לפני שנתיים הלך לעולמו משה (מוסה) דניאל, אביו של כדורסלן העבר מוטי דניאל. לרגל יום הזיכרון, הפורוורד ששיחק במכבי תל אביב כמעט עשור, מ-1987 ועד 1996, נזכר בסיפורו האישי בראיון לאתר הרשמי של הצהובים. אביו היה איש כדורסל מוערך מאוד בפני עצמו. הוא נולד ב-1930 ופילס את דרכו כשחקן ומאמן כדורסל מוכשר. הוא נמנה על סגל נבחרת ישראל והיה מאמן מוביל של קבוצות כדורסל נשים בישראל, כאשר זכה ב-5 אליפויות ו-4 גביעי מדינה בימיו כמאמן.
לצד עיסוקו בספורט, מוסה התעקש לשרת כלוחם בחיל התותחנים ואף המשיך בשירות המילואים עד גיל מאוחר. הוא לחם בכל מלחמות ישראל בתקופת חייו, והצבא היה עמוד תווך בחיי המשפחה. אחיו של משה וגם דודו נפלו במערכות על ארץ ישראל. "ההורים של אבא שלי, יוסף ורבקה, הגיעו מסוריה והתמקמו בחיפה", סיפור השבוע מוטי דניאל בשיחה לאתר הרשמי של מכבי תל אביב. "ברגע שהגיעו לארץ הם הפכו להיות מאוד שורשיים, ממש אנשי ארץ ישראל. נולדו להם חמישה ילדים - שלושה בנים ושתי בנות. הם הלכו במסלול של ההגנה, פלמ"ח ולאחר מכן צה"ל".
אח סבו של מוטי ודודו נהרגו. באתר "יזכור" מסופר על אח סבו כי היה ממגיני קיבוץ חניתה, כאשר ב-16.4.1938 נורה ונהרג יחד עם חברו על ידי חבורת פורעים ערבית כשהיה בדרך חזרה לביתו. אחיו של מוסה ודודו של מוטי, מרדכי דניאל ז"ל, היה לוחם בהגנה ובפלמ"ח. על פי אתר "יזכור", הוא הצטרף לחטיבת יפתח של הפלמ"ח מיד לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר, והשתתף במלחמת העצמאות במערכות בגליל העליון, עמקי בית שאן ויזרעאל ומשמר העמק. ב-23.4.1948 הוא נפל בפעולת עונשין נגד הכפר זרעין שבעמק יזרעאל ונקבר בקריית מוצקין.
דניאל מספר: "הטראומה המשפחתית לצערנו הייתה כפולה: אח של סבא יוסף, אברהם היה שמו, נהרג ממש לפני ערב פסח בפעולה של ההגנה. מרדכי היה האח הגדול של אבא שלי, ההפרש ביניהם היה שנה, הם היו צמודים וגדלו ביחד בחיפה ואחר כך עברו לקריית מוצקין. המוות שלו השפיע בצורה נוראית על המשפחה. ההורים שלי זכו לשנים ארוכות, אבל העצב והשכול ניכר בהם מאוד”.
“זה ליווה מאוד את אבי, אבל מדובר במשפחה צנועה שלא דיברה על זה, ולא החצינה את השכול בכלל לאורך השנים. כשמשרד הביטחון פנה אליהם בפניות של עזרה והנצחה הם תמיד סירבו. אבא שלי לא הרבה לדבר על זה, היה מאוד סגור בנושא השכול. מדי פעם דיבר על מרדכי אבל מעט מאוד", סיפר מוטי דניאל, שקרוי על שמו של מרדכי. "זה משהו שאני נושא עמי בחיל וברעד. עם השנים הבנתי את המשמעות של השם בשביל אבא שלי שקרא לי על שם אחיו ולמדתי מאוד לכבד את זה".
"יום הזיכרון זה יום עצוב ונוראי אצלנו בבית. לאורך שנים זה יום שאבא שלי מתכנס בתוך עצמו. אני זוכר אותו יושב שעות ומסתכל וקורא את שמות הנופלים שעוברים על המסך, במעין טקסיות. הוא מעולם לא ניסה לדרוש מאיתנו משהו בנושא הזה. מעולם לא דרש מאיתנו לכבד או להגיע אלא דרש מעצמו. אנחנו היינו מלווים אותו לטקסי יום הזיכרון בקריית מוצקין. אבא נפטר לפני כשנתיים וממש עד הסוף היה נוסע לבקר בקבר של אחיו, ואנחנו האחים היינו נוסעים לשם, וגם הבנים שלי, והבנים של האחיות שלי והיינו מאוד מחבקים אותו בהתייחדות שלו שם. יום הזיכרון זה היום הכי ישראלי בעיניי, והחיבור שלו עם יום העצמאות זה הכי אמיתי בעיניי”.
"אבא שלי נלחם עד יום כיפור בכל מלחמות ישראל והיה בחיל התותחנים. הוא אף פעם לא סיפר על המלחמות. הוא רק היה אומר 'זה היה גיהינום והיה קשה', ואף פעם לא האריך מעבר לזה. זו הייתה התמודדות שלו עם עצמו והוא חסך מאיתנו, אבל גם כשלא מדברים, ידענו לקלוט את המשמעות החשובה בשבילו ומה שהוא עבר כנראה צרב אותו. הכינוי ‘לוחם’ שניתן לי? אלה דברים שמוטמעים בך בלי שאתה יודע. כשאומרים לי לוחם, זה הרי מתגמד לעומת הלוחמים האמיתיים. אני כמעט מתבייש בהשוואה הזו, כשקוראים לי לוחם. אני נלחמתי? נלחמתי על כדור שקפץ על הרצפה, ולא לחימה אמיתית".
אלירן שילון על פודיום אליפות העולם בשחמט
