קארין סנדל, קפטנית נבחרת הנשים של ישראל בכדורגל עד לאחרונה, היא זו שמובילה את מאבקן חסר הפשרות והתקדימי של שחקניות הנבחרת נגד התנאים שהן מקבלות לאורך השנים, לעומת נבחרת הגברים. במאבקה, סנדל הביאה לראשונה לאיחוד כל השחקניות, ללא יוצא מן הכלל, והן הודיעו על השבתת הנבחרת עד לקבלת דרישותיהן.
לסנדל נשבר מכך שההבטחות שנתנו לשחקניות נשארו על הנייר, והפעם ישנה חזית אחידה נגד העסקנים ואנשי ההתאחדות לכדורגל, שלא קראו נכון את המפה. אין ספק שכניסתה להנהלת הארגון העולמי של שחקניות ושחקני הכדורגל וכפועל יוצא חשיפתה למה שקורה בעולם תרמה רבות לעיצובה של סנדל כמובילת המאבק, ואנחנו כנראה נמשיך לשמוע עליה גם כשהיא תפרוש ממשחק פעיל.
הכדורגלנית, שעומדת להיכנס לשנת הפרישה שלה, היא כיום בוגרת, ממוקדת וחדורת מטרה מתמיד, ומוכנה לבצע אחת ולתמיד מהפכה בכדורגל הנשים בישראל. כעת, בראיון בלעדי ל-ONE, פותחת סנדל את הכל בצורה בוגרת אבל גם בלי לעשות חשבון. היא מדברת על המחיר ששילמה כשנזרקה מהנבחרת בבושת פנים ועל הבכי שנלווה לכך, כולל דמעות שזלגו גם במהלך הראיון עצמו.
סנדל מדברת על המאבק, על אנשי ההתאחדות, הגבולות שנחצו, ההאשמות נגדה, איך השופטים מתייחסים לשחקניות הכדורגל, המחשבות לגבי העתיד, וגם: על אחותה כוכבת הילדים שירן סנדל, והרצון להקים משפחה עם בן זוגה ישראל אוגלבו.
“אם נצליח, זו הצלחה לכל הנשים במדינת ישראל”
קארין, כמובילת המאבק, איך את מרגישה בעקבות היחס של ההתאחדות אליכן?
“קודם כל, אני חייבת להגיד שאני מרגישה ממש גאווה בסולידריות, באחדות ובמנהיגות של כל השחקניות, מהכי קטנות. אני חושבת שכולנו מרגישות הרבה הרבה שנים את האפליה הזאת, עם הרבה תסכול והרבה מרמור, ואני חושבת שהפעם הבנו שאם נהיה מאוחדות עד הסוף, עם אמונה מלאה בצדקת הדרך, אז כן, נוכל להוביל לשינוי משמעותי בכדורגל הנשים”.
את באמת מאמינה שמשהו ישתנה?
"איך שלא נסובב את התמונה, ההתאחדות לכדורגל זה גוף הספורט הכי שוביניסטי במדינת ישראל, ואם אנחנו נצליח גם כאן להגיע לאיזשהו מקום מכבד ושוויוני יותר מבחינת נשים, אז זאת גם הצלחה לכל הנשים במדינת ישראל. לגבי ההתאחדות, אני אמרתי להם בצורה הכי גלויה וישירה, גם בפנים – כל ההתנהלות שלהם מתחילת הפרשה ועד עכשיו הייתה פשוט לא מכבדת, מבזה ומלאת אגו. פשוט לא מובן לי למה הם חיכו עד עכשיו כדי לשבת לדבר איתנו, הם היו יכולים לעשות את זה הרבה יותר פשוט וקל, בלי כל הדבר הזה. אבל אני חושבת שזה מה שאיחד את כולנו, שהגיעו מים עד נפש”.
האם את תהיי האליס מילר של כדורגל הנשים?
”וואו איזו השוואה. אליס מילר פרצה דרך להרבה מאוד נשים באומץ רב ועמדה בודדה מול המערכת והצליחה לשנות מציאות. אני חושבת שכאן הקרדיט הוא באמת לכל השחקניות, ואני ביניהן, על האומץ לעמוד ביחד מול המערכת כדי לשנות את המציאות. אני מאוד מקווה שבסוף הדרך הזאת נצליח לשנות את העתיד, ובראייה לאחור נהיה גאות להיות חלק מאירוע היסטורי ששינה את כדורגל הנשים בישראל”.
אף פעם לא היה דבר כזה בנבחרת הנשים, תמיד היו צעירות מול ותיקות. הפעם הלכתן ביחד כולן עד הסוף. מה גרם לשינוי הזה מבחינת השחקניות?
