אחד הרגעים הקשים בחייו של ספורטאי פעיל בכלל וכדורגלן בפרט, הוא רגע הפרישה. עד לפני שנתיים, שוער מכבי פ"ת עד לאחרונה, צחי גיגי, היה בריא לחלוטין. שוער שביסס את עצמו כלגיטימי בליגת העל, עם מספר עונות יציבות בשער מכבי פ"ת, הקבוצה בה שיחק בליגת העל.
אלא שמשחק אחד, מול נוף הגליל, בתחילת עונת 2019-2020, בו החל להרגיש כאבים חמורים בכף הרגל, שינה הכל. האבחנה הייתה קרע ב"פלנטר פצאיטיס", כשגם גיגי לא האמין שאותו שם לועזי, יהיה זה ששנתיים אחרי זה יוביל אותי לראיון הנוכחי. ראיון בו הוא מודיע בלעדית על כך שהוא תולה את הכפפות.
שנתיים של עבודה קשה, של טיפולים, של ניתוחים ושל חוות דעת שונות מרופאים לא עזרו וכבר בגיל 33, הוא מודיע היום בראיון ל-ONE על פרישה מכדורגל. שש עונות הוא עמד בשערה של מכבי פ"ת בליגת העל (שמונה שנים במועדון בסה"כ), אליה הגיע בעונת 2013-2014 לא מעט חשבו, שהמעבר מהפועל אשקלון בליגה הלאומית בחזרה לליגה א' עלול לפגוע לו בקריירה, אך גיגי, בצניעות האופיינית ובעבודה קשה, טיפס צעד אחר צעד. הופעות בקבוצות הגדולות הוא לא הצליח לרשום לחוסר מזלו וכפי שתקראו בהמשך, אך ברזומה הוא יכול לסמן לעצמו זכייה בגביע הטוטו והעפלה לפלייאוף העליון.
גיגי פורש ופתח הכל: החרדה, הפציעה והשבת
מעל מאה הופעות היו לו במדי המלאבסים בליגה הבכירה, עד אשר נכנע לפציעה. גיגי לא מביט לאחור וכבר חושב הלאה, על השתלבות בכדורגל, מספר על ההתמודדות עם הפציעה, ההתקרבות לדת, התקף החרדה שחווה בתקופה האחרונה וגם כמובן מסכם את הקריירה.
"זה התבשל כבר המון זמן, כך שבאתי קצת מוכן" מודה גיגי. "אבל זה קצת מוזר, כי היום מגיעה ההודעה הרשמית. יש רגשות מעורבים, אני עדיין לא יודע בדיוק מה אני הולך לעשות. אני כן אשאר בנוף הכדורגל. נראה מה השם יחליט בשבילי".
מה הכי מושך אותך?
"אני מאוד אוהב את הכדורגל ואני נמצא בו מגיל קטן. זה לא שאני יודע לעשות משהו אחר. אני אוהב את העולם של הספורט בכלל. מה אלך לעשות? אני מאוד אשמח לתת ממה שאני כן יודע לדור הצעיר, אבל ניקח כמה ימים ונחליט. יש כל מיני כיוונים ודיבורים, כל מיני טלפונים והצעות. אשב עם אשתי ונחליט".
מה היו השיקולים בפרישה? מה הוביל לקבלת ההחלטה?
"רציתי לנסות את כל האפשרויות: אם זה שני ניתוחים, טיפולים והתייעצויות עם הרופאים הכי טובים. היה ניתוח על הפרק ששקלתי אם לעשות אותו אבל בהתייעצות עם דוקטור לינדר ולאחר שהבנתי את ההשלכות הבנתי שלא שווה לי לקחת את הסיכון לחיים עצמם בלי שום קשר לכדורגל".
בוא נחזור ליום בו הקריירה שלך השתנתה. הפציעה.
