ווינר, מלך החימר, בלתי שביר, לוחם, הגדול מכולם, כל הסופרלטיבים שיש בעולם הספורט יתאימו לרפאל נדאל, שבגיל 36 ועם מצב פיזי די רעוע (“הייתי מפסיד בגמר תמורת רגל חדשה להמשך החיים”), זכה לפני פחות משבועיים שוב ובפעם ה-14 ברולאן גארוס, אבל חשוב מכך עלה ל-22 תארי גראנד סלאם בפסגה הנוצצת וההיסטורית של עולם הטניס. שניים יותר מיריביו הגדולים, נובאק ג’וקוביץ’ ורוג’ר פדרר.
שתי זכיות בווימבלדון (ואולי אחת נוספת בקרוב?), שתיים באוסטרליה (אחת השנה), ארבע באליפות ארצות הברית וכאמור עוד 14 על המשטח האדום בפאריס. עם השנים זה כבר הפך להיות משהו די ברור – נדאל זוכה ברולאן גארוס, אבל זה ממש לא מובן מאליו ובוודאי לא בגיל הזה. רק לשם השוואה עד כמה הכמות הזו יוצאת מגדר הרגיל – לפיט סמפראס האמריקאי, שבשנות ה-2000 עוד נחשב לשחקן הטוב בהיסטוריה, יש 14 מייג’ורים בסך הכל. רפא מחזיק באותה כמות, רק בגראנד סלאם בודד.
3:112 זה המאזן היוצא דופן, מפלצתי, מטורף, או איך שתרצו לקרוא לו של הספרדי על החימר בפאריס. שלושה הפסדים בלבד ב-18 שנים מאז השתתף לראשונה בתחרות החימר בצרפת, שניים מהם לנובאק ג’וקוביץ’, שהשנה נכנע ברבע הגמר ואחד היסטורי וזכור במיוחד לרובין סודרלינג השבדי אי שם בשנת 2009. המספרים על החימר בסך הכל, לא רק בגראנד סלאם, הם 45 הפסדים לעומת 474 ניצחונות – 91.3% הצלחה.
זו כמובן שליטה שלא הייתה לאף טניסאי בשום מקום, לא לנובאק באליפות אוסטרליה ולא לפדרר על הדשא הירוק של ווימבלדון. אז עכשיו אחרי כל הקדמת המספרים הנוצצת הזו, עולה כמובן השאלה איך? מה סוד הקסם שהפך את מלך החימר לכל כך טוב על המשטח האדום, מה מייחד אותו ומה הוא יודע לעשות יותר טוב מהשאר? ובכן, זו שאלה גדולה שיש עליה כמה תשובות, אך היא מתחילה אי שם בשנות ה-90 במיורקה, היכן שנולד.
זה קודם כל מתחיל מהאופי של המדינה, אם לדוגמה בבריטניה רק 1% מהמגרשים הם של חימר ובארצות הברית 13% (מתחילים לתת על זה דגש שם), כשבצרפת באופן מפתיע גם רק 15%, אז בספרד 84% מהמגרשים הם של חימר. זאת אומרת נדאל כבר נולד לתוך זה, מגיל קטן הוא לומד לנוע על החימר ומבין את השוני שהכדור מקבל איתו עם הנגיעה במשטח האדום, כשבחום כבד גם יכול להפוך לדי מהיר.
נישאר בילדות עם דוד טוני, מי שהפך את נדאל למה שהוא היום, ולאחרונה עזב אותו (בהחלטה משותפת של השניים) לטובת פליקס אוז’ה אליאסים (שכמעט ניצח את רפא בשמינית הגמר). אותו דוד טוני עשה מהלך מדהים עבור אחיינו, אי שם בגיל 6. הוא לקח ילד עם יד ימין החזקה ואילץ אותו להחזיק את המחבט ולחבוט בו רק ביד שמאל. קודם כל, רוב השחקנים הם ימניים, ככה שלהיות שמאלי זה יתרון מכיוון שהמשחק שונה ומבחינת היריב יותר קשה לקרוא את המהלכים של שחקן שמאלי.
בראש ובראשונה השילוב הזה נותן עוצמה יוצאת מגדר הרגיל לחבטת הבק-הנד (גב היד) שתי ידיים. זה מעניק חבטה מהחזקות שיש בסבב, ללא חולשה של היד החלשה כמו אצל היתר. מלבד זאת, המבנה האתלטי הטבעי שנשען על יד ימין החזקה, בכל סוגיות היום יום שלא קשורות לעולם הטניס, הפך את חבטת הפנימה-החוצה (אלכסונית) לאחת הקטלניות שיש – כזו שאם היא מתלבשת בצורה נכונה יהיה קשה מאוד להגיע אליה ובוודאי להחזיר אותה. זו המכה המפורסמת ביותר והמזוהה ביותר עם רפא, שמכוון אותה מצד שמאל של המגרש לצד הנגדי של יריבו ולא רק, היא גם מסתובבת החוצה אל מעבר לקווים.
אם נתמקד יותר בשילוב של חימר ורפא, אז כמובן שחימר הופך את המשחק לאיטי יותר. כלומר, יותר קל להגיע לכדורים ויש יותר זמן להכין את הגוף לחבטה מסוימת. מבחינה פיזית, נדאל רגיל לרמות אינטנסיביות מאוד גבוהות של משחק, הוא בכושר נפלא, יש לו רגליים חזקות וגדולות שמעניקות לו יציאה מצוינת מהמקום, לצד זריזות ומהירות שבעזרתן הוא מגיע לכל הכדורים, כמעט לכולם. בוודאי בעבר שהיה קליל ומהיר יותר, כשבהמשך לאור הגיל והשחיקה עשה שינוי קצת בסגנון ולזה עוד נגיע בהמשך.
