יממה אחרי הידיעה על מותו של חבר הוועד האולימפי הבינלאומי אלכס גלעדי, יו”ר הוועד האולימפי בישראל, יעל ארד, נפרדה ממנו במילותיה. בשנים האחרונות השניים היו בקשר טוב והוא זה שעזר לה בתחילת דרכה. כעת, היא מספרת על אופיו של האיש שהגיע הכי רחוק בעולמות ניהול הספורט העולמי, השיחות ביניהם והפעם האחרונה בה נפגשו בלונדון.
ארד ספדה: “במשחקי החורף בבייג'ין רק לפני 3 חודשים בינואר 2022, אני מבקרת את אלכס במלון, הולכים לאכול, הוא נראה לא טוב, סובל מכאבים בגב. כרגיל כשיושבים עם אלכס ניגשים אליו אנשים - מחבקים, צוחקים, מתעניינים, שואלים - כי הוא תמיד יודע הכל ותמיד בעניינים - ואז קירסטי קובנטרי, האלופה האולימפית בשחייה מזימבאבוואי, חברת IOC ובת טיפוחיו בארגון בעשור האחרון, שרת הספורט של ארצה כיום, ניגשת לחבק אותו, מביטה בי ואומרת שדואגת לו, אז הוא מחייך ומפטיר בקול רועם ובדרכו המיוחדת - ‘אל תדאגי יקירתי, אני כבר לא אמות צעיר’, אז דאגנו....כי ראינו עליו שהוא לא כתמול שלשום, שזה לא רק ‘כאבי גב’, כי הוא עקשן ואצלו העשייה והנוכחות חייבות להימשך. אז דאגנו מאוד”.
עוד הוסיפה: “אלכס היה איש מיוחד במינו, היו לו תובנות חיים, מיומנויות למידה והכלת מידע ומיומנויות בינאישיות יוצאות דופן. הוא ביסס מעמדו בכל ארגון בו היה מעורב -ישראלי ועולמי כאחד, ציבורי ומקצועי - כמוביל דיעה - והייתה לו דיעה מוצקה בכל נושא. הוא היה מעורב ומוביל, זוכה בפרסים בינלאומיים, חבר בוועדות הכי נחשבות, מעורב בהחלטות הכי גדולות. גם בעשור האחרון כשכל כך הרבה טכנולוגיות הצטרפו בעולמות התקשורת ומישורי חיים שונים הוא למד, אימץ, התאמץ להתמחות, להתפתח עם התקופה. כשהוא היה בתוך משימה, היה מסור כל כולו, נכון לכל מאמץ ולגיל מבחינתו לא הייתה כל משמעות. כל בוקר הלך על המסילה, טס בכל העולם, קורא חומרים עד השעות הקטנות. תמיד מוכן”.
ארד המשיכה: “לפני שנים, אלכס קצת אימץ אותי, החליט להרביץ בי את התורה הבינלאומית, פתח בפניי את דלתות ה -IOC לחבריו, למנהליו. נזף בי בכעס של מחנך אם הגיתי שם לא נכון או פניתי בכתב באופן לא מספיק מנומס-אירופאי לטעמו ודחק בי לקרוא, להרחיב דעת בעולמות הידע האולימפי. אז הפכנו לידידים, ידידות רב גילאית אמיתית, שאפשרה לי ללמוד וליהנות ממנו וגם להיות לו לחברה תומכת ומשענת בימים סגריריים יותר. והיו גם כאלה, בהם בחרתי במודע בחברות, כי זו מהות החברות, להיות שם גם כשרע, גם כשלא מושלם מבלי להצדיק או לשפוט אלא להיות”.
“בתקופת הקורונה אלכס היה כאן בארץ הרבה יותר, מקורקע כמו כולנו והייתה לי הזדמנות לארח אותו בשבתות. הוא היה איש חברה מרתק ושנון ותמיד התקבצו סביבו אנשים, צעירים ממנו לדבר, לצחוק, להחליף דעות. תמיד היה מבקש שלא אגזים עם האוכל כי ‘הבוקר צעדתי על המסילה ואת יודעת שאני לא אוכל את הדברים האלה’. ואח"כ בערב היה כותב שהיה נפלא ו’אכלתי בגללך יותר מדי’. היה כל כך גאה בבחירתי להוביל את הוועד האולימפי בישראל ופרגן לי בכל הזדמנות בנוכחות, במילים ובמעשים”.
“והיו השבועות האחרונים, שגופו דעך אל מול עינינו במהירות הברק. הראש שלו ושלנו לא עיכל את הדהירה אל הסוף. אבל הסוף כבר היה נוכח. אלכס כהרגלו, עקשן, מחליט הכול, לא נתן לתובנות הפנימיות לנהל אותו והמשיך לתכנן את האירועים הקרובים”.
ארד המשיכה: “לפני שבועיים כשהגעתי ללונדון, קבענו ללכת לאכול. כשהגעתי אליו, הוא חיכה לי בחולצה לבנה. אבל ללכת כבר לא יכל. הצעתי שנזמין אבל הוא התעקש. נצא לאכול, החברים מחכים. ויצאנו, הוא כאוב, עם מעט תאבון אבל גאה, מזמין, מפרגן. כנראה בפעם האחרונה… אז הרשיתי לעצמי לשאול דברים שלא העזתי קודם, ולהגיד לו כמה חשובה הדרך שעשה וכמה תרומתו אמיתית לספורט הישראלי ואיזו השראה מעוררות היכולות הפנומנליות שלו ודיברנו על החברות העזה שלו עם הנשיא תומס בך ועם ג'ון קוטס ועל אהבתו לגליה בתו ועל טל העוזרת הנאמנה שהייתה לו כבת”.
“והוא התרכך, הקשיב, איפשר לעזור, נתן עוד כמה עצות חשובות לחיים מבלי להסגיר חולשה או לוותר על הנסיעה הצפויה לאוסטרליה בסוף אפריל, לכבד את ידיד נפשו ג'ון קוטס, נשיא הוועד הולימפי האוסטרלי שפורש מתפקידו. ונסעתי הביתה, יודעת שראיתי אותו בפעם האחרונה. ואח"כ היתה ההתכתבות האחרונה בווטסאפ, עם מילות פרידה וסיום וחיבוק ואימוג'י”.
“אלכס, הייתי איש מיוחד במינך, זכיתי לגדול על שידורך ועל הכרזתך המיתולוגית - ‘אני לא מאמין, אני לא מאמין, גביע אירופה לתל אביב’, על הפקותיך הטלוויזיוניות המושחזות בביקור סאדאת’ ובאירוח האירווזיון בישראל. היית בגיל של הוריי ובאותו מקצוע והפכת לי למנטור, מורה נבוכים וידיד מיוחד. צפיתי בך בגדולתך, בקשייך, במקצועיותך, בנדיבותך ולמדתי ממך המון. תחסר לי מאוד, אתה חסר כבר עכשיו”.
