים להיות כמוהו. לכל הפחות.
אבל רגע רגע, מי?
ראבל מוריסון, כיום בן 29, נולד בווית'נשואו, פרבר של העיר מנצ'סטר בו נולד וגדל גם אחד, מרקוס רשפורד. ווית'נשואו לא מקום קל, בלשון המעטה, והאזור בו ראבל מוריסון (שגר כילד עם סביו וסבתו) הגיח לאוויר העולם הוא באופן טרגי המקום בו מסתיים הסיפור שלו, זה שכולם עד לא מזמן חיכו לראות מתי הוא יתחיל.
לרשימת המחמיאים למעלה מתווספים גם גארי נוויל שנדהם מההופעה שלו בגמר הגביע האנגלי לנוער ב-2011 וחברו לקבוצה ג'סי לינגרד (שיחד עם פול פוגבה, השלושה הרכיבו את אחת מקבוצות הנוער המוכשרות ביותר בתולדות השדים האדומים, אולי שנייה רק לזו המפורסמת של 1992). לינגרד אמר שמוריסון היה השחקן המוכשר ביותר ששיחק איתו והעיד שהוא פשוט היה מבקיע כשרק היה רוצה, ולמעשה כל מי שהיה קשור למנצ'סטר יונייטד ולנבחרות הצעירות של אנגליה בתחילת העשור הקודם, עידן בו הכדורגל האנגלי צעד לעבר שינוי זהה לזה שעבר על מקבילו הגרמני בעשור שקדם – לא עוד אפרוריות, היעדר הישגיות, היעדר כישרונות מקומיים והיחלשות של הליגה המקומית, אלא להיפך – חדשות וחזרה לצמרת הכדורגל העולמי.
כיום אנחנו מזהים עם הנסיקה האנגלית את הארי קיין, ראחים סטרלינג, קייל ווקר ושמות נוספים שכל אוהד כדורגל מכיר – אבל אם הייתם צריכים לנחש לפני עשור מי יהיה הפנים של הרנסנס של אנגליה, כנראה שהייתם שמים סכום יפה על מוריסון. השוו את ראבל לגיגסי ולגאזה, לג'ורג' בסט ולמי לא. אבל הבעיה של ראבל מוריסון הייתה מאז ועד היום – שהוא פשוט לא מסוגל להיות ראבל מוריסון.
הפרבר בו גדל הכישרון העולה היה מלא בפשע, אלימות סמים ועוני וככל שהוא הלך והתגבר – הרקע בו גדל הקרין על ראבל הרבה יותר מהכישרון בו ניחן. כבר כילד הוא היה ידוע כבעייתי, אחד שנעדר מאימונים בלי סיבה וגם כשמגיע עושה מה שהוא רוצה, אבל ככל שהתקרב לגיל ולשלב בו קריירת הבוגרים, הדבר האמיתי, אמורה להתחיל, הצרות רק התנפחו.
בזמן שכיכב על הדשא וסחף אחריו עוד ועוד אנשי מקצוע שרק חיכו לראות אותו מתפוצץ על הדשא, מוריסון התפוצץ בדיוק במקום בו משורטט קו החוץ: בגיל 15 הוא נעצר לאחר שתקף את אמא שלו, וזה ממש לא הסתיים שם. שנה לאחר המעצר, הוא נעצר שוב, הפעם יחד עם כמה חברים מהשכונה. ברכב בו הם נהגו נמצאו כלי נשק וסמים. לא בדיוק כדור ו-GPS. ואם זה לא מספיק - באותה השנה מוריסון נעצר אחרי שתקף את החברה שלו.
בהמשך, יש לציין – הוא זוכה מכל אשמה במקרה הזה, אבל בלא מעט הפעמים שנעצר הוא הואשם בהפחדת עדים. אחרי שכבר היה חתום על חוזה מקצועני במועדון הפער בעיר בה גדל, על אף כל העבירות שעבר, המעשים החמורים והסימנים המקדימים – הוא נעצר שוב, יחד עם חברי ילדות אחרי שאיים עם סכין על נער בן גילם.