בצד ההתקפי, האחיזה של רפא, כזכור עם היד הפחות חזקה, בשילוב סגנון החבטה שעולה מעל לראש מעניקות לו סיבוביות יוצאת דופן. במספרים? חבטת הפורהנד שלו מספקת בממוצע כ-3,200 סיבובים לדקה. לא אומר הרבה זה נכון, אבל לשם השוואה חבטת כף היד של פדרר היא עם 2,500 ושל אגדות העבר, אגאסי וסמפראס רק 1,800, שזה משהו בסדר גמור לסבב, אבל הרבה פחות יעיל משל נדאל. זה בין היתר גורם ליריב קושי בהחזרה, כשהוא מקבל למעשה כדור כבד וכזה שקופץ גם גבוה יותר.
למי ששיחק טניס, גם אם לא מקצועני, יודע שלהתמודד עם כדורים גבוהים (לפחות ב-10 ס”מ מהחבטות שמגיעות מהיריב) ובוודאי גם מסובבים מצריך הרבה יותר אנרגיה מכל חבטה רגילה, קשה גם להגיב בעוצמה וגם להתכונן לכדורים בצורה אופטימלית. בצד השני, הרווח הוא כפול – למלך החימר יש בינתיים זמן לנוח ולקחת עוד טיפה באוויר, בראלים שכידוע לא קצרים בכלל על משטח החימר. זה אולי היתרון הגדול ביותר של הספרדי, כזה שהביא אותו להיות מעל כמעט כל יריב, עוצמתי וחזק ככל שיהיה.
השנים חלפו, הפציעות החלו להגיע בזו אחר זה בעקבות השחיקה של הגוף ורפא שכבר לא בן 20 מתקשה להביא את אותו טניס הגנתי, של להגיע לכל כדור ולהתגונן בקו האחורי. אם פעם עלייה לרשת הייתה למילת גנאי עבורו, בשנים הללו הוא הפך לאחד משחקני הרשת הטובים ביותר, כזה שהיד הרכה והבנת המשחק הפכו את משחק הרשת שלו לנשק עיקרי. כל חבטה מספיק חזקה ועמוקה לעבר היריב תגרום לנדאל לעלות קדימה, לסגור את הזווית האפשרית שממנה היריב יכול להחזיר למגרש ולסיים באומנות ליד הרשת עם כדור חכם וחלש, דבר שראינו ממנו המון בתחרות שהסתיימה בפאריס.
כל זאת כמובן על מנת לקצר את הנקודות ואת הראלים הבלתי נגמרים, כי בגיל כזה ובמצב פיזי לא הכי טוב כמו שכולנו יודעים, זה משהו שנדאל היה חייב. משחקים בלתי נגמרים היו גומרים אותו יותר ויותר. לצד זה הגיע השיפור בהגשות על ידי מאמנו קרלוס מויה, שאמנם את העוצמות קשה יותר מדי לשפר ובוודאי בגיל כזה, אך עזר לרפא למצוא המון זוויות בהגשות, כאלה ששולחות את היריב ממש אל מחוץ למגרש ובעיקר כשנדאל מגיש מהצד השמאלי שלו וממש זורק את היריב החוצה.
טניס זה לא רק יכולת, ממש לא. טניס זה המון צד מנטלי, אתה עם עצמך, בלי פרטנרים לקבוצה, בלי מאמן שנמצא לידך. לכן, במהלך משחק יש המון עליות וירידות, אך גם שם לנדאל יש את היתרון. מגיל קטן דודו טוני בנה לו את האופי הבלתי שביר, כזה שלא נתן לו להביע שום רגשות אחרי החטאה מזעזעת או ווינר גדול. את נובאק למשל ראיתם משתגע לא פעם, אך מתי ראיתם את נדאל משליך מחבט בעצבים? אף פעם. כבר בגיל קטן טוני לימד אותו שזה אסור, שיש ילדים שהיו חולמים למחבט כמו שלו ואסור בשום פנים ואופן להשליך או להעיף אותו.
זה בנה לרפא במשך השנים אופי יוצא דופן, שגם מחליש את היריב שבוודאי אמר לא פעם ‘איך אפשר להוציא אותו מפוקוס? הוא לא מתרגש מכלום’. ואכן, אלו דברים משמעותיים מאוד שבנוסף לסט היכולות שלו הפכו את נדאל לקיר פיזי ומנטלי, גם בעיני היריבים שלו. מלך החימר לעולם מרים ידיים, גם אם הסיכוי נמוך ביותר הוא ייתן את כול כולו עד הנקודה האחרונה. ספורטאי על, צנוע, נחוש, בלתי מתפשר, דמות להערצה ומודל לחיקוי, וכבר את הפירות אנחנו מתחילים לראות בדומתם של שחקנים צעירים דוגמת קרלוס אלקראס, שאם יהיה חמישית מנדאל זו תהיה הצלחה ענקית.
זה רק ממחיש את הקריירה הפנומנלית, שגם אם אתם לא נמנים על אוהדיו של הספרדי, אתם צריכים להעריך את מה שהוא עושה על המגרשים במשך שנים. כעת יהיה מעניין לראות האם גם בתחרות הדשא היוקרתית בווימבלדון, בו לא שיחק ב-3 שנים האחרונות, וזכה שם בגביע פעמיים, מלך החימר יצליח לעשות באמת את הבלתי ייאמן ולהשלים 3/3 עם שנה מטורפת? התשובה בשבועות הקרובים.