“אני חושבת שהפעם היחס עבר כל גבול. להשתמש באיומים והפחדות ולנסות לפרק אותנו מבפנים, אלה דברים שעבדו להם בעבר. כבר היינו במאבקים כאלה והמאבקים האלו נכשלו. אחד הדברים הראשונים שאמרתי לבנות זה ‘אם אתן תוהות למה שום דבר לא השתנה פה מלפני שנה, זה כי תמיד הלכנו בחצי רעיון ותמיד נתנו לצד השני להפחיד אותנו, לעשות הפרד ומשול, לעשות עסקים. ברגע שנהיה אגרוף אחד וכולנו נלך אחרי מטרה אחת שכולנו מאמינות בה – שם יהיה המפתח להצלחה’. אז אם בהתאחדות לכדורגל חשבו להזיז את הבוגרות הצידה ולהעלות את שחקניות ה-U19, אנחנו ידענו לדבר גם עם הנבחרת הצעירה ולהסביר להן שבסופו של דבר מדובר גם בעתיד שלהן, שזאת הנבחרת שאליה הן יגדלו והתנאים שהן יקבלו”.
ומה גרם להן להבין זאת?
“אני חושבת שכל שחקנית כדורגל שדרכה על המגרש ועל הדשא מרגישה את הזלזול ואת היחס הזה, את הרמות הגבה. לכולנו אומרים ‘תגידו תודה שנותנים לכן לשחק כדורגל וסתמו ת’פה’, אבל אני חושבת שמביך לנו כבר לדבר על זה. באיזשהו מקום זה כבר נוגע לכל אישה שקוראת על הפרשה הזאת. הפערים הסופר-משמעותיים מסמרים שיער, מהמקום הזה הצלחנו גם לסחוף אחרינו הרבה נשים לתוך הקמפיין ולתוך המאבק הזה”.
תוך כדי הקמפיין העליתן גם תמונה של הנעליים והחולצות על הדשא, מי הגה את הרעיון ואיך בעצם נולד הקמפיין הזה?
“אז בשלב די מוקדם של הפרשה הזאת, בעיקר בנבחרת הבוגרת אבל גם בנבחרת הצעירה, זה מאבק שהתחיל די בקטן. זה סימפטום, זה סימפטום וזה סימפטום, הבעיה היא יותר גדולה – היא באיך שמקבלי ההחלטות רואים נשים שמשחקות כדורגל. פנו אליי ליעד סואץ וגת מגידו, הן חלק מארגון שנקרא ‘בונות אלטרנטיבה’ (קבוצת לחץ להובלת נשים בכירות ממגוון תעשיות במשק, המקדמות נשים ונושאים ואינטרסים החשובים לנשים), הן חמ”ל של נשים מוצלחות. חשוב להן בסופו של דבר שוויון מגדרי במדינת ישראל והן רואות את הספורט כאיזושהי מראה לחברה הישראלית ואת הספורט ככלי הכי משמעותי להשגת השוויון בחברה הישראלית”.
איך הן סייעו לך?
“גת מגידו היא בעלת בית השקעות “פינסה”, יש שם מנכ"ליות של חברת סטארט אפ, קופירייטריות ונשות יח"צ. זה ארגון של הרבה נשים שרוצות לשנות את המציאות שבה אנחנו חיות. בשורה התחתונה, בסופו של דבר כל ילדה בכיתה יכולה לחלום את החלום שהילד שלידה בכיתה חולם. אז הן נותנות לנו לגמרי גב שלם ותומכות. עוזרות בכל מה שקשור בהפצה של הקמפיין הזה, נותנות ליווי לאורך כל הדרך ומבחינתנו זה מדהים, כיף ומבורך. זה משמח לראות את ההתגייסות של הרבה אנשים שגם אומרים כמונו – ‘די, מספיק’”.
כשאת יושבת עם אנשי ההתאחדות, מה את מרגישה? הרי היו לך לפני כן פגישות עם המנכ"ל יוסי שרעבי.
“אני אענה בכנות – אני קצת מבולבלת. הרבה פעמים אנחנו מקיימים שיחות ברוח טובה ובהרגשה טובה. יש הבטחות, אבל אמרתי – הפער בין הדיבורים למעשים הוא גדול ובסופו של דבר הייתה שיחה טובה ואז אנחנו מגלים שמנסים מאחורי הגב לשנות את מה שהובטח. גם השבוע בפגישה אמרו ‘בואו נקיים יחסי אמון, בואו נדבר באופן ישיר’ ואז אנחנו יוצאות מהפגישה ומגלות שהם ניסו לעשות דברים מאחורי הגב שלנו ולדחות את המשחק עם בולגריה בגלל השביתה שלנו, במקום להגיד לנו ‘תקשיבו, בגלל שלא היה לכן זמן להתכונן מקצועית למשחק, או כדי לתת לנו זמן ארוך יותר למשא ומתן, אתן רוצות לנסות לדחות את המשחק?’.
איך משנים את ההתנהלות בין הצדדים?
“בסוף הכל עניין של שקיפות, אולי הדבר שהכי חסר בהתאחדות לכדורגל. אני פשוט רוצות אמת ובשורה התחתונה, חובת ההוכחה אצלם. אם הם התכוונו לכל מה שהם אמרו בפגישה, והם באמת רוצים לעשות שינוי אמיתי בכדורגל הנשים, אז מבחינתנו הדלת פתוחה ואנחנו באות עם ידיים נקיות ולב נקי. אנחנו רוצות בסופו של התהליך הזה לראות הסכם חתום עם כל ההתחייבויות”.
