לראשונה, משרד התרבות והספורט יעניק את פרס מפעל חיים לשש דמויות מפתח בספורט הישראלי, במסגרת חגיגות 65 שנה למכון וינגייט שיתקיימו מחר (חמישי). בין השמות הבולטים, כמו מיקי ברקוביץ', אורנה אוסטפלד, איזי שרצקי, יעקב בנינסון ומוריס סמדג'ה שזכו בפרס, ישנו גם את מאמן האתלטיקה ברוך שפירא שנבחר בקטגוריית פרס מפעל חיים לאיש חינוך, בזכות עשייה חברתית של למעלה מ-30 שנה בדרום הארץ.
שפירא בן ה-75 מבאר שבע, נולד שנה לפני קום המדינה למשפחה יהודית באורוגוואי, עלה לארץ ב-1964 כדי לשרת בצה"ל, חי בקיבוץ גונן בצפון, שב לדרום אמריקה לשליחות, חזר לישראל כדי להילחם במלחמת ששת הימים, התאהב במדינה, בנה בית בחצרים, אחר כך עבר לעיר הגדולה בדרום, הפך למאמן אתלטיקה ואף הקים אגודת אתלטיקה שפועלת באזור הנגב במשך שנים רבות.
שפירא הוא האיש עומד מאחורי "אתלטי הנגב", האגודה שחולשת על שטח ענק בדרום מדינת ישראל ומגדלת ספורטאים רבים. למעשה, זוהי הכתובת כמעט היחידה עבור תושבי הדרום שרוצים לעסוק באתלטיקה. לספורט הוא נכנס מילדות. "בצעירותי הייתי אתלט באורוגוואי", סיפר המאמן, "אבל קודם כל הייתי כדורגלן, כי ככה זה באורוגוואי".
הוא שיחק כדורגל בקבוצת הנוער של פנייארול, אלופת אורוגוואי. "הייתי שחקן לא רע. הייתי בונה את המשחק. פעם במשחק נגד פניקס הכנסתי גול מחצי מגרש, אבל חצי שעה אחרי זה הכנסתי שער עצמי ובגלל זה לא המשכתי. זה היה המשחק הראשון שאבא שלי בא לראות אותי, לא יכולתי להמשיך אחרי זה. בכל זאת, שיחקתי עם פבלו פורלאן, אבא של דייגו, ששיחק במונדיאל 1966, והכרתי בבית הספר גם את השוער לדיסלאו מזורקייביץ'. הם היו שחקנים מעולים. בגלל שבאתלטיקה הייתי בין הטובים ביותר באורוגוואי בקרב שמונה, העדפתי להתמקד בזה. אחרי כמה שנים עליתי לארץ והפכתי לזורק הרימונים הכי טוב בגדוד הנח"ל המוצנח".
לדבריו, עד היום הוא נשאר אוהד של נבחרת אורוגוואי בכדורגל. "עם בירה בצד, אני עדיין רואה את כל המשחקים של הנבחרת וקופץ בכל גול", ציין שפירא בחיוך. "באורוגוואי הספורט הוא הכל, זה עולם אחר. שם כל המדינה עושה ספורט, גם בבתי הספר אין יום בו התלמידים לא עושים ספורט. הספורט קדוש אצל האורוגוואים. יש במדינה רק 3.5 מיליון איש, אבל הנבחרת שלה זכתה 15 פעמים בקופה אמריקה וזכתה עוד פעמיים במונדיאל, זה מדהים".
“למה בישראל זה לא ככה? בישראל הכדורגל במקום ה-76 בעולם כי אין לילדים שום בסיס לספורט", הוא אמר בעצב. “אם היית לומד 12 שעות חינוך גופני בשבוע בבית הספר, גם אתה היית נראה כמו לואיס סוארס או דייגו גודין. חוץ מזה, באורוגוואי יש חינוך מיוחד להקרבה וכולם יודעים מה החשיבות של הספורט עבור המדינה. לצערי בישראל אין באמת חינוך גופני בבתי הספר. לתת לילדים להתאמן שעתיים בשבוע? זה כלום. הלוואי והייתי יכול לשנות את זה. צריך לשנות את זה", הוסיף.