"זה קרה במשחק מול נוף הגליל בעונת 2019/20. סבלתי קצת מהאזור הזה לפני, אבל לא הרגשתי איזושהי הגבלה ושיחקתי על הכאב. עשיתי זריקה לפני המשחק ויום לאחר מכן היה לנו אימון. עשיתי תנועה פשוטה ורציתי לדחוף קדימה ואז הרגשתי ירייה בתוך כף הרגל. הבנתי שקרה משהו אבל לא התייחסתי לזה וניסיתי להמשיך. לאחר מכן התיישבתי והבנתי שבאמת קרה משהו".
מה קורה לאחר מכן?
"הולכים לרופא ומשתפים אותו במה שחוויתי. הולכים לעשות MRI והצילום מאמת את מה שקרה. קרעתי את הרצועה שיושבת בכף הרגל. החלטנו לעשות ניתוח, שאמור להיות קל: שתוך חודש אני חוזר ממנו למגרשים. בניתוח עצמו העצב נדבק לצלקת ומשם יצאתי לסדרה של טיפולים נפשיים ופיזיים".
איזה טיפולים עברת?
"עשיתי איזושהי פרוצדורה בביה"ח. ניסינו לשרוף את העצב באיזושהי צורה וזה לא הצליח. אח"כ ניסינו לעשות סדרת טיפולים שגם לא הצליחה. כל מיני כדורים לכאבים. ארגון השחקנים דאג לי למאמן שוערים: לאיתי זילפה. הייתי נוסע אליו יום יום באופן פרטי לשיקום, בשיתוף עם שרון אוחיון מאמן הכושר. ניסינו הכל: הם לא התייאשו אבל אני כן. הבנתי שאי אפשר להמשיך ככה לשחק כדורגל".
אתה רואה שאתה מנסה להחלים וזה לא קורה.
"גם כשהייתי בבית פצוע, היו קבוצות שהתקשרו ושאלו מה קורה. רצו שאעשה את השיקום באותן קבוצות אבל ידעתי שזה לא אני. אני ידעתי מה אני יכול לתת ופשוט הרגל אמרה לי לא".
היו תקופות שחשבת שכן תחזור, שתגיע הצעה ותשוב לשחק?
"החזרה שלי לא הייתה תלויה באם אקבל הצעה מקבוצה כזו או אחרת. כי קיבלתי הצעות אטרקטיביות מקבוצות עם כסף גדול. אבל לא אשקר ולא אחתום במועדון ואז אגיד שאני פצוע. לא אעשה גזל לאף בן אדם או מועדון. היו רגעים שכן הרגשתי שהנה זה קורה ואז שעליתי למגרש עם זילפה וניסינו לעשות דברים שהם קצת יותר חזקים לשוער הרגשתי שזה לא זה. הרגשתי כדור טניס שיושב לי בכף הרגל. כאב של צריבה שאי אפשר להסביר".
אתה נמצא באי ודאות, איך עובדים בצד המנטלי בתקופה הזאת? מה אתה חווה?
"יש לי משפחה מיוחדת. יש לי את האישה הכי מדהימה שיש שנותנת לי את השקט ואת הכלים להתרכז. זה לא קל פתאום לקבל בן אדם מתוסכל שלא יודע מה הולך להיות. היא נתנה לי את כל הכלים לקחת את ההחלטה לאט ולהתעסק בעצמי. מה שהשאיר אותי שפוי היה שיחות עם הרב שלי, עם בורא עולם. עם אנשים שקרובים לדת ונתנו לי את הכלים כדי להתמודד בתקופה הזאת. אם לא היו לי את הכלים הללו, אני לא יודע איך הייתי מתמודד עם זה".
במה ההתמודדות באה לידי ביטוי?
