ביום העצמאות דגל ישראל נמצא בכל מקום. כמעט בכל בית תולים דגלים במרפסות, יוצאים לרחובות וחוגגים את השנה ה-74 להולדת המדינה. במהלך השנה, יש ספורטאים רבים שמייצגים את המדינה ברחבי העולם ומביאים הישגים גדולים. חלקם גם עמדו ב"ראש המחנה", כאשר הובילו את המשלחות הישראליות בדרך למשחקים האולימפיים לאורך השנים. כעת, לרגל יום העצמאות, נושאי הדגל מתאחדים בפרויקט מיוחד של ONE.
הספורטאים הגדולים והבולטים בתולדות המדינה חוזרים אחורה בזמן, ליום בו הניפו את דגל ישראל מול כל העולם - מי היה הספורטאי הישראלי הראשון שנשא את דגל ישראל בטקס הפתיחה? מי היחיד שהניף את הדגל פעמיים? איך הם הרגישו באותם הרגעים? מה הדגל מסמל עבורם? איך הם רואים את המדינה כיום? לאיזה הישגים נוספים הם הגיעו מחוץ לזירה הספורטיבית? ומי הובילה את המשלחת עם דגל עליו היו 11 סרטים שחורים? "הדגל שלי", פרויקט מיוחד בשלושה חלקים - ותחילה, חלק א'.
ישראל החלה להשתתף במשחקים האולימפיים ארבע שנים אחרי קום המדינה. האירוע הראשון בו השתתפה המדינה הצעירה היה בהלסינקי 1952, האולימפיאדה ה-15, אליה נשלחו רק 25 ספורטאים ישראלים שהתחרו בחמישה ענפים. אברהם שניאור ז"ל עמד בראש המשלחת הראשונה. הוא היה כדורסלן מוביל והקפטן הראשון של נבחרת ישראל.
מאחורי הקלעים: הצילומים של נושאי הדגל
זה קרה שבע שנים בלבד לאחר השואה. שרידי יהדות אירופה התרגשו לקבל את פניהם של הנציגים מארץ הקודש עם סמל המגן-דוד שהגיעו לפינלנד. יואב רענן, שהתחרה בענף הקפיצות למים, סיים במקום התשיעי בקפיצה משלושה מטרים ולכן הוא זה שנבחר לשאת את הדגל בהופעה השנייה של ישראל, במלבורן 1956, לשם יצאה המשלחת הקטנה ביותר עם שלושה מתחרים בלבד בגלל מלחמת סיני. רענן, יליד קהיר שהתחרה גם במצרים בצעירותו, לא השתתף במלחמה. עם השנים, עבר לדרום אפריקה.
הישראלי היחיד שהניף את הדגל פעמיים
לאורך כל השנים, היה רק ספורטאי ישראלי אחד שהניף את הדגל פעמיים. האתלט גדעון אריאל עשה זאת בטקסי הפתיחה של אולימפיאדת רומא 1960 ושל אולימפיאדת טוקיו 1964. "למה פעמיים? כנראה שלא היה להם מישהו אחר", סיפר גדעון אריאל. "ב-1960 נבחרתי אחרי ישיבה של הוועד האולימפי ובגלל שהשיא שלי בזריקת דיסקוס היה קרוב לשיא העולמי, אולי זה מה שקבע. ב-1964 לא ביקשתי לעשות זאת שוב, אבל במשלחת החליטו שאני אשא את הדגל גם בטוקיו. שאלו אותי, אמרתי 'אני? למה אני שוב?', אמרו לי 'אין ברירה, ככה החליטו'. אמרתי 'טוב', לא עשיתי מזה כזה עניין. הבעיה הייתה שלא התכוננתי לזה, בטוקיו לא הייתה לי חליפה לטקס. לקחתי מספורטאי אחר חליפה ועליתי עם הדגל לטקס".
