אלו היו שבועיים מטלטלים. הייתה תחושה באוויר של סדרות שנגמרו עוד לפני שהתחילו, ואז הגיעו קאמבקים מפתיעים שהשאירו את כולם בתדהמה גדולה, כולל עולה אחת שכנראה הצליחה להפתיע אפילו את עצמה. עד חודש מאי הייתה תחושה בקרב אוהדי ה-NBA שסדרת הגמר תהיה שחזור של זאת שהייתה שנה שעברה – השחקן הטוב בעולם (יאניס אנטטוקומפו) מצד אחד, הקבוצה הטובה בעולם (פיניקס סאנס) בצד השני. בתוך ארבע שעות שתיהן הודחו בזו אחר זו ונתנו לנו את הסדרות שיכריעו מי תיאבקנה על האליפות – בוסטון סלטיקס ומיאמי היט בצד אחד, גולדן סטייט ווריירס ודאלאס מאבריקס בצד השני.
שתי הסדרות, גם במזרח וגם במערב, הציגו בעבר כמה מהאירועים ההיסטורים המשמעותיים והזכורים בתולדות הפלייאוף. במזרח יהיה שחזור של הגמר מ-2020, שהתחיל עם חסימה גדולה של באם אדבאיו במשחק הראשון והמשיך לסדרה צמודה לחלוטין עד העלייה של מיאמי. במערב, הפעם הקודמת ששתי הקבוצות נפגשו הייתה ב-2007, אז הווריירס הפתיעו בענק ועברו סיבוב מהמקום השמיני מול דאלאס הראשונה, שסיימה גם עם המאזן הטוב ביותר בעונה הסדירה.
הפעם, שתי הסדרות יציגו קרב ישיר על סגנונות. במזרח זה קרב של קבוצה – שני סגלים עם רוטציה מאוד ברורה ויחסית רחבה, שמשחקות אגרסיבי ואפילו בסגנון קצת “אירופאי”. במערב זה קרב של סמול בול – שתי קבוצות שהחמישייה הטובה ביותר שלהן כוללת שלושה גארדים שקולעים מכל מקום, פורוורד הגנתי אגרסיבי ועוד אקס פקטור שנע באזור ה-2 מטרים.
גמר המזרח: מיאמי היט – בוסטון סלטיקס
הקרב על הפיינלס: בוסטון נמצאת בסוג של מסע נקמה. את ברוקלין, נגדה הודחה בסיבוב הראשון בעונה שעברה, היא העיפה בסוויפ. את מילווקי, נגדה הודחה בחצי הגמר לפני שלוש שנים, היא עברה ברגע האחרון. עכשיו, היא תתמודד מול מיאמי, מולה הודחה כאמור רגע לפני הגמר בעונת הקורונה. נראה שהסגל הנוכחי של בוסטון מסוגל לרוץ רחוק השנה, במיוחד בהתחשב בעובדה שעדיין לא שיחקה לאורך זמן בסגל מלא בפלייאוף הנוכחי ועדיין עברה את השתיים שהיו המועמדות הבכירות לזכייה באליפות בתחילת העונה.
מהצד השני יש קבוצה מהסוג שהסלטיקס עדיין לא פגשו העונה – מיאמי היא אולי הקבוצה השלמה ביותר מבין כל אלו שהגיעו לפלייאוף, עם סגנון משחק שמשתכלל בכל עונה ומורשת אדירה של שניים מהמאמנים הגדולים אי פעם והשחקן הכי רעב בליגה. למרות הפציעות והיכולת הרעה של חלק משחקני הסגל, ההיט הוכיחו לאורך העונה שיש להם גם חלקי חילוף גם לחלקי החילוף, ויעיד על כך ויקטור אולדיפו ששב לחיים אחרי שחזר מפציעה קשה ויצא לחלוטין מהרוטציה.
הקרב על ה-MVP: ג’ימי באטלר מול ג’ייסון טייטום. הראשון חווה הכל בפלייאוף, בין אם לקחת קבוצה על גבו לפוסט סיזן ובין אם להיות מודח עם קונטנדרית בגלל סל מדהים של קוואי לאונרד ב-2019. הוא היה עם מיאמי בגמר, חווה עם מיאמי סוויפ מיד לאחר מכן וכעת הוא לא מתכנן לעצור עד שישיג את הטבעת.