"מנטלית זה לא פשוט. אתה רגיל לסדר יום: לקום, להתאמן, לחזור לארוחת צהריים, שוב חדר כושר, שיחות עם הפסיכולוג. זו מין רוטינה כזאת ופתאום ביום אחד הכול נגדע. הייתי עושה רק שיקום, אחרי זה חוזר הביתה ופתאום גם השיקום נגמר. אז אתה מבין שזה כנראה נגמר. היו לי הרבה שיחות כמו שאמרתי עם הרב, עם איתי זילפה מאמן השוערים שבאמת ניסה הכול כדי להחזיר אותי. אני לא מתבייש להגיד: חוויתי התקף חרדה אחד שאני מקווה שלא יחזור. זה לא היה נעים, אבל אני שמח שזה קרה כדי לדעת איך להתמודד עם זה בעתיד".
תתאר מה חווית.
"זה היה ביום שישי בערב. היה לי לחץ מטורף בחזה, חשבתי שקורה משהו מוזר, בחיים לא חוויתי את זה. יומיים לאחר מכן, הלכתי לרופא ושיתפתי אותו במה שחוויתי. הוא אמר לי שזה היה התקף חרדה, שאף אחד לא הכין אותי אליו. הבנתי שכל זה קרה בגלל התקופה שאני חווה. לא דיברתי עם שחקנים אחרים על מה שחוויתי, אלא רק עם אשתי ואחי".
מתי הגיע הרגע שהבנת שזה נגמר?
"זה היה באימון בחיפה אצל איתי. הרגשתי טוב במהלך כל האימון. לקראת הסוף עשיתי איזושהי תנועה והרגשתי קליק ממש קטן. הורדתי את הנעל ואמרתי לעצמי שתכף זה יעבור. ניסיתי להחזיר את הנעל ושוב ללכת והרגשתי כאבים בעקב. לא הראתי את זה, כי זה היה בסוף האימון. הייתה לי נסיעה ארוכה של שעה וחצי ועצרתי בדרך לשתות קפה. ישבתי עם עצמי ואמרתי שכנראה שזה היה האימון האחרון שלי. לא שיתפתי בזה אף אחד. היה קל לראות בבית שאני מדוכדך, אבל אשתי לא ידעה להבחין למה.
"לאשתי עד היום קשה. כשהראתי לה את קליפ הפרישה, היא התחילה לבכות ואפילו אני לא בכיתי. היה לה מאוד קשה לקבל את זה. מבחינתה זה לא יאללה עבר. היא גם מסתובבת בטענה שלא מימשתי את הפוטנציאל שלי ובמקום שהיא תרגיע אותי אני זה שמרגיע אותה. שיתפתי אותה בזה כי היא החבר הכי טוב שלי ואני פורק אצלה הכול. אמרתי לה שניסיתי הכול ונתתי הכול".
כמה זה מתסכל שחקן שהבריאות עוצרת אותו?
"באיזשהו אופן זה כן מתסכל אבל זה עניין של בחירה איך להסתכל על זה. אם הייתי יושב בבית ולוקח את זה לצד הלא טוב, אז אני לא יודע איפה הייתי היום. אבל אני בן אדם מאוד מאמין. אני מאמין שאם בורא עולם זימן לי את הפציעה הזאת וזימן לי להתחבר לתוך עצמי ואת הפינה הזאת להבין דברים אז כנראה שהוא ידע למה. הבנתי שאין לי סיבה לשאול למה: אם בורא עולם עשה את זה אז כנראה שזה הכי טוב בשבילי".
בוא נמשיך בדת: התחזקת בשנים האחרונות. איך זה בא לידי ביטוי ומה הוביל לזה?
"מי שמכיר אותי יודע שבארבע השנים לפני שנפצעתי התחלתי לשמור שבת. בהתחלה הייתי נוסע רק למשחקים, לאחר מכן כיביתי את הטלפון ובשנה האחרונה לפני הפציעה זה נהיה יותר מורכב. הרגשתי שאני מאוד רוצה את השבת. הייתי הולך לבתי מלון עם אשתי והילדים. יום אחד אפילו נסעתי עם המגן דודי טויטו באופניים מפ"ת לרמלה כדי לא לחלל שבת. זה נשמע הזוי. בלי שום קשר, הכדורגל שייך לכולם. לא משנה אם אתה דתי, חילוני או חרדי. הכדורגל לא צריך להיות משוחק בשבת ואז כולם יוכלו ליהנות מזה. יש המון שחקנים שאני מכיר באופן אישי שמאוד רוצים לשמור שבת וחווים התמודדויות. שחקנים שלוקחים בתי מלון, שלוקחים דירות ומוציאים המון כספים כדי לשמור שבת. אז עכשיו, איך שאני רואה את הדברים, יש לי את השבת".