“זו מלחמה על עתיד הענף, זה יותר גדול מקארין סנדל”
סנדל חשבה שהפרידה שלה מנבחרת ישראל תהיה אחרת. לא כך היא דמיינה שתיראה סוף הדרך שלה, כשנזרקה בלי שתהיה מוכנה לכך, בלי שיאפשרו לה לעלות לכר הדשא בפעם האחרונה ולהיפרד מהנבחרת שהיא כל כך אוהבת בצורה מכובדת. אולי מקבלי ההחלטות שם למעלה יתעוררו, חלילה לא להתערב מקצועית, אך יש דרך לפרידה משחקנית נבחרת שנתנה כל-כך הרבה למדים הלאומיים.
מאיזה גיל את משחקת בנבחרת ישראל?
“עליתי בגיל 16”.
כמה הופעות יש לך?
“קרוב ל-70 רשמיות, בערך 90 עם כל אלו שלא נספרו”.
את המשחק הראשון שלך את זוכרת?
“נדמה לי שזה היה נגד מולדובה. נדמה לי שזה היה ב-2004. זה היה לפני המון זמן והמצב היה הרבה יותר גרוע. לא הרבה השתנה מאז”.
ואז את מגלה בשבועות האחרונים שממנים סוף-סוף מאמן זמני, ארז בלפר, ואת לא הוזמנת ולמעשה נזרקת מהנבחרת. מה עובר עליך?
“אני אגיד לך את האמת, זה היה צפוי. ההתאחדות לכדורגל עשתה את זה לא פעם ולא פעמיים. העליתי את זה השבוע בפגישה, הם מיתממים, הם אומרים שמבחינתם זה קו אדום, זה מעולם לא נעשה, אבל אני חושבת שקראתי לא פעם ולא פעמיים על שחקנית שהתראיינה נגד ההתאחדות והם מגיעים באיזשהו שלב נגדה. ב-2005 יצאנו למאבק גורף שאחריו במפתיע שחקנית הנבחרת מורן לביא לא זומנה, ולי פלקון, הלגיונרית הכי בכירה בישראל שעשתה את הקריירה הכי ארוכה מעבר לים בליגות הכי טובות בעולם, גם התראיינה על כל היחס של ההתאחדות ובסוף גם היא לא זומנה. גם קרן גור שזכתה במכללות בארצות הברית התראיינה ובהתחלה שמו עליה איקס, היא עדיין משחקת שם, התותחית הגיעה השנה גם לגמר אליפות ארה”ב במכללות. באנו ודיברנו ואז אחרי זה זימנו אותה. אתה יודע, אני שומעת סיפורים כאלה מכל העולם”.
זו שיטה לדעתך?
“אתה יודע, זו איזושהי דרך של ההתאחדות, יש להם סט כלים מאוד מוגבל. הם מנסים לערוף את ההנהגה או את הראש כדי להשיג יותר שקט, זה קרה גם בנבחרת קולומביה. מעבר לפגיעה האישית, אני חושבת שהסיפור פה הוא לא קארין סנדל. אני תכננתי לפרוש בתום הקמפיין הזה, אחרי שלושה משחקים. ברור שהייתי רוצה לסיים בצורה יותר מכובדת ואפילו ראוי להיפרד יפה משחקניות שהיו 15 שנה בנבחרת, אבל הדבר הזה לא יעצור אותנו. המאבק הזה יותר גדול מקארין סנדל ויותר מכל אחת מאיתנו. בסופו של דבר זה העתיד של הענף הזה וזו מלחמה בסופו של דבר”.
את מרגישה שניסו לערוף לך את הראש?
“שמע, ברור לי שבסופו של דבר ברגע שאני יוצאת ראש בראש מול ההתאחדות לכדורגל, אז הם ירצו להוריד להבות או לשלוח איזשהו מסר מאיים לשאר השחקניות. אני לא רואה שום סיבה בתירוץ של ‘אנחנו רוצים להצעיר את הנבחרת’ שלושה משחקים לסיום הקמפיין. זאת הנבחרת אולי הכי צעירה שהייתה בכל הזמנים – שלוש שחקניות ותיקות מעל גיל 30, כששאר השחקניות בנות 25 ומטה. אתה יודע, זה נראה לי כמו תירוץ מוזר למאמן שלא החתימו אותו עכשיו לחמש שנים או נתנו לו מנדט לבנות כאן תהליך ארוך טווח. אני חושבת שהיה ראוי לתת לכל שחקניות הסגל הזה לסיים את הקמפיין בכבוד. אבל אתה יודע, זו אכזבה אישית שלי מאנשים שאני מצפה מהם להיות עם קצת יותר עמוד שדרה”.
ארז בלפר דיבר איתך?