השני הוא תופעה. טייטום נחשב כבר כמה שנים לסופרסטאר שמחכה להתפוצץ ואף אחד לא יודע מה התקרה שלו. התלמיד של קובי בראיינט הוא הכוכב הבלתי מעורער של הקבוצה המעוטרת בהיסטוריה והצליח לנצח כמעט לבדו מספר משחקים בפלייאוף הנוכחי, כמו את משחק מספר 6 מול מילווקי. שני הסמול פורוורדים כנראה לא ישמרו אחד על השני לאורך כל הפלייאוף, אבל אם אחד מהם ייעלם בהתקפה אז הקבוצה שלו תהיה בבעיה חמורה.
התחזית: בסדרות הקודמות הן התקשו מעל למה שציפיתי. החזרה הלא צפויה של ג’ואל אמביד ערערה את העליונות של ההיט מול פילי, אבל הם ידעו לפצות על כך עם חיסול ממוקד של ג’יימס הארדן לאורך כמעט כל הסדרה (למעט המשחק החמישי). אם הם יצליחו לבלום גם את מספר שתיים של בוסטון, ג’יילן בראון, יהיה להם יותר קל לקחת את הסדרה. זאת תהיה סדרה שמוכרעת על ההגנה, ולמיאמי יש שחקני הגנה יותר טובים וסגל שיותר מנוסה במעמדים הללו מאשר לסלטיקס. מיאמי ב-7 בתום סדרה מותחת.
גמר המערב: גולדן סטייט ווריירס – דאלאס מאבריקס
הקרב על הפיינלס: הווריירס יכולים להיות מאוד מרוצים מהסדרה, וגם מאוד מוטרדים ממנה. מצד אחד היא הבטיחה ביתיות גם בגמר האזורי וגם בגמר הגדול במידה ותצליח לעלות, אבל מצד שני היא מקבלת יריבה שמשחקת בסגנון מאוד דומה לשלה, לפחות בהתחשב בגובה של השחקנים. גולדן סטייט היא מכונה משומנת שפועלת ללא הפסקה מאז עונת 2013/14, אז הם הגיעו לחצי גמר הפלייאוף והפסידו לסן אנטוניו הגדולה בסדרה נהדרת. כשסטיב קר נכנס לעניינים, הוא הטמיע את שיטת הריצה הבלתי פוסקת מעבר לחסימות, שבסופה יש את אחד הקלעים הטובים בהיסטוריה שעומד פנוי על קשת השלוש וכנראה שגם קולע אותה. זאת הפעם השישית של הלוחמים במעמד הנוכחי בשמונה השנים האחרונות, כאשר ההפסד האחרון שלהם בסדרת גמר אזורית הייתה אי שם בשנת 1976 (לא הגיעו לשלב הזה בחזרה עד 2015), כך שההיסטוריה עומדת לצידם, כמו גם השישייה הבכירה ברוטציה, שסוף סוף בריאה ונמצאת בכושר נהדר.
מהצד השני נמצאת עוד קבוצה שההיסטוריה עומדת לצידה. בפעם האחרונה שדאלאס עברה את הסיבוב הראשון בפלייאוף, היא גם זכתה באליפות. רבים ציפו שהמאבס יסיימו את דרכם מול הקבוצה עם המאזן הטוב בליגה, אבל תצוגות הגנתיות גדולות העלו אותה לשלב הבא. ג’יילן ברונסון פורח, ספנסר דינווידי מספק את הנקודות מהספסל כשצריך אותו ואין מספיק מילים בכל שפה כדי לתאר את מה שלוקה דונצ’יץ’ עושה כשהוא עם הגב לקיר. החבורה של ג’ייסון קיד, שזכה באותה אליפות היסטורית עם דאלאס ב-2011, היא מגובשת, נמוכה ובעיקר לוחמת, שמכריחה קבוצות לשחק בסגנון שונה לגמרי וכבר לא תלויה לחלוטין בזריקות מחוץ לקשת בזכות היכולת של הגארדים שלה ליצור מכל מקום ומול כל שומר. מול פיניקס, הם הצליחו לצאת כמעט מכל דאבל טים שהגיע על דונצ’יץ’ ולתרגם אותו לנקודות קלות, ובהגנה הצליחו למנוע את המשחק השוטף של הקבוצה שדרסה את ה-NBA.