ההחלטה להציב אותו בראש המשלחת, בדיעבד, קצת פגעה בו מבחינה ספורטיבית. "התרגשתי מזה מאוד. הרגשתי שכולם מסתכלים עליי, שהם מצפים שאצליח להביא הישג משמעותי. הייתי בלחץ. האירוע הזה היה החלום שלי, ראיתי מולי את כל אלופי העולם, כל הספורטאים שהיה לי פוסטר שלהם על הקיר בחדר. אומנם הרגשתי טוב עם עצמי, כי הייתי יחסית קרוב לשיא העולמי ובאימונים זרקתי למרחקים גדולים, אבל במשחקים האולימפיים לא זרקתי טוב. כיום, בגיל 83, אני עדיין מתאמן וזורק דיסקוס. עדיין מנסה לשבור את השיא העולמי לבני 80 ומעלה. אולי יום אחד עוד תשמעו עליי".
זורק הדיסקוס הוותיק מתגורר כבר שנים ארוכות בארצות הברית. הוא הגיע לשם אחרי שבמשחקים האולימפיים ניגש אליו אחד המאמנים מנבחרת ארצות הברית והציע לו מלגה ללימודי תואר. "לא ממש ידעתי אנגלית, אבל אמרתי שאני אשמח לקבל מלגה ולצאת ללמוד", הוא נזכר. "קיבלתי מלגה ונסעתי ללימודים באוניברסיטה במסצ'וסטס ביחד עם גלעד ויינגרטן, סיימתי דוקטורט בביו-מכניקה ובמדעי המחשב, התחלתי לתכנת עם 50 דולר בכיס, הקמתי חברה בגיל 24 שהצליחה מאוד, כאשר חלק מהמכונות של נאס"א לאסטרונאוטים הן שלי, אחר כך עבדתי בחברה היפנית שייצרה את הנעליים של טייגר עם מי שהקים את נייקי ובהמשך המצאתי את נעלי נייקי אייר".
לדבריו, "הטכנולוגיה בישראל היא מדהימה ואני מעריץ אותה. אני מאוד נרגש לשמוע על מה שקורה בישראל ואני מבקר כל כמה שנים, אבל אני מודאג ממה שקורה בעולם מבחינת המגפות והמלחמות. אני רק מקווה שהמדינה שלנו תעמוד חזקה לעוד הרבה שנים קדימה".
השחיין מהקיבוץ
באולימפיאדת מקסיקו 1968 עמד בראש המשלחת השחיין גרשון שפע שייצג את המדינה בשלוש אולימפיאדות. הוא היה האיש שהביא את החליפה לגדעון אריאל ארבע שנים קודם לכן, כדי שיוכל לעמוד בראש המשלחת, ובסופו של דבר גם הוא בעצמו הוביל את הספורטאים הישראלים.
"התחלתי לשחות בעקבות אחי ראובן. בקיבוץ נבנתה בריכה ב-1941, הוא היה אלוף הפועל ורציתי להיות כמוהו", סיפר גרשון. "הוא היה יכול להגיע למשחקים האולימפיים אבל פרצה מלחמה ולכן זה לא קרה. בחלוף השנים הוא אימן אותי. האולימפיאדה הראשונה שלי הייתה בגיל 17 ומהר מאוד שברתי את השיאים של אחי. הייתי איש של ספורט והייתי מחכה בלילות לפינת הספורט של ה-BBC בלילה כדי לשמוע מה קורה בעולם ולכוון לשיאים של הידועים ביותר. לא הייתה לי הצלחה מסחררת, אפשר לומר אפילו כישלון, וזה מה שאכזב אותי, אבל באולימפיאדה השלישית שלי הנפתי את הדגל וזה היה כבוד גדול".
עד עצם היום הזה הוא שומר את הנרתיק בו נשא את דגל ישראל בטקס. בגיל 78 הוא עדיין גר בקיבוץ גבעת חיים איחוד והוא עדיין שוחה. "כיום יש במדינה תנאים נהדרים לספורטאים", ציין שפע. "פעם לא הייתי שוחה בחורף בגלל שלא היו בריכות עם מים חמים, אבל אני באתי ממשפחה של ספורט וזה היה הדבר החשוב ביותר עבורנו".