“כן. הוא הזמין אותי לשיחה יום אחרי שהוא קיבל את התפקיד. בזה הוא פתח את השיחה. ‘את יודעת, אני מאוד מכבד אותך ומעריך אותך כאדם וכשחקנית, אבל אני לא רוצה אותך בבולגריה, אני צריך להצעיר קצת את הסגל’. אמרתי לו שאני מופתעת, בהתאחדות שאלו אותנו אם אנחנו מתכוונות להגיע לאימונים. הוא קצת היתמם ושיחק אותה שהוא לא מבין ויודע מה קורה מסביב, אבל אתה יודע, בסופו של דבר זאת החלטה שלו ותמיד בספורט אפשר לתרץ הכל בתירוצים מקצועיים. בכל סיטואציה אחרת הייתי מעריכה מאמן שרוצה לתת לך כבוד, פשוט בסיטואציה הזאת אני לא מוצאת שום היגיון בהחלטה ובסוף הוא צריך ללכת לישון בלילה עם היושרה המקצועית שלו”.
בהתאחדות לכדורגל אמרו לי שגילי לנדאו כבר הודיע לך שאת סיימת את דרכך בנבחרת ישראל.
“לא היה ולא נברא, מעולם לא. אני זאת שבחרתי והודעתי לגילי ולצוות בטורקיה שאני לוקחת הפסקה. היום יש תיעוד לכל דבר בעולם והוא כתב לי חזרה שהוא חושב שלא ראוי ויאה לסיים קריירה כזאת בצורה כזאת. בתחושה שלי, אמרתי גם אז – הרגשתי שבקמפיין האחרון נחצו גבולות שלא נחצו מעולם, ובמקום ללכת קדימה אנחנו רק הולכות אחורה. זו תחושה שליוותה את כל שחקניות הסגל. אני גם אגיד לך יותר מזה, אמרתי לו שזו החלטה שלי, אמרתי ‘חשוב לי שתדעו למה אני מודיעה בהודעה פרטית - כדי שאתם תחליטו מה לעשות, אני אתן לכם את כל הגב שבעולם’, אבל היה לי ברור שההתאחדות לכדורגל חיפשו לעשות ספין – ‘קארין לא שיחקה בסרביה’ אז היא גורמת לכל השחקניות למרוד”.
אבל איך מוכיחים שזה לא מקצועי?
“אני גם חושבת שכל מי שמכיר אותי טיפה, יודע שיש הרבה מעבר. ישבתי לא מעט משחקים בקריירה שלי על הספסל, לא על דבר כזה קמים ומקימים קול צעקה. זה חלק מקבוצת כדורגל. יש לנו נבחרת סופר סופר מוכשרת, אז יש לנו תחרות על ההרכב. תחרות על דקות משחק, זה דבר שהוא בריא ונכון, אני שמחה שיש לנו 17 שחקניות שכל אחת מהן ראויה ללבוש את החולצה של ההרכב. מבחינתי זה העתיד הוורוד ואני גאה להיות חלק מנבחרת שיש לה הרבה ליגיונריות עם פוטנציאל שהוא אדיר. אבל זה הסיפור, מעולם לא הייתה שיחה כזאת עם גילי לנדאו”.
איזה גבולות נחצו?
”כל סאגת המאמנים, המאמנת הזרה באה והלכה, כן יש אימונים, אין אימונים, ביטלו אימונים, הכנות מזעזעות, הדברים הקבועים שאנחנו מדברות עליהם כבר המון שנים. אמרתי לך לא פעם ולא פעמיים, בסופו של דבר אף אחד לא סופר אותנו בהתאחדות לכדורגל. זה מחלחל לבית הנבחרות בשפיים, זה מחלחל למחסן הציוד, זה מחלחל לציוד הרפואי, לכל חלקה ומחלקה, וגם אמרתי להם השבוע בשיחה ויוסי שרעבי גם הצדיק אותי כשאמר ‘אני חושב שאין קשב אליכן במערכת ומה שאנחנו מנסים להנחיל לא מחלחל למטה’. זו אחריות של ניהול. אם אתה מנסה להתוות דרך אז אתה אמור לבדוק, לפקח ולוודא שהדברים מיושמים. הרבה מהדברים פשוט לא קרו. אם רבים איתנו על שתי קופסאות של חטיפי חלבון לעומת 15 ששולחים לגברים, אז זה פשוט להתעסק בקקי ופיפי וזה מגיע גם לדברים הכי גדולים. אם הליגיונריות צריכות להתחיל להתעסק בהוצאות ומוניות, וזה גוף שמגלגל בשנה משהו כמו 150 מיליון שקל אני חושבת, ורבים איתך על 20 שקל פה 30 שקל שם, זה מביך”.
האם ציפית שנבחרת הגברים תזדהה עם המאבק שלכן? האם היו לכן שיחות איתם, מאוכזבות שהם לא הצטרפו?
“קראתי באחת הכתבות שביברס הגיב ואמר בטוויטר ‘במקום לתמוך במאבק שלהן מסיתים את האש לגברים’. אז חשוב להבהיר שהמאבק שלנו הוא לא נגד הגברים, הוא פשוט בעד יחס שווה והוגן גם לנשים. אנחנו בעד נבחרת הגברים ובעד כל נבחרות ישראל ורוצות בהצלחה שלהם בדיוק כמו בשלנו. אני לא חושבת שהייתה ציפייה ולכן גם לא אכזבה, אבל כן ראינו בהרבה מדינות אחרות את נבחרות הגברים מתייצבים לצד הנשים בדרישה לשוויון והיינו שמחות אם זה היה קורה גם כאן. זה עדיין לא מאוחר לתמוך”.