יש סיכוי שנראה אותך חוזר בתשובה?
"תשובה זו מילה גדולה. הלוואי שאעשה את התשובה ב-100%. אני בתהליך וכל הזמן אשתי שואלת אותי אם לא חסר לי הכדורגל. אני עונה לה שמיום ראשון ועד יום חמישי בלילה, זה חסר לי. אבל מחמישי בחצות ובשישי ובשבת לא. אני כ"כ אוהב את העולם הזה, של הערכים והאמונה. להתנתק, המשפחה. הלוואי ואעשה גרגיר מהדרך שעשה הרב שניר גואטה שגם שיחק איתי באשקלון. אי אפשר לתפוס לאיפה הבן אדם הגיע. הוא מודל ללא מעט אנשים ובטח שלא מעט כדורגלנים. אני בתהליך של תשובה ונהנה מזה".
היית סוג של סמל במכבי פ"ת. שיחקת רק בקבוצה אחת בליגת העל במשך שש עונות
"אני לא יודע אם יש סמלים היום בכדורגל. אני לא יודע אם לקרוא לזה סמל. זה נכון שהייתי שמונה שנים במועדון בסה"כ. אנחנו רואים מה קורה היום בכדורגל, הכול נזיל. אני מאוד אוהב ומכבד את האנשים במועדון ואפשר לראות שגם בהליך הבוררות שחווינו, הגענו לפשרה ברוח טובה ועם לחיצת ידיים. זה מה שרציתי מלכתחילה".
זה צורם שהגעת להליך בוררות שכזה?
"שוב, לא רציתי ללכת לזה. אני לא יכול לדבר על זה ממש כי אני חתום על הסכם סודיות. רגש? זה עניין של בחירה. אני בוחר להסתכל על העונות הטובות ועל השנים ששיחקתי ונהניתי במועדון מאשר לקחת את הדברים הפחות טובים ולהסתובב עם תחושת מועקה שאכלו לי ושתו לי. אני לא שם. אז ככה שאין לי שום כעס כלפי אף אחד. אם בורא עולם שם אותי בסיטואציה הזאת, אז כנראה שהייתי צריך לחוות את זה. אז אני אומר תודה רבה וממשיך מפה קדימה".
תוכל לחזור לשם בעתיד?
"אני משתדל להיות ביחסים טובים עם כולם. גם בשיחה שלי בארבע עיניים עם אבי, זה נסגר בצורה הכי טובה. מה יהיה בעתיד? אי אפשר לדעת. אני לא יודע איפה אהיה עוד שעה. גם כששיחקתי בליגה א' מישהו חשב שאהיה בליגת העל? לא. אנשים חשבו שאסיים בליגה א'".
בוא נדבר על הקריירה שלך. אתה מרגיש פספוס?
"זו שאלה טובה. כשאני מסתובב ברחוב, הרבה אנשים וחברים קרובים אומרים לי שאני סוג של פספוס. אבל אני לא לוקח את זה ככה כי באתי הכי מלמטה שיש, עברתי את הדרך הכי ארוכה שיש עם הרבה מהמורות בדרך. אבל ברוך השם התגברתי על כל מכשול: הייתי, חוויתי שיחקתי והתמודדתי. אז אני אומר, יכול להיות שגם זה לא היה. אני אומר תודה רבה על זה ששיחקתי ולקחתי גביע הטוטו, עשיתי פלייאוף עליון וחצי גמר גביע. זה נכון שיש מצב שהייתי יכול להגיע לקבוצות יותר גדולות, אבל לא הגעתי ואם בורא עולם החליט שלא אגיע לשם, אז כנראה שלא הייתי צריך להגיע".