למרות תרבות הספורט הישראלית המוכרת, שפירא היה דווקא מאלה שניסו לשנות. בגיל 27 הלך לאמן אתלטיקה בישראל ושאף לגדל דור של ספורטאים. "הייתי בקורס מאמנים עם עמיצור שפירא ז"ל. רציתי לבנות דור חדש של ספורטאים. הקמתי אגודות אתלטיקה בנגב וזה היה המפעל שלי. לשמחתי, גם הבן שלי, עידן, הפך לאיש ספורט", אמר.
"עבדתי עם חנה שזיפי שהשתתפה במשחקים האולימפיים. הייתי גאה לגדל את עופר גרשון, ילד שמנמן מבאר שבע שקיבלתי בגיל 14 והפך בגיל 19 להר אדם ולאחד מזורקי הדיסקוס הטובים שראיתי, עד שהגיע איגור אברונין שעבר את המרחק שלו עם זריקה ליותר מ-62 מטר. שיטת העבודה שלנו היא כזאת שבונה אתלטים לקרב רב, במטרה לגדל ספורטאים מצטיינים בגילאי נוער שיתנסו בכמה שיותר מקצועות, וגם דואגת לגדל בני אדם טובים יותר לחברה. ג'ומאן ג'ובראן, שזכתה באליפות ישראל בקרב שבע ובאליפות ישראל ב-400 מטר, הגיעה לבאר שבע בגיל 17 לפרויקט שלי. היום היא דוקטורנטית, אישה ערבייה משכילה, דוגמה ומופת", סיפר.
עם השנים, הקים כמה פרויקטים חברתיים במקביל לאימונים: "בנינו פרויקטים שגורמים לצעירים להתרחק מהפשע. יש לנו פרויקט של מעורבות קהילתית עם עולים מאתיופיה, שנפתח בשיא המחאה של בני העדה, וכיום יש בו כ-150 משתתפים. יש לי פרויקט של אתלטיקה ביישוב חורה. גם ברהט יש לנו שתי קבוצות פעילות שעובדות בשיתוף עם המועצה המקומית. יש לנו פרויקט מצוינות בדרום, כזה שגידל את אלוף ישראל ב-400 מטר מוחמד אבו ענזה, מי שהתחיל להתאמן אצלנו בגיל תשע ובקרוב יסיים תואר ראשון בחינוך גופני. בעתיד אני מאמין שיעסוק בחינוך בבתי הספר ויהיה איש טוב. הפרויקטים האלה משנים אנשים".
שפירא הסביר: "גם כשאנחנו מגדלים ספורטאים, יש לנו עקרונות שלא עוברים עליהם. אנחנו אומרים לכל אתלט אצלנו, ‘גם אם אתה תהיה הספורטאי הכי גדול בעולם, תהיה בנאדם ותעשה גם שירות צבאי משמעותי כדי לתרום לחברה'. מבחינתי, זה לא פחות חשוב במדינה כמו שלנו. יש לנו ארבעה אתלטים שהלכו לקורס טיס, שניים לחמו בשייטת ועוד אתלט שהלך לקורס קצינים ביחידת כפיר. אני גאה בהם, גם אם הם פספסו קריירה של אתלטים מצליחים. הכי חשוב לי שיהיו בני אדם".