בטח שמעת שאמרו ‘הפרישו אותה מהנבחרת אז עכשיו היא עושה את כל הבלגן, עושה לנו את כל הצרות’.
"כן, אבל אתה יודע, יש סדר כרונולוגי בעולם הזה. המאבק הזה התחיל לפני חודשיים. הפעם הראשונה שבה לא זימנו אותי לנבחרת או בעצם סילקו אותי, הייתה לפני שבוע. אז אפשר לנסות לעשות ספינים ולהפוך את התמונה. גם בתחילת הקמפיין הזה פוצצנו שני אימונים אחרי שנתנו לנו מגרש עם בורות. אז אפשר לא להסתכל פנימה ולהבין איפה טעינו או איפה אפשר לתקן, אבל ההאשמות האלו והניסיון תמיד למצוא שעיר לעזאזל במקום להסתכל פנימה כמו ארגון בריא, שרוצה ללמוד, לשפר ולתקן, זאת גם אחת הבעיות".
בטח כאב לך לסיים ככה את הקריירה בנבחרת.
“ברור, מגיל מאוד צעיר, גם כששיחקתי בארצות הברית וגם כששיחקתי באיסלנד, מבחינתי נבחרת ישראל זה היה הדבר הכי הכי חשוב, מעל הכל. לייצג את הסמל זה אחד הדברים שאני הכי גאה בהם, אבל אם המורשת שלי, שלנו, תהיה כזאת שתשאיר עתיד הרבה יותר טוב למי שבאות אחריי, אז אני יכולה לפרוש בשלום. ברור שברמה האישית הייתי רוצה לסיים בצורה יותר מכובדת, אבל בסופו של דבר המאבק הזה הוא הרבה יותר גדול וחשוב, ושזאת תהיה המורשת שלי".
כשיצאת מהחדר של ארז בלפר ובזה סיימת את דרכך בנבחרת, יצאת עם דמעות?
“בטח. בסוף מדובר בסיום של תקופה מאוד משמעותית עבורי, הנבחרת הייתה הגאווה הכי גדולה שלי, הסיבה שאני שיאנית ההופעות היא כי אני זאת שבסופו של דבר היה חשוב לה להתייצב לנבחרת, לא משנה מה, לאורך הרבה מאוד שנים. ברור שזה כאב. בכיתי גם אז כשהודעתי להם שאני לוקחת הפסקה, והנבחרת יקרה וחשובה לליבי, אני אעשה הכל כדי שבסופו של דבר כל מי שנמצאת שם יהיה לה את כל התנאים לממש את הפוטנציאל האדיר שאני מאמינה שיש שם”.
איך זה באמת להיות בראש המאבק? אמרו לי שאת מאוד ממוקדת, שיבחו אותך שהפעם הגעת יותר בוגרת וידעת איך להציג את הדברים. הפעם את לא מתפשרת על כלום ועובדת שעות נוספות.
“זה תהליך של התבגרות. ידע זה כוח. אני יודעת שאני נתפסת כדמות המובילה בין היתר כי אני בין השחקניות הוותיקות שלא פרשו, אבל חשוב לי להגיד שהמאבק הזה הוא לא רק שלי, הוא באמת של כולנו. אנחנו נבחרת מאוד דמוקרטית ושקופה ודנות בהכל ביחד. בעיקר מאוחדות סביב המטרה. חשוב לכל אחת מאתנו הרצון לממש את הפוטנציאל של הענף שאנחנו כל כך אוהבות. הכח שלי בחדר של המשא ומתן מגיע מהגב של כל השחקניות, מהאחדות והסולידריות של כולן, ביחד עם התמיכה הציבורית. יש כאן ‘סיי’ משמעותי של קבוצה גדולה מאוד של שחקניות, שיותר מדי שנים הפנימו את המסר שמגיע להן פחות, וסוף סוף מרימות את הראש ואומרות ‘עד כאן’. בעיניי זה מעורר הרבה תקווה והבנה של הכח שלנו לשנות את המציאות דרך ניצחונות כאלה ואחרים. אני חייבת להוסיף גם את אשרת עיני, היא ממש טוטאלית ואכפתית. איתנו מהבוקר עד הלילה ושותפת אמת למסע הזה”.
לחברות בארגון השחקנים יש חלק בהתבגרות הזו שדיברת עליה?
“אני בארגון השחקנים כבר כמה שנים, נכנסתי בחצי השנה האחרונה לארגון השחקנים והשחקניות העולמי, אני יושבת גם ב’בורד’ האירופי. אני חשופה להרבה יותר נתונים, יודעת מה קורה במקומות אחרים בעולם. ראיתי הסכמים של נבחרות אחרות. אני יודעת את הכספים שפיפ”א מחלקת ויודעת איך בנויים ההסכמים האלה. גם בכובע השני שלי אני עובדת כפסיכולוגית חברתית במקום שהרעיון שלו זה לייצר חברה שהיא שוויונית יותר וצודקת יותר. אני על עצמי הרבה פחות נלחמת על דברים שקשורים לצדק ושוויון. גם הניסיון בכובע השני במאבקים אחרים שאני עושה בדברים שקשורים לאי שוויון בחברה”.