משפחתו של גרשון שפע היא אחת מהמוכרות בארץ. בנו, רם שפע, הוא חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה. הכדורסלן דורון שפע הוא בן אחיו ומשפחתו הקימה את סניפי ארומה. לגרשון יש 11 נכדים וכולם נמצאים סביבו בקיבוץ. את הדרך מחדר האוכל לביתו הוא עושה באופניים.
אחרי שפרש מקריירה כשחיין, במשך 22 שנה הוא היה מאמן שחייה אבל לא הגיע למשחקים האולימפיים כמאמן, למרות שהחניך שלו השיג את הקריטריון. "אברהם מלמד עשה קריטריון למינכן 1972, כך שהייתי אמור להוביל אותו לשם כמאמן, אבל הוא עשה זאת באיחור של שלוש שעות. שלחתי את אביו ליו"ר הוועד האולימפי יוסף ענבר, בן קיבוץ גבעת חיים איחוד, אבל הוא פסק שחוק זה חוק ואי אפשר לוותר לנו. אז לא נסעתי וכנראה שחיי ניצלו מהטבח".
הדגל עם 11 הסרטים השחורים
בפתיחת משחקי מינכן 1972, בהם התרחש הטבח הנורא באנשי הספורט הישראלים, הניף את הדגל הנרי הרשקוביץ ז"ל. זו היה האירוע השישי בו השתתפה ישראל והקלע היהודי שחלם לייצג רומניה, עשה עלייה לארץ וייצג את המדינה היהודית הצעירה. כמה ימים אחרי שסיים להתחרות, פרצו מחבלים למבנה בו שהו חלק מאנשי המשלחת ובמתקפת טרור רצחו אחד עשר קורבנות, בהם גם מאמנו קהת שור. הרשקוביץ ברח מהחדר כאשר שמע את המחבלים דורכים את הנשקים וניצל. השנה הוא הלך לעולמו בגיל 95.
הניצולים ממינכן נותרו בהלם וחלקם לא רצו לחזור להתחרות. האתלטית אסתר רוט שחמורוב לא חשבה בכלל על האפשרות לייצג את המדינה שוב במשחקים האולימפיים אחרי שמאמנה עמיצור שפירא ז"ל נרצח, אבל בחלוף ארבע שנים היא חזרה ואפילו עמדה בראש המשלחת הישראלית במונטריאול 1976.
"עמדתי עם דגל שבראשו היו 11 סרטים שחורים, לזכרם של הנרצחים במינכן. זה היה הדגל שלי. אני זוכרת שאני צועדת שם, כשאני חדורת מטרה להשלים את המשימה שנשלחתי אליה ארבע שנים קודם לכן. הרגשתי שאני העדות לכך שמדינת ישראל ממשיכה ושאנחנו לא מוותרים למחבלים הטרוריסטים", סיפרה אסתר רוט שחמורוב.
לדבריה, האירוע הזה לא היה יכול להיות משמח. "לא הייתה בי את אותה השמחה או אותה ההתרגשות שהייתה לי בפתיחת אולימפיאדת מינכן, אבל הרגשתי משהו אחר. זה היה רגע סימבולי ומיוחד, כי עצם זה שהצלחנו לחזור למשחקים האולימפיים, זה כבר היה הניצחון שלנו", הוסיפה האתלטית לשעבר. "נסענו למונטריאול עם אבטחה כבדה, בכל צעד ליוו אותי שומרים. זה היה אחרת".
כיום היא רואה איך מדינת ישראל התפתחה ומתרגשת להניף שוב את הדגל ביום העצמאות ה-74: "התחלתי לעשות ספורט כאשר המדינה הייתה בת 20. לא התלוננתי על התנאים שקיבלתי, כי אף אחד לא באמת ידע מה זה ספורט ואיך זה צריך להתנהל, ואני שמחה שהייתי חלק מההתפתחות של הספורט הישראלי. היום אני מאושרת לדעת שיש ספורטאיות שאוהבות את מה שהן עושות, ומצליחות להביא הישגים אדירים ומדליות".
