אם דניאל רבר הייתה כדורסלן ולא כדורסלנית, כנראה שהשם שלה היה מוכר הרבה יותר ואולי אפילו היא הייתה מקבלת איזה קמפיין או שניים בתור אחת הליגיונריות הבכירות. בכל זאת, לא בכל יום ישראלי או ישראלית זוכה באליפות בליגה אירופאית. אז תכירו את דניאל רבר, אלופת רומניה.
את התקופה האחרונה היא מבלה בישראל. מלבד חופשה קצרה עם בת הזוג, היא המשיכה להתאמן, לקחה חלק בנבחרת הנשים 3X3 והחליטה לחזור לקדנציה שלישית באליצור חולון בעונה הבאה, זאת אחרי הזכייה באליפות עם ספסי.
"ניצחנו בשני המשחקים הראשונים בסדרת הגמר והיה ממש קשה לשחק באראד (הקבוצה ששיחקנו נגדה), היו 2,500 איש ביציעים וגם השיפוט היה ביתי", סיפרה רבר בראיון ל-ONE, "הפסדנו שם פעמיים, אבל ניצחנו בבית מול כמעט 4,000 איש במשחק החמישי בסדרה. היה מטורף, בכלל הקהל ברומניה מאוד מחובר לכדורסל נשים. אין כלום בעיירה, היא נמצאת ליד בראשוב וכל מה שיש זה ספורט - יש קבוצת כדורגל גברים וכדורסל נשים. התרבות שם היא של ספורט, אכפת לאנשים מהקבוצה, היה לי עור ברווז כשנכנסנו לאולם, לא חוויתי דבר כזה אף פעם".
אחרי שיצאת החוצה וחווית את אירופה, איך ההסתכלות שלך על כדורסל הנשים בישראל?
״מצד אחד אני יכולה להגיד שהליגה בארץ היא יותר תחרותית מהליגה הרומנית בגלל הזרות, שם יש הרבה קבוצות עם תקציבים נמוכים אז אין כמעט זרות, התחרות היא אולי בין ארבע קבוצות. פה כמעט כל קבוצה יכולה לנצח כל קבוצה. בהתחשב ביחס לשחקניות שם, במקצוענות, בזה שתמיד יש זמן להתאמן ובכל משחק יש לפחות 1,500 צופים, בארץ יש מקום לשיפור. לפעמים הדשא של השכן ירוק יותר, אבל זה לאו דווקא ככה. ברומניה יש חוק שבמחציתה ראשונה חייבת להיות על המגרש שחקנית מתחת לגיל 23, מעבר לחוק של שתי רומניות על המגרש. הצעירות מקבלות הזדמנויות, זה מאוד חשוב. שלוש הקבוצות הראשונות חייבות לשחק בעוד מפעל אירופאי, אם זה היה בישראל זה היה חלום".
עזבת הכול באמצע העונה וטסת לרומניה. איך היה להיות בלי המשפחה?
״הפרידה הייתה מהירה, זה היה קשה. תוך שלושה ימים הייתי על מטוס, ידעתי שזאת הזדמנות מאוד טובה בשבילי וכולם תמכו בי - גם המשפחה וגם בת הזוג. רומניה קרובה - שלוש שעות טיסה, אבל כל זה הופך את החוויה למאוד קשה כי את לבד, במדינה שהיא לא הכי אטרקטיבית. למרות זאת, בסוף זה היה שווה את זה".
ומה עושים כשלא מתאמנים?
"אין כלום, אין לאן לצאת לאכול. היו לנו שני אימונים ביום, כל אימון בין שעתיים לשלוש אז אין הרבה זמן בין לבין. בימי חופש נסענו לבראשוב, להתחבר יותר לבנות, ראיתי הרבה נטפליקס, אם משחקים באירופה זאת הזדמנות ללמוד מרחוק, כי יש זמן פנוי. זה מוזר, עברתי מלחיות בת"א ולגור על הים לעיירה ברומניה".
איפה את מרגישה שהשתפרת?
"בממוצע נקודות שלי (11.9) ובריבאונדים (9.8), מבחינת מספרים זו העונה הכי טובה שהייתה לי, אני משחקת יותר אגרסיבי, עם יותר ביטחון ומודעת למה אני צריכה לעשות על המגרש".
ומה הלאה?
"המטרה שתהיה לי עונה טובה ולעבור לליגות החזקות. זה נתן תיאבון, בעיקר הקהל - לשחק מול צופים זה חלום. בגלל זה כשילדות מבקשות חתימה או נעליים, אני נשארת יחפה. אוהדים מחכים לנו ובשביל זה עושים את זה. היו חגיגות בעיר והקימו במות, 60 אלף איש הגיעו לחגיגות. אלו הרגעים שאת אומרת שזה כיף. גברים חווים את זה כל הקריירה, הרגשתי שאני מופיעה, לחזור לשחק בארץ מול אבא, אמא ועוד עשרה אנשים זה לא כיף".
מה עם הנבחרת? יש לכם אליפות אירופה על הראש ועוד בישראל.
"אני מאמינה שאנחנו יכולות לעשות משהו יפה. אני מקווה שאליסה בארון תהיה איתנו, יחד עם עדן רוטברג וירדן גרזון, ואנחנו מוכנות. גם אני וגם עדן מגיעות אחרי עונה טובה מעבר לים, אמרו לנו שאנחנו לא מספיק טובות ושיש הבדלי רמות, אבל זה לא כזה משמעותי. נעבוד קשה כל הקיץ, יש לנו עוד שנה להתכונן לאליפות אירופה, ואולי עוד בנות יחוו את החוויה של לשחק באירופה ויבינו שאנחנו שוות לבנות אירופאיות. איתי שיחקה קפטנית נבחרת מונטנגרו ששיחקנו נגדן בעבר וחטפנו בראש - היא מצוינת, אבל אני רואה את המנטליות והביטחון שלה וזה נטו בראש. ההבדלים לא כאלו גדולים". מונטנגרו מקיימת שלוש מחנות אימון בקיץ ומתכוננות, וגם אנחנו צריכות לעשות דבר כזה".
מה תעשי כדי שיהיה לך קל יותר בשנה הבאה?
"אני אמורה לקבל עוד שנה דרכון פורטוגלי שיפתח לי עוד אופציות כבוסמנית, בת הזוג והכלבים יעברו איתי וזה פלוס מאוד גדול. הלבד מאוד מקשה. ברגע שיש איתך את האנשים הקרובים אלייך, זה הופך את הכל ליותר קל".
מה צריך לעשות בארץ כדי שהענף יחזיר עטרה ליושנה?
"לחבר את האנשים בעיר לקבוצה, ליצור חיבור. צריך להשקיע בפרסום, לעשות פעילויות ועוד שיתופי פעולה בקהילה. ברומניה, עם קבוצת הכדורגל מכרו כרטיסים משולבים במחיר מוזל, אלה דברים קטנים שעושים את ההבדל. אוהדי מכבי ת"א לדוגמה באים כי הם אוהדים את הקבוצה, לא את הזר שמתחלף".