אז בעצם השתפשפת מבחינה פוליטית.
“לצערי הרבה פעמים צריך ללמוד את המשחק הפוליטי, כל האינטראקציות שקשורות לגופים השונים בכדורגל, אז זה פשוט הרבה יותר ניסיון, בגרות, ידע ובעיקר, אני חושבת על עצמי אבל לא אקח על זה קרדיט מלא – כולנו באנו הרבה יותר נחושות וחדורות מטרה לעשות מאבק אחד אמיתי וצודק שהוא עד הסוף. לא חצאי מאבקים. יש לי הרבה כבוד לאלו שנלחמו לפנינו ושברו אותן. בסוף הן היו אלו שדיברו איתנו, לימדו אותנו ולמדנו מהשגיאות של המאבקים בעבר. אז הפעם התכוננתי הרבה יותר טוב מבעבר, ידענו לצפות מה יקרה בכל שלב, גם מולם. גם פתאום יש הרבה יותר תמיכה מסביב מארגוני הנשים ואתה בקשר טוב עם משרד הספורט וגם הם תומכים, וגם ארגונים בינלאומיים. כולם הולכים לכיוון הזה של שוויון ופיתוח של כדורגל נשים. בחזון של פיפ”א כתוב שבסופו של דבר המקום שיש בו את פוטנציאל הגדילה זה כדורגל נשים, אז פשוט הפסקנו להגיד תודה שאנחנו משחקות כדורגל ולשתוק. הבנו שפשוט מגיע לנו יותר וזה די מתקן את התחושה של כולנו והתכוננו לזה בהתאם”.
מבחינה אישית את עוברת תקופה לא קלה.
“כן, למעשה מ-9:00 בבוקר עד 15:00 בצהריים אני בשיחות כדי לתכנן את הדבר הזה, גם בתחום התקשורתי, הציבורי, הפוליטי, בסושיאל וגם לקבל מידע מבחוץ. זה לא פשוט, זה עבודה של שעות, אבל באיזשהו מקום מרגיש לי שזו תחושה של שליחות. גם בתפקידי כפסיכולוגית וגם ככדורגלנית זו שליחות שעוזרת להתגבר גם על המשברים והקשיים. ברמה האישית היו שנה וחצי לא פשוטות בכלל. יש דברים שאני עדיין לא מעכלת עד הסוף אבל אם תשאל את כל מי שחשוב לי, יגידו לך שמגיל מאוד קטן, צדק זה הדבר שהכי חשוב לי וזה נותן לי דלק להמשיך גם כשקשה”.
"מצאתי את עצמי יושבת בשדה התעופה ופתאום התחילו לרדת לי דמעות"
קראתי ראיון ב'ידיעות אחרונות' עם אחותך שירן, שדיברה בצורה פתוחה על שנה מאוד קשה שעברה עליה עם פטירתו של אבא שלכן. אני יודע שעברה עליכן תקופה מאוד קשה עם המאבק של האבא בסרטן. את כפסיכולוגית מקדישה לאחותך זמן?
“אנחנו בסך הכל שתי אחיות בהפרש מאוד קטן, אני קטנה ממנה בשנה וחצי. את כל השלבים עברנו יחד, טסנו ביחד לחו”ל, אנחנו חברות נפש, לא היה פשוט לראות בן אדם שאנחנו אוהבים בקשיים כאלה, אבל בסופו של דבר שירן היא בן אדם מאוד חזק. אני חושבת שלאט-לאט היא מצליחה לקום על הרגליים ולפרוח וזה גם הרבה עומק לדבר על הקשיים הנפשיים, כדורים פסיכיאטריים ולנרמל את כל השיח סביב הדבר הזה כדי להגיד שזה לא בושה וזה בסדר, אבל צריך לבקש עזרה. נשארנו שלוש, אני, שירן ואמא שלי. אנחנו משפחה מאוד קרובה ודואגות אחת לשנייה. אחד הדברים שאבא שלי אמר לי לפני הפטירה זה ‘אני סומך עלייך, תשמרי על שירן ועל אמא’, ככה שלקחתי את זה כצוואה אחרונה, לדאוג ולשמור שהכל יהיה בסדר שם”.
אם הוא היה רואה עכשיו את המאבק שאת מנהלת, מה הוא היה חש?
“וואו (דומעת). כשטסתי לאירוע בפאריס למינוי הרשמי בפיפפרו, (ארגון הכדורגל העולמי של שחקני ושחקניות הכדורגל, ג.ל.), מצאתי את עצמי יושבת בשדה התעופה ופתאום התחילו לרדת לי דמעות. פתאום חשבתי עליו, על מה הוא יגיד, ואם הוא יהיה גאה. אם הוא היה פה אני חושבת שהוא היה גאה, אז אני פה כדי להמשיך עד הסוף, רוצה להאמין שהוא מסתכל מלמעלה ומתגאה בי”.