אם היו אומרים לצחי המתבגר, שתחווה כ"כ הרבה עונות בליגת העל?
"האמת שאם תשאל את אבא שלי? הוא תמיד האמין. אני תמיד האמנתי אבל היה איזשהו שלב בדרך שהיה לי קשה מליגה א' לעשות את הקפיצה. אבל מה שהנחה אותי לאורך כל הדרך זו עבודה קשה. לא עניין אותי מה יהיה מחר אלא לתת 100% באימון".
כמה זה מתסכל שדווקא בתפקיד כזה, ששחקנים מושכים יותר שנים, אתה פורש בגיל 33?
"פרשתי בגיל שהוא צעיר לשוער. הייתי יכול לשחק בטופ עוד הרבה שנים ואז לדשדש בשנים האחרונות בעוד קבוצות. אבל זה נכפה עליי וזה לא היה מבחירה. אין מה לבכות על זה".
הקבוצות הגדולות זה משהו שהוא פספוס?
"היו לאורך הקריירה הצעות מקבוצות גדולות. לאחר תחילת הפציעה שלי הייתה הצעה מהפועל ב"ש שלא יצאה לפועל. אבי נתן את האור הירוק וזה כמעט הבשיל. אבל נפצעתי. שטקוס שבר את היד והם חיפשו שוער עד סוף העונה ולא יכולתי ללכת. תקרא לזה חוסר מזל או השגחה מלמעלה אני לא יודע. לא יכולתי לחתום, דיברתי עם אסי רחמים והסברתי גם לאלונה ברקת את הסיטואציה. רצו שאעשה שיקום במועדון ולא הצלחתי. הסברתי לאלונה את מה שאני חווה ושזה לא רלוונטי שאחתום, שאני לא 100%".
גם בעבר היה סיפור עם מכבי ת"א.
"נכון, זה היה בתקופה הכי טובה שלי בקריירה, בעונת 2015/16. התחריתי על האפודה עם איתמר ניצן. קיבלנו הצעה ממכבי ואבי לא הסכים לשחרר אותי. היום שאני קצת יותר בוגר, אפשר היה להבין למה. אבל אז שאלתי את עצמי למה הוא לא משחרר אותי ולא נותן לי להתקדם. דיברתי והסברתי לו, אבל הייתי ילד והוא לקח החלטה. לא נתתי לזה יותר מדי מקום, כי אמרתי לעצמי שאמשיך לעבוד קשה ואכנס מדלת יותר ראשית".
למה לא שוחררת?
"כי אבי החליט. לא נכנסתי יותר מדי למו"מ. אבי נמני טיפל בי. אני זוכר שאחרי משחק עם הפועל חיפה שאלתי את אבי לוזון אם פנו אליו ממכבי ת"א והוא אמר לי שכן. שאלתי אותו למה הוא לא משחרר אותי והוא אמר כי אני נשאר פה. לא ניסיתי להתנגד, לא להפוך שולחנות. אבי אמר לא וקיבלתי. אם אסתובב בתחושה של פספוס אז מה זה יתרום לי. הייתה לי זכות שקבוצות גדולות כן רצו אותי אבל הוחלט שלא אגיע לשם".
תמיד האמינו בך במכבי פ"ת?
"אמון לא צריך להרגיש, אלא צריך לתת. מה הרגיש הצד השני? זה לא התפקיד שלי לדעת. השתדלתי לתת את ה-100% שלי תמיד. קרו דברים הזויים לאורך הדרך. היו תקופות שלא שיחקתי, שאמרו לי שארד לספסל למשחק אחד להתעורר וזה נמשך לאורך חמישה או שישה משחקים או אפילו סיבוב שלם. אני חושב שאף שוער בליגה לא חווה את הטלטלות שחוויתי. אלו דברים שלא שברו אותי. לרוב, לא קיבלתי את הדברים כמו שהייתי צריך לקבל. אם היום הייתי חווה את הסיטואציות הללו אז היה לי יותר קל. כי אני אחד שמאוד אוהב לשחק ולהיות בפרונט, להיות ראשון".
