אלי, בתו בת ה-18 של דארל קלארק, מנג'ר פורט וייל מהליגה הרביעית באנגליה, התאבדה בפברואר האחרון. סיבת המוות לא פורסמה בתקשורת באופן רשמי, ובימים הראשונים אחרי האסון אפילו לא דיווח המועדון במי מדובר, אלא עדכן את האוהדים כי המאמן הנערץ ייעדר למשך תקופה לא ידועה בשל "אבל משפחתי". החשיפה הופיעה בהדרגה, וההזדהות עם כאבו של קלארק הייתה עצומה. רק בתחילת העונה הוא סיפר בראיון: "אני לוקח כל הפסד כאילו מישהו קרוב אלי מת". לפתע, קיבל המשפט הזה פרופורציות אחרות לגמרי.
העוזר, אנדי קרוסבי, מילא את מקומו במשך חודשיים וחצי, אבל קלארק חזר לפעילות מהר מהצפוי ולקח את המושכות לקראת המחזור האחרון בליגה הסדירה, בו הייתה פורט וייל זקוקה לניצחון על אקסטר כדי להעפיל לפלייאוף. היא עשתה זאת עם 0:1 קטן ואז הדיחה בחצי גמר הפלייאוף את סווינדון כדי לסדר לעצמה ביקור בוומבלי, בגמר נגד מאנספילד טאון. והרי היריבה הזו הייתה סמלית מאוד מבחינת קלארק, כאילו נבחרה בהזמנה. לגורל יש לעתים דרכים מרהיבות לסגור מעגלים, וזה אחד הסיפורים המרגשים ביותר של השנה.
כי קלארק נולד במאנספילד, עיר עתיקה וענייה למדי בחצי הדרך בין נוטינגהאם לשפילד. אימו נהרגה בתאונת דרכים כאשר היה בן שנתיים ואחיו הגדול בן שלוש. אביו, אלכוהוליסט מובטל ואלים שבזבז את כל כספי הביטוח על שתייה חריפה, ניסה לקבל את הזכות לגדל את ילדיו, אך סבתם זכתה במאבק המשפטי המייסר. מאז, הקשר התנתק לחלוטין, והאב לא נטל חלק כלשהו בחייהם. כאשר היה דארל בן 15, התקשרו אליו מבית החולים וסיפרו כי אביו על ערש דווי ורוצה לדבר איתו. "שילך להזדיין", אמר דארל, סירב להיפרד ממנו וטען כי מעולם לא התחרט על כך.
אז הוא גדל אצל סבתא וסבא, אשר עבד כסדרן באצטדיונה הביתי הצנוע של מאנספילד טאון. מגיל צעיר מאוד הצטרפו אליו שני האחים למשחקים הביתיים, התאהבו בקבוצה וחלמו ללבוש בבוא העת את מדיה. דארל אכן הגשים את החלום הגדול הזה. הוא התברג בהרכב בליגה השלישית עוד בהיותו בן 17, והאוהדים התחברו מאוד לרוח הלחימה שלו במרכז המגרש. הוא היה אחד משלהם – הנער שתמיד גר בעיר, הכיר את כל הסמטאות וצמח באקדמיה. באותו שלב, הייתה זו פסגת שאיפותיו, והוא הכיר במגבלותיו. להיות הכוכב הראשי במגרש בו סבא המשיך להיות סדרן – מה יכול להיות טוב יותר?
הנסיבות גרמו לו לעזוב את המועדון ב-2001, אבל המשפחה המשיכה להתגורר במאנספילד, הוא היה ונשאר אוהד שרוף של הקבוצה, וכך גם שתי בנותיו שנולדו בעיר. התקוות להתקדם מקצועית במקום אחר לא התממשו, בין היתר בשל פציעות קשות, אבל כבר ב-2010 החל קלארק לעסוק באימון כאשר מונה למנג'ר-שחקן של סליסברי החובבנית. הוא היה אז רק בן 32, אחד מאנשי המקצוע הצעירים ביותר בממלכה. בקורס מאמנים, הוא למד לצד נמאניה וידיץ' וניקי באט, ושמע מהם המון סיפורים מחדר ההלבשה של מנצ'סטר יונייטד, כולל השיטות המיוחדות של אלכס פרגוסון. "המטרה היא פשוטה – לגרום לשחקנים להילחם עבורך. אני יודע לעשות את זה", הוא אומר.
הוא יודע לדבר עם אנשים בגובה העיניים, כי זה מה שעושים ברחובות מאנספילד. הוא נוקשה וקפדן, כי אלה החיים לתוכם נולד, והוא לא מוכן לוותר על עקרונותיו בשום אופן – גם כאשר כסף גדול מונח על השולחן. ב-2016, אחרי שרשם שתי עליות רצופות עם בריסטול רוברס מהליגה החמישית לשלישית, הביעה לידס יונייטד עניין רב בהחתמתו. כמעט כל מאמן צעיר היה שמח לקפוץ על ההזדמנות במועדון פאר עם קהל עצום ששיחק אז בליגת המשנה, אבל קלארק סירב בתוקף. "נפגשתי עם הבעלים מאסימו צ'לינו והוא הבהיר שתהיה לו שליטה בכל ההחלטות. אני לא מסוגל להיות פודל אצל אף אחד. אמרו לי שאני מטורף ולא מוותרים על צ'אנס כזה, אבל זה לא בשבילי", הוא סיפר.