את חושבת כבר על היום שאחרי? הרי אי אפשר לחיות רק מכדורגל. קיבלת הצעות לכיוונים מסוימים?
“שאלה טובה. אני נעה כרגע במסלולים רבים שכרגע לא קשורים אחד לשני אבל אני כן מקווה שיהיה משהו שבסוף הדרך יחבר בין כל הקצוות. אני טסה לתוכנית של השגרירות האמריקאית שקשורה בספורט ובשינוי חברתי ומבחינתי החזון הרחוק יותר, זה יהיה הכיוון. בסופו של דבר ספורט זו הפלטפורמה הכי יפה ומשמעותית, שנתנה לי בתור ילדה, נערה ואישה הרבה כלים להתמודד עם הצבת יעדים, מטרות והתמודדות עם לחצים. זה מה שספורט נותן וספורט גם מחבר בין אנשים שמעולם לא היו מתחברים. כל קבוצת כדורגל היא מיקרוקוסמוס של החברה. חושבת שאם נדע לעשות את זה נכון יותר, אז נוכל להוביל לשינוי חברתי גדול יותר. לייצר חברה שהיא קצת פחות גזענית, קצת פחות סטראוטיפית, יותר מכבדת את כולם”.
יש גם מחשבה על היום שאחרי, מבחינת הקמת משפחה?
“כן, לשחקניות כדורגל זאת שאלה. זה לא פוליטיקלי קורקט להגיד את זה, אבל הריון זה סוג של פציעה. זה להיות שנה אחת שלמה בחוץ ולא תמיד יודעים איך השחקניות חוזרות מבחינת המצב הגופני וכו’. אני יכולה לספר לך שאחד הדברים שאנחנו מנסות לקדם גם זה כל העניין של חופשת לידה לשחקניות, הבטחת חוזים וכל התנאים לנשים שכן בוחרות ללדת תוך כדי הקריירה. מבחינתי, אני חיה עם בן זוג בארבע השנים האחרונות, שמבחינתי זה כמו חתונה. אנחנו לא צריכים את החותמת. אבל כן, אני לגמרי רוצה משפחה וילדים”.
אז את אומרת ‘ישראל, תתעורר’? (השחקן, ישראל אוגבלו, בן זוגה, ג.ל.)
“(צוחקת), לא לא, ישראל בקצב כמו שלי. אנחנו מסונכרנים. שנינו היינו רוצים להגשים הרבה דברים, אבל אני מאמינה שזה יקרה בשנה, שנתיים הקרובות”.
אם תהיה לך בת, את תעודדי אותה ללכת לשחק כדורגל?
“בטח. אנחנו נילחם עד שבסופו של דבר הילדה העתידית שלי ושל כולנו יקבלו את התנאים השווים כדי לשחק כדורגל. אני חושבת שזה מצב שאנחנו חייבים לתקן ומבחינתי זו מלחמת עולם. ספורט זה ארגז כלים לכל ילדה ונערה, לכל ילד ונער. בארה”ב יש מחקר שמצטטים אותו הרבה, ש-96 אחוז מהמנכ”ליות היו ספורטאיות בעבר ואני חושבת שיש סיבה לזה. זה נותן ביטחון עצמי גבוה יותר, נשים שיודעות לעמוד על שלהן. זה כלי שהוא משמעותי גם מחוץ לספורט”.
הבנתי משיחות עם שחקניות שיש בעיה גם עם השופטים. הבנתי שלפעמים הם מדברים בשפה לא יפה אליכן.
“כן. יש לזה גם סיבה. שופט שבא לכדורגל נשים מרוויח 250 או 350 שקל למשחק, בליגת העל הוא מרוויח 3,000 ובליגה הלאומית הוא מרוויח 1,500. אז יש תמריצים לשפוט בליגת העל ובליגה הלאומית של הגברים, לעומת לשפוט משחק של נשים. יש שופטים כמו לירן ליאני שהרגישו צורך לתרום גם בעולם הזה של כדורגל נשים, אבל באופן כללי לרוב זה שופטים בני 18 או כאלה מליגות אחרות שמזלזלים. אתה יכול לשמוע אותם מדברים באוזניה אחד עם השני, ‘וואי אחי איך בא לי שווארמה’, או מעירים הערות לשחקניות. המערכת הזאת חולה וכל אחת מהבעיות הן סימפטום. אני חושבת שזה קורה גם באיגוד השופטים ואנחנו מתלוננות על זה שנה אחר שנה, מחזור אחרי מחזור. אין משחק שאין בו אירוע מביש ומזלזל”.
יש גם הערות פוגעניות?
“בסוף שופט הוא כמו שוטר תנועה, יש לו את כל הסמכות גם אם תלך איתו לבית דין. לפני כמה שנים היה לי מקרה שבו דיברתי בכלל עם חברה לקבוצה עם הגב לשופט, הוא בא והוציא לי אדום כי הוא התעצבן על הקבוצה שלנו. ואז אתה הולך לבית דין וזה מילה נגד מילה. אני חושבת שהיו המון הערות פוגעניות לאורך שנים כמו ‘סתמי ת’פה’, ‘מי את חושבת שאת’, תחושה של זלזול שאת מוצא את עצמך חסרת אונים מולו. גם כשאנחנו מתלוננות לאיגוד השופטים אין באמת תגובה”.