שפירא מבין את החשיבות של שירות בצה"ל. הוא לבש את מדי הצבא מגיל 18 ועד גיל 52, לחם במלחמות ישראל ואפילו נפצע בהן. "נלחמתי במצרים, נפצעתי במלחמת יום הכיפורים בקרב הבלימה בתעלת סואץ. הייתי במשך חמישה ימים במוצב נצור, חלק ממחלקה של 30 צנחנים עם ארבעה טנקים שלא נתנה למצרים להגיע לציר המרכזי. הרגשתי שזו הייתה מלחמה על הבית. נפצעתי שם מפיצוץ, כאשר רסיסים חדרו את הקסדה שלי ונכנסו לראש. נלחמתי יום שלם עם קסדה דבוקה לראש, רק אחרי יומיים הוציאו לי את הכל, נתנו לי מורפיום והמשכתי להילחם", סיפר.
שפירא המשיך ותיאר: "בסוף כוחותינו חצו את התעלה והיינו כבר עמוק בתוך שטח מצרים. כבשנו הר דרומית לאיסמעיליה, הר גדול אולי כמו הר התבור, ולשמחתנו הצלחנו להשבית עשרות סוללות טילים שמנעו את תקיפות חיל האוויר. פוצצנו והשמדנו את כל הטילים שהיו שם. אחר כך נפצעתי גם ביד שמאל, פציעה שעד היום משפיעה עליי כי כל היד שלי מלאה פלטינות, אבל הפציעות האלה לא ממש מרגשות אותי, כי הרבה מחבריי, אולי 30 איש, נהרגו במלחמה הזאת ואני נשארתי בחיים".
בעקבות זאת, הוא מפעיל גם פרויקט לספורטאים פראלימפיים. "יש לנו שם חייל שנפצע בציר פילדלפי, כשנסע לחלץ חיילים. הוא חטף שלושה כדורים בגופו ואיבד רגל. היום הוא אתלט פראלימפי שמתאמן בהטלת כידון ובזריקת דיסקוס. אני מאמין שהוא עוד יגיע למשחקים הפראלימפיים, הוא טיפוס חזק ביותר", אמר.
לא קל לבנות אימפריה ספורטיבית שכזאת בנגב. "הרבה אנשים שהכרתי מהתחום עזבו את הנגב עם השנים", שיתף שפירא, "משנת 1980 אני מנהל את הכל די לבד, בתור מאמן ומורה לחינוך גופני. התנאים בדרום לא משהו. עד לפני שש שנים לא היה לנו אצטדיון נורמלי, היינו רצים בווסרמיל, אחר כך עברנו להתאמן על כורכר, עד שעשו במכללת ‘קיי’ אצטדיון קטן של 200 מטר ומשם אנחנו מצליחים לגדל ספורטאים שרושמים הישגים לא פחות טובים מהרבה אגודות אחרות שיש להן מתקנים מרשימים. אני באמת מאמין שהאגודה שלנו נותנת תקווה לאנשי הנגב וזה הכי חשוב".
כאמור, ברוך שפירא נבחר לקבל פרס מפעל חיים בספורט. על זכייתו בפרס נודע לו משר התרבות והספורט, חילי טרופר, שהתקשר לבשר לו על כך בטלפון. "התרגשתי מאוד מהשיחה איתו כי הוא אדם שאני מאוד מעריך. אני סולד מרוב הפוליטיקאים, אבל חילי טרופר מעורר השראה, כי הוא איש חינוך שתרם כלייה ועשה עוד הרבה דברים לטובת החברה. זה כבוד גדול. אני מודה לו על הבחירה בי", הדגיש שפירא.
לדבריו, הזכייה בפרס גורמת לו להרבה נחת. "אני מרגיש הוקרה על העבודה שלי", סיכם ברוך שפירא. "אני איש צנוע, לא מתרגש ממחוות שכאלה בדרך כלל, אבל אני שמח שקיבלתי את הפרס הזה. כמורה לחינוך גופני, כמאמן וכמנהל אגודה, זה רגע באמת מיוחד בחיי. אני יותר גאה במה שעשיתי בחינוך מאשר בספורט, אבל הספורט הוא כלי נהדר לחינוך ולהצלחה. כל עוד אני פה, תדעו שאף אחד לא זונח את הספורט בנגב".
עושה את שלה: ורונה מנצחת את גנואה