הקרב על ה-MVP: סטפן קרי מול לוקה דונצ’יץ’. הקלע הטוב בהיסטוריה מול השחקן שיוביל את הליגה בעשור הקרוב. נתחיל עם הרכז האמריקאי, שבדיוק הוסיף לרזומה שלו גם תואר ראשון באוניברסיטה בה למד שלוש שנים. קרי הגיע לפלייאוף חד מתמיד. הוא חזר מפציעה, עלה מהספסל לאורך רוב הסדרה מול דנבר ולא הפסיק לקלוע. גם אם האחוזים משלוש החלו לרדת בעקבות ההגנה הטובה של ממפיס (40% בסיבוב הראשון, 32.8% בחצי הגמר) הוא עדיין האיש הכי מסוכן שקיים מחוץ לקשת. עדיין אין לו תואר אישי בפלייאוף ולכן הפעם זאת הזדמנות פז מבחינתו לזכות באחד כזה, שאולי ידחוף אותו לקבל עוד אחד בסדרה שאחריה ולהיות הראשון אי פעם שזוכה בארבעת תארי ה-MVP האפשריים בקריירה (עונה סדירה, אולסטאר, גמר איזורי וגמר NBA).
מנגד, מופיע השחקן עם ארבע האותיות הכי הרסניות בספורט האמריקאי. אם בעשור הראשון של המילניום אותן ארבע אותיות היו Kobe, בעשור הנוכחי הן הפכו ל-Luka. מספיק רק לתת מבט על תצוגות הקליעה שלו מול פיניקס במשחק מספר 7, שקלע את אותן כמות נקודות כמו כל הסאנס במחצית. הסטפ – בק בסיבוב עם הרמת הרגל, שהפך לסימן ההיכר של השחקן הטוב בהיסטוריה של דאלאס, דירק נוביצקי, הפך גם את דונצ’יץ’ לבלתי עציר וקשה לראות שחקן בגולדן סטייט שלוקח אותו כפרוייקט ומשבש לו את הזריקה. הסלובני הצעיר הצליח לגרום לשחקנים, שעל הנייר יחסית מוגבלים, לפרק את הקבוצה הטובה בליגה במשחקים החשובים ולהחזיר אותם מפיגור 2:0 לשליטה אבסולוטית בסדרה, וקשה להמר שלא יעשה זאת גם מול שושלת כמו של הווריירס.
התחזית: לגולדן סטייט היה יותר קל אם פיניקס הייתה עולה. היא כבר ניצחה אותה כשהייתה בהרכב חסר וידעה לבטל את שחקני המשנה שלה ולתת לבוקר ופול לטעות בעצמם. הבעיה של הווריירס היא שדאלאס הצליחה לעשות אפילו יותר מכך ולהעלים את כריס פול (או שהוא נעלם בגלל הגיל, אולי נדע מאוחר יותר) יחד עם שחקני המשנה ולתת לבוקר לצאת למערכה כמעט לבדו בהתקפה. לשתי הקבוצות יש שחקנים שיכולים לשמור על כמה עמדות וללחוץ על כל המגרש, והחיסרון של גארי פייטון ג’וניור ייתן יותר חופש לדונצ’יץ’ וברונסון לשחק באחד על אחד מול קרי או ג’ורדן פול, שנחשבים לשומרים יחסית סבירים. מצד שני, החבורה של קר הצליחה לנצח את הסדרות שלה דווקא על ידי לקיחת החוזקות של היריבה, כמו השליטה בריבאונד ובצבע מול ממפיס. אם היא תוכל לקחת מדאלאס את אחד הנשקים הכי חזקים שלה, שזה הקליעה לשלוש של שחקני המשנה, היא לא תתקשה בדרך חזרה לגמר מאז 2019. הווריירס ב-6.