זה אחד הדברים שתרצו לשנות?
“בטח, אנחנו מדברות על זה תמיד. בסוף זה מתחיל גם מכדור אחיד. זה מיתוג. אין פה הרבה עלויות. אבל כן, שופטים זו אחת הנקודות שחייבים לשפר”.
“התחושה שאנו עצם בגרון וסרח עודף גורמת כל פעם לפרשה אחרת להתפוצץ”
בזמנו התלוננתן על גילי לנדאו ובהתאחדות התעצבנו עליכן. אחרי שעזב את הנבחרת, עזבתן את התלונות כלפיו?
“מבחינתנו התלונות היו מעבר לפן המוסרי, זה גם היה עניין מקצועי ושל התנהלות בין אישית. דיברנו לא מעט בראיון הקודם על גילי. אני גם לא רוצה לדבר יותר מדי על בן אדם. אף אחת לא רצתה לפגוע באופן אישי בגילי לנדאו. כן היה לנו חשוב להביע את העמדה שלנו לגבי המינוי ולקוות שמישהו יקשיב”.
בטח שמעתן כל מיני משפטים כמו ‘הבנות האלה רוצות לקבוע ולנהל הכל, מפטרות מאמנים’.
”תראה, אפשר להסתכל אחורה, בכל שנות הנבחרת. זה צעד שלא נעשה מעולם. היו הרבה מאמנים, חלקם טובים יותר, חלקם טובים פחות. מעולם לא דרשנו שום דבר כזה על מאמן. זה משהו כזה שאוהבים להגיד על כדורגל נשים - ‘הן רוצות לנהל, הן רוצות לקבוע’. אנחנו בסך הכל רוצות יחס ראוי, מכבד, שוויון וסדרי עדיפויות. התחושה הזאת שכולנו עצם בגרון וסרח עודף, זה מה שגורם כל פעם לפרשה אחרת להתפוצץ. אבל הדברים לא משתנים ולא מתוקנים ואם זה ימשיך ככה אז זה ימשיך להתפוצץ כל שנתיים-שלוש. צריך לייצר כאן תוכנית עם חזון ויעדים. הלוואי שמישהו היה מנהל פה את הכדורגל והיה אכפת לו מספיק. עם יעדים מדידים לגידול שחקניות. אנחנו תמיד מדברות על זה שצריך להגדיל את הכמות. הרצון שלנו שמי שאמון על התפקידים האלה, יעשה את זה”.
לפני זמן מה אמרת לי שיש שחקנים שרוצים לצאת מהארון אבל הם מתביישים. פנו אלייך אחרי הראיון, שאלו מה כדאי לעשות?
“זה עדיין אישיו. כשהכדורגל יהפוך להיות מקום יותר מכיל ומקבל את כולם, גברים, נשים ולא משנה מה הצבע שלך או מה המיניות שלך, יהיה יותר קל. בזמנו אמרתי, כל מה שהיה עם ספיר ברמן הראה שאנחנו במקום הרבה יותר בוגר ויותר מוכן, אבל אולי יום יבוא וכולם יכילו את זה, לך תדע”.
אבל בטח זה מעצבן אותך, עדיין מכלילים שחקניות כדורגל בסטיגמה לפיה רובן יוצאות עם בנות זוג.
“זה מעצבן בעיקר כי זה לא רלוונטי לספורט. אבל מה זה משנה אם מישהי יוצאת עם גבר או עם אישה? זה תמיד העיסוק הראשון. בסופו של דבר ככל שהלגיטימציה להיות אישה שמשחקת כדורגל תעלה, אז במקומות שזה הרבה יותר לגיטימי – האחוז הרבה יותר דומה לאוכלוסיה. בארה”ב, קח כל קבוצה ותראה ש-10 אחוז מהקבוצה יוצאות עם נשים. ככל שהדבר הזה יהפוך ליותר לגיטימי אנחנו נמשוך את כלל הנשים בישראל לשחק כדורגל ואז המספרים יהיו דומים. לרוב מי שמשחקת כדורגל, לא אכפת לה מה יגידו לה ועם מי היא יוצאת. מעבר לזה שזה מציק, זה לא רלוונטי. אומרים את זה בכל מיני ענפים”.
תגובת ההתאחדות לכדורגל:
בהתאחדות הגיבו לראיון: ״ההתאחדות לא מתכוונת לשתף פעולה עם השמצות משוללות כל יסוד או לאפשר למי שמונע מאינטרסים זרים כאלה או אחרים לפגוע במטרה החשובה של פיתוח ענף כדורגל הנשים. אנו מחויבים להוציא את השיקולים הזרים, הפוליטיים והאישיים מהענף ולהתרכז במהות - נבחרת ישראל וקידום הענף״.
סטורי השבוע: פה ליברפול כן אלופה