מנצ'סטר יונייטד רצתה להאמין, ויותר מכולם – אלכס פרגוסון רצה להאמין, בטח כאחד שכבר היה אז לקראת הישורת האחרונה של קריירת האימון הגדולה ביותר בכל הזמנים וכאיש שהצליח ליישר לא מעט עשבים שוטים. אבל כשראבל מוריסון גנב ציוד בשווי הון עתק מחדר ההלבשה של האדומים, לרבות חפצי יוקרה של כמה שחקנים – הסיפור שלו במועדון נגמר.
גם האיש שהוציא הכי הרבה אי פעם מאנשים שנעלו נעלי פקקים לא יכול להוציא מעט מילד שלא יכול היה להוציא מעצמו את מה שלדעת רבים נועד לעשות מיום בו למד ללכת. במנצ'סטר יונייטד הבינו שזה כבר לא תלוי בהם, וכנראה לא נועד לקרות. לימים, פרגוסון סיפר שכאב לו למכור את מוריסון – אבל גם הוא הבין שעם כל הרצון הטוב והכישרון מצית הדמיון, הסיפור נגמר.
"אני חושב שכולנו יכולים לומר בבטחה, עם יד על הלב, שעשינו כמיטב יכולתנו, כי הוא היה מאתגר. הוא היה השחקן הצעיר המאתגר ביותר שהיה לנו אי פעם. אבל יחד עם זאת, יש בי עצב גדול לראות איך הוא נע. ונודד, עובר ממועדון למועדון''. המילים האלה של טוני ווילן, עוזר מנהל האקדמיה של יונייטד ואחד האנשים שמכירים את מוריסון יותר מכולם, מספרות את הסיפור כולו בצורה המוחשית והכואבת ביותר.
כל הטירוף והבאזז סביב מוריסון הצעיר, הקומפלימנטים הרבים, הציפיות והפנטזיות מסתכמות בכדי שלוש הופעות בלבד בקבוצת הבוגרים של מנצ'סטר יונייטד. סתם ככה לשם השוואה – לווס בראון, שחקן הרבה פחות מוכשר מראבל מוריסון, יש 362 הופעות במדי מנצ'סטר יונייטד.
אף אחד לא שם אותנו במקום לשפוט אנשים, לחלק ציונים ולהחליט מיהו אדם טוב ומי רע, ודאי לא לכאלה שאנחנו לא מכירים וחווים רק כדמות טלוויזיונית במקרה הטוב, כמעט פלקט, מבלי להכיר אותם באמת – אבל די ברור שמוריסון הוא לא אדם רע באופן מוחלט ובמידה לא מועטה הוא פשוט קורבן של הסביבה האכזרית בה גדל. אותה, בניגוד להרבה דברים שתוארו כאן קודם לכן – הוא לא יכול היה לבחור, ועם העובדה הטרגית הזו בלתי אפשרי להתווכח.
כשמוריסון התגלגל עד לאוסטרסונד שבשבדיה אחרי שעבר בקבוצות ויעדים כמו ווסטהאם, (ארלדייס שאימן אותו כינה אותו ''הכישרון המבוזבז הכי גדול שראיתי'') לאציו (סטפנו פיולי, מאמן מילאן כיום שאימן אותו בלאציו טען שהוא לא עובד קשה מדי ולא רוצה ללמוד איטלקית) והמון השאלות בליגת המשנה, מוריסון נתקל באוהד צעיר עם חולצה עליה הודפס 'מוריסון'. ראבל, שמשחק עם שמו הפרטי על הגב, ראה את החולצה, נכנס לחנות המועדון וקנה לילד הקטן חולצה חדשה עם השם 'ראבל' על הגב.
במועדון השבדי מספרים שמוריסון נקשר בצורה עמוקה לאיש המשק של המועדון, בחור בשם מובארק שהוא פליט מלחמה מדארפור. מוריסון הציע לממן למובארק טיסות כדי שיוכל לבקר את משפחתו ורכש לו אייפד, כדי שיהיה לו איך להעביר את הזמן בכיף בנסיעות הארוכות למשחקי החוץ. השחקנים העריצו את מוריסון וראו בו מנטור ומנהיג, ובאחד המשחקים, אחרי 0:0 נגד סולנה, מספרים בשבדיה שנשא נאום לא אופייני בחדר ההלבשה.
