1.1.2008 עודד קטש, כוכב העבר של מכבי תל אביב שחזר למועדון כמאמן ראשי עם הרבה ציפיות ובחוזה מבטיח לשלוש שנים, סיים את תפקידו ביד אליהו מוקדם מהצפוי. השבוע ויותר מ-14 שנים מאוחר יותר ואחרי שעבר בשלל קבוצות, כולל יציאה קצרה לאירופה ואימון בנבחרות ישראל, המאמן בן ה-47 חוזר שוב לצהובים-כחולים, אך הפעם מהדלת הראשית של ההיכל (כניסה 8 לשם המטאפורה) ולא כמו זו האחרונה כמאמן צעיר וחסר ניסיון, שהגיע תחת חסותו של צביקה שרף, המנהל המקצועי דאז.
הילד הצנום מגבעתיים שלבש את הגופיה מספר 10 על הגב והביא לקהל הצהוב רגעי נחת רבים בשנות ה-90 (וגם קצת פחות עם המדים של פנאתינייקוס לאחר מכן), ינסה קודם כל לתקן את הכישלון והרושם מהקדנציה הקודמת, שהייתה גם קצרה ביותר, ולהחזיר את המועדון הצהוב לקדמת הבמה האירופית. בד בבד ואחרי השנה האחרונה המטרה תהיה כמובן גם להשיב את ההגמוניה בזירה המקומית עם האליפות והגביע.
14 שנים אמנם חלפו, אבל הסיטואציה במכבי היא כבר לא אותה סיטואציה. כל הפסד בישראל כבר לא פותח מהדורות חדשות ומאז הייתה רק עונה אחת בה הבליחו הצהובים באירופה עם הזכייה ההיא ביורוליג. הגעה לפלייאוף כבר הפכה לסוג של משהו מפתיע במועדון, והשמות הגדולים באירופה ממש לא מגיעים להיכל מנורה מבטחים. לשם ההשוואה, בתקופה ההיא השליטה הבלעדית בישראל הייתה אצל הצהובים (עד אותה שנה בה קטש הצטרף, בסיומה חולון זכתה באליפות) וגם שנתיים וחצי קודם לכן גביע אירופה הגיע שוב לתל אביב, אך היום מנגד כבר סופרים יותר מ-8 שנים.
קטש, שסיפר בשנה שעברה שהדבר שהכי זכור לו מהקהל הצהוב זה האלפים שחיכו לו בסיום משחקי היורוליג, מגיע בסיטואציה הכי בעייתית אולי שיכולה להיות. ביד אליהו כבר שכחו כיצד מרגיש פיינל פור אירופי, הקושי בישראל רק הלך וגדל ולראייה העונה האחרונה עם מספר שיא של הפסדים וכמובן הדחות משפילות בחצי גמר הפלייאוף, הפסד בחצי גמר גביע המדינה להפועל תל אביב, שכבר כמה עשורים טובים לא הסתכלה למכבי בלבן של העיניים בצורה כל כך ישירה.
הסגל, בדומה לשנים האחרונות, שוב יעבור מהפכה רצינית ולקטש תהיה המשימה לחבר אותו. ציפיות יש בשפע, סבלנות הרבה הרבה פחות. פתיחה דומה לקדנציה הקודמת עם כמה הפסדים בליגה הישראלית ובאירופה יכולים לסיים את השידוך הנוסף מהר מאוד. בחודשים האחרונים היה למאמן הרבה זמן להתרעננות ולראות את הדברים מבחוץ, יותר משנה שהוא לא אימן מאז הפיטורים הצפויים הם מפאו שהגיעו אחרי הזכיות באליפות ובגביע היווני (אולימפיאקוס הייתה בליגת המשנה).
התקופה בפאו, קבוצת היורוליג היחידה שאימן חוץ ממכבי תל אביב כמובן, לא הייתה כישלון. הוא הגיע במהלך העונה שעברה (היישר מהפועל ירושלים) עם סיכויים כמעט אפסיים להשיג את המקום בפלייאוף היורוליג, אך בכל זאת צבר בינתיים את הניסיון – כיצד זה מרגיש לאמן במגרש של הגדולים ביותר. בין לבין ואחרי הרומן ביוון, הוא שוב מצא זמן לטפח את דור העתיד, ומעניין יהיה לראות האם וכיצד הוא ישלב את הישראלים בזירה האירופית ובכלל כשבינתיים עושה רושם שרק רומן סורקין הוא הבאנקר בסגל הישראלי, כשגם יפתח זיו ככל הנראה וכמובן גיא פניני, שחוזר וינסה להעביר מכל הניסיון והווינריות שיש לו לשאר השחקנים ולגבש את חדר ההלבשה שנבנה בינתיים עם אלכס פוית’רס ובונזי קולסון.