בינתיים, צ'לינו כבר מזמן לא בלידס שחזרה לפרמייר ליג עם בעלים איטלקי אחר, בעוד קלארק עדיין בליגות הנמוכות. רוב האוהדים בממלכה לא הכירו את שמו עד לא מכבר, וגם הגעתו לפורט וייל בפברואר 2021 לא משכה תשומת לב כלשהי ברמת המדינה. אחרי הכל, מדובר במועדון קטן מפרברי סטוק ששקע בעונה שעברה במעמקי הליגה הרביעית, בסכנת ירידה ממשית שהייתה מובילה לשלילת מעמדו כמועדון מקצועני. קלארק שינה את המגמה במהרה והצעיד את הקבוצה לרצף ניצחונות שהבטיחו סיום עונה נטול דאגות במרכז הטבלה.
העונה, אחרי מהפכה משמעותית שיזם בסגל במגבלות תקציב קשות, הוא כבר לקח את הקבוצה לצמרת – ואז, דווקא אז, הטרגדיה שהתרחשה במשפחתו הגרעינית עזרה לציבור הרחב להיחשף לדמותו ולכישוריו.
במובנים מסוימים, יש באנגליה עדיפות להשתתפות מוצלחת בפלייאוף בהשוואה לעליה אוטומטית. הגמר נערך בוומבלי, האוהדים נוהרים ללונדון כדי לחזות באירוע שהופך לחגיגה מתוקשרת, פרשנים בכירים ממלאים את יציע העיתונות, והמנצחת זוכה לסיקור נרחב יותר בהשוואה לקבוצות שסיימו לפניה בטבלה. במקרה של קלארק, התפאורה הייתה מרהיבה פי כמה בגלל הנסיבות הדרמטיות, ובזכות היריבה.
רק דמיינו לעצמכם את הסיטואציה – מאמן שמתאבל על מות בתו חוזר לספסל כדי להתמודד בגמר בוומבלי מול הקבוצה האהובה שלו עצמו ושל הבת המנוחה. זה לא סתם סיפור מהליגה הרביעית, אלא אחת העלילות העוצמתיות ביותר של השנה. אוהדי מאנספילד טאון תמכו, כמובן, בקבוצתם בשבת שעברה, אבל יצאו מגדרם גם כדי לעודד את האיש שעדיין מוגדר כאליל מקומי בעירם. בדקה ה-8, הם הריעו לו, כי הוא לבש את החולצה מספר 8 כאשר כיכב במרכז המגרש באצטדיונו של סבא.
על הספסל של מאנספילד טאון ישב נייג'ל קלאף, בנו של בריאן קלאף המיתולוגי, המזוהה כל כך עם נוטינגהאם פורסט. פורסט עצמה התמודדה בוומבלי מול האדרספילד בחלוף 24 שעות, וקלאף ג'וניור קיווה כי תהיה זו חגיגה משפחתית כפולה – גם לעלות לליגה השלישית, וגם לשמוח בשביל האקסית, בשורותיה כיכב במשך עשור כשחקן, עם אביו על הקווים. זה לא עלה בידו. נוטינגהאם אמנם ניצחה, אבל קלאף הפסיד בנוקאאוט לקלארק. פורט וייל השיגה 0:3 ושבה לליגה השלישית אחרי היעדרות בת חמש שנים.
המשחק הוכרע הרבה לפני שריקת הסיום ובדקות האחרונות כבר לא הסתכל קלארק על המגרש אלא בעיקר למעלה, חושב רק על אלי. "אני רוצה להקדיש את הניצחון הזה לבתי, ולמשפחה שלי", הוא אמר בדמעות בראיון החגיגי, "אני עובד כאן עם אנשים פנטסטיים, עם בעלים פנטסטיים שנותנים לי אהבה ותמיכה. רציתי לחזור לעזור. רציתי להיות חלק מזה. אני מאושר, אבל גם שבור בפנים". אי אפשר להישאר אדיש לרגשות מסוג זה.
אז עכשיו כולם באנגליה שמעו על הנער שגדל במשפחה מפורקת במאנספילד, ומאז עושה את דרכו למעלה בצעדים מדודים. קלארק רק בן 44, ויש לו סיכוי להגשים את שאיפותיו. "אני משתוקק לאמן ברמה הגבוהה ביותר, ולא אעצור עד שאגיע לשם", הוא הצהיר לפני שנה. אז תעקבו אחרי פורט וייל. אולי יהיה לסיפור הזה המשך מרגש לא פחות.
האם רודיגר יהיה הצלחה בריאל מדריד?