התקופה הטובה בשבדיה זיכתה את ראבל מוריסון בצ'אנס מפתיע, ונכון לכתיבת שורות אלו גם אחרון בפרמייר ליג. כריס ווילדר, מאמן העולה החדשה דאז שפילד יונייטד, החליט לתת לו הזדמנות ולהחזיר אותו בגיל 27 לבמה בה יועד לככב. אחרי שחתם, ווילדר אמר שהוא מאמין ששפילד תוכל לעזור לו להגיע לאן שהוא אמור להגיע.
שפילד של ווילדר עברה עונה מטורפת וסנסציונית לחלוטין כשסיימה בחלק העליון של הטבלה אבל מוריסון, שוב, לא היה קשור. ריצ'ארד סטאקליף, כתב שמסקר את שפילד יונייטד לאתלטיק היטיב לתאר זאת כשאמר שראבל מוריסון היה לשפילד כמו יתד לחור מרובע.
שפילד יונייטד הורכבה מלא מעט שחקנים שעלו איתה עוד מהליגה השלישית, כאלה שעובדים קשה, נלחמים בכל שניית אימון, שלא לחינם הגיעו לאן שאף אחד לא העז לחזות. מוריסון היה ההיפך המוחלט, ובינואר 2020 נעשתה דרכו החוצה – והוא כמעט הגיע ללא אחרת מאשר בית''ר ירושלים.
יוסי בניון, המנהל המקצועי של בית''ר דאז, הכיר את מוריסון מתקופתם המשותפת של השניים בקווינס פארק ריינג'ס בעונת 2013/14, שהסתיימה בעליית הליגה האחרונה של המועדון לפרמייר ליג. בית''ר חיכתה עד סוף החלון – אך בסוף האיחוד לא קרה, ומוריסון המשיך לעוד השאלה כושלת במידלסברו.
היום, מוריסון נמצא בדרבי קאונטי, המועדון שנאבק על חייו בליגת המשנה. לדרבי הורדו לא פחות מתשע נקודות בשל חובות בתחילת העונה, ולמרות זאת, מאמן הקבוצה וויין רוני, שקיבל הצעה לאמן את אברטון בה גדל, סרב ואמר שהוא מחויב לדרבי במאה אחוז. ומוריסון משחק.
הוא לא מככב כמו שציפו, לא תמיד הוא בהרכב, הוא נעדר פעמיים בגלל הרחקות ועדיין לא כבש. אבל הוא חלק מקבוצת כדורגל, כזו שנאבקת ועם מאמן שמקרין משהו אחר – מחויבות למקום עבודה, אמונה גם במצב כמעט בלתי אפשרי מקצועית (אחרי הורדת הנקודות, דרבי דורגה 20 נקודות מחוף מבטחים) והמון שקט, קלאס ומקצוענות – כזו שרק רוני יכול להביא. וייתכן, פשטני ככל שיישמע – שזה כל מה שמוריסון היה צריך.
עוד הרבה לפני שאימן אותו, אגב, רוני הצטרף למעגל המהללים של הכישרון: פעם אחת, סר אלכס פרגוסון לקח אותי ואת ריו פרידננד לצפות בראבל. אני זוכר שהוא אמר 'תראה את הילד הזה, הוא טוב ממך כשהיית ילד, יותר טוב מריו ויותר טוב מריאן גיגס כשהיה ילד. זה הילד הטוב ביותר שאי פעם תראו משחק''.
הופעת הבכורה במדי יונייטד של ראבל מוריסון, הילד שמרוב שהיה מוכשר יכול היה להפוך לאריה הרביעי בסמל המפורסם של נבחרת אנגליה, הופכת במבט לאחור לעוד יותר אירונית וכואבת כשמתסכלים על זהות השחקן אותו הוא החליף – פארק ג'י סונג, הקשר הדרום קוריאני שלמעשה הוא האנטיתזה למוריסון, כדורגלן שהטיקט עמו הזדהה לאורך כל קריירת המשחק שלו היה עבודה קשה ולחימה בלתי מתפשרת.
לא כל אחד יכול להיות אריה, ודאי אדם בעל נסיבות חיים כמו אלו של מוריסון, אבל כל אדם זכאי לשקט וליהנות ממה שהוא עושה – ואת זה, סוף סוף, מוריסון אולי ישיג בדרבי קאונטי, גם מעט מדי ומאוחר מדי. העיקר שקט.
זאת היתה הפעם היחידה שזלאטן שמע "לא"