בחודש ינואר האחרון הוא מונה למנהל המקצועי של גלבוע/גליל, אבל הפעם הקבוצה צפונית לא הצליחה לשחזר את ההישג מהשנה שעברה, אז הגיעה לגמר הפלייאוף. בכל הדרך שעשה מאז ההתפטרות ההיא ב-2008 ועד היום רגעי השיא שלו כמאמן היו עם הפועל ירושלים והזכיות בשני גביעי מדינה (בקדנציה השנייה) וכמובן האליפות הגדולה ההיא ב-2010 עם גלבוע/גליל על הראש של מכבי בהיכל. זה למעשה היה רגע הפריצה שלו כמאמן, כזה שנתן לכדורסל הישראלי להבין שהוא לא רק כוכב על המגרש, אלא מוח מבריק על הקווים.
השנים חלפו להן, היו קדנציות טובות יותר וטובות פחות, אך הוא לא חגג בישראל עוד אליפות. בתווך היה את המקום השני עם העתודה, העונה האדירה עם הפועל אילת שהסתיימה בחצי גמר הפלייאוף וגם כאמור הגביעים עם הפועל ירושלים. אולם את ההגמוניה בקבוצה מהבירה הוא לא הצליח לייצר עם אליפויות נוספות אחרי השתיים הקודמות וגם לא לקח את הקבוצה עד הסוף בליגת האלופות. בעקבות כל אלה סימני השאלה החלו לרחף באוויר – האם קטש מתאים למועדון גדול או לא?
כאמור, עם נבחרת העתודה הוא יחסית הצליח וסיים במקום השני, במה שהיה הסיפתח לשתי הזכיות הבאות תחת אריאל בית הלחמי. הייתה לו גם קדנציה ארוכה בנבחרת ישראל ואפילו שנה וקצת עם הפועל תל אביב, בה לא הצליח להשאיר חותם משמעותי, אבל הקהל האדום יזכור בעיקר את הניצחון ההיסטורי בדרבי עם ה-58:78 ביד אליהו. בשורה התחתונה – הצלחות בדמות תארים לא היו יותר מדי, אבל ניכר היה שרואים את טביעת האצבע של המאמן, שכמעט בכל קבוצה בה היה גם ידע לעשות צרות צרורות לצהובים.
קטש מצטרף למכבי כאופציה ב’ אחרי שנפלה עסקת צ’אבי פסקוואל, אבל אם הצהובים העדיפו ללכת על מאמן ישראלי ולא על שמות אחרים מחו”ל זה מראה שהמועמדות שלו כבר עמדה על הפרק במשך תקופה לא קצרה, כולל אולי אפילו במהלך תקופתו של יאניס ספרופולוס ובוודאי עם פיטוריו והחלפתו באבי אבן. האחרון אמנם הצליח להשיג את הכרטיס בפלייאוף, אך ככל שחלפו המשחקים רק איבד יותר ויותר שליטה בקבוצה, שממילא הייתה מאוד לא מאוזנת גם בשנה שעברה.
זה כמובן יהיה האתגר הכי גדול בקריירת האימון של קטש (החלה ב-2004), שאת אותו קור הרוח והתמדה במטרה שהביא למגרש לפני שני עשורים הוא יצטרך להציג גם כאן על הקווים של הצהובים. במקביל, הקהל ברובו הגדול כבר איבד מאוד את האמון בבעלים, ובהנהלת המועדון בראשות ניקולה וויצ’יץ’. יהיו הרבה רעשי רקע, כל החלטה לגבי רכש כזה או אחר כבר תהיה מלווה בביקורת, אך לאורך השנים קטש לימד אותנו שגם אם זה מצליח או לא הוא הולך עם הדרך שלו, עד הסוף. מלבד ניקולה הדומיננטי, דמות נוספת שנכנסה לאחרונה לתמונה ודי במפתיע יש לומר היא של דייויד בלאט.
יהיה מעניין לראות איך קטש מביא את הצד והעקרונות שלו בין כל המעורבים – בעלים, ניקולה, אבי אבן ובלאט, אך בכל אופן המינוי של האחרון, שהוכיח מקצועיות בלתי נלאית בכל מקום שעבד בו במהלך הקריירה המפוארת, רק יכול להועיל ולעזור למאמן החדש-ישן. אגב, זה ממש לא משנה איזה מאמן היה נוחת ביד אליהו במצב הנוכחי, פסקוואל, ולימיר פראסוביץ’ הוותיק או קטש, הציפיות הן אותן ציפיות, לא יהיו הנחות, לא לזר ובטח לא למאמן ישראלי.
הפעם, היתרון היחסי הפעם שבניגוד לקדנציות בהפועל ירושלים ובפאו, כאן לקטש יש יחסית מספיק זמן לבנות את הקבוצה (או לפחות להיות מעורב יחד עם כל השמות שהזכרנו בפסקה הקודמת) ולהביא את הנגיעות והמחשבות שלו, כמעט ארבעה חודשים לפני הג’אמפ בול הראשון בעונת 2022/23 של היורוליג. במצב הנוכחי של המועדון נראה שזו תהיה או הצלחה גדולה או עוד כישלון מהדהד, כבר אין באמצע.