מה הרגע הכי גדול שלך בקריירה?
"בעונה הראשונה שלי במכבי פ"ת הגעתי כשוער שני לניל אברבנל. במחזור החמישי משה סיני המאמן החליט לתת לי את הקרדיט. נכנסתי להרכב מול עירוני ק"ש בחוץ ולא יצאתי משם עד סוף העונה. זו הייתה עונה כיפית ונשארנו בשנייה האחרונה מול הפועל חיפה מפנדל של רועי דיין. בתור העונה הראשונה בליגת העל כשוער ראשון זו הייתה חוויה גדולה".
המשחק הכי גדול בקריירה?
"המשחק מול בית"ר ירושלים במושבה. ניצחנו 0:2. היה משחק מול מכבי ת"א בבלומפילד שזה יישמע מצחיק כי ספגתי שני שערים, אבל מצד שני הרגשתי בקונטרול מלא".
מי המאמן הכי טוב שאימן אותך במכבי פ"ת?
"היו כמה מאמנים. במכבי פ"ת אתה לפעמים חווה בעונה שני מאמנים. היום, בדיעבד אני יכול להגיד שמשה סיני נתן לי את הקרדיט והוא בן אדם מדהים. כמאמן, זה יישמע מצחיק כי במשך שנתיים הייתי בתחרות אצלו ולא היה נראה שאני הפייבוריט אצלו, אבל רן בן שמעון. הייתי לוקח את הדברים באופן אישי ופה טעיתי. הוא המאמן הכי טוב שאימן אותי, הוא שומר את כל 22 השחקנים קרובים אליו. בכל אימון אצל רן, ההרגשה הייתה שאתה בא למשחק".
מכבי פ"ת הוא מועדון קצת לא רגיל. אתה זוכר איזשהו סיפור מצחיק?
"היו הרבה תקופות שהיינו מתמודדים בתחתית. אבי היה נכנס לעשות לנו שיחות והייתי יודע שאם אבי נכנס לאסיפה? אז ביום שבת אנחנו מנצחים. ככה הייתי מרגיש. כל השיחות איתו מצחיקות, אפילו כשהוא רציני".
כמה אחוזים מהפוטנציאל שלך מימשת?
"אני לא הייתי מודד את זה באחוזים כי גם הבן אדם שלקח שלוש אליפויות עולם, אם יישב על הכורסה הזאת מולך ביום שהוא יפרוש, יגיד לך שהוא יכול היה להגיע ליותר. לבוא ולהגיד שלא מימשתי את הפוטנציאל? אולי. יש אנשי מקצוע שאמרו לי שלא מימשתי 10%. אבל אני אומר תודה לבורא עולם על מה שעשיתי ומבחינתי נתתי הכל. מה שחתם לי את הקריירה, הוא שנתתי 100% כדי לחזור מהפציעה הזאת".
מה יזכרו ממך?
"שחקנים ששיחקו לידי יזכרו מקצוענות ואפס ויתורים. אין קיצורי דרך, בא מהכי למטה שיש בלי פרוטקציות ועזרה של אף אחד. קהל אוהדי הכדורגל? יגידו שאני פספוס".
לסיום, נעשה משחק אסוציאציות קצר.
”מכבי פ"ת – נאור פסר”.
“רן בן שמעון – מאמן גדול שלא הבנתי אותו”.
“אבי לוזון – דמות, בלעדיו אין מכבי פ"ת”.
“ויקטור בוחניק – תודה על הכול”.
“תפקיד השוער – כפוי טובה”.
“צחי גיגי – אומר לכם תודה רבה, אוהב אתכם, הייתי שלכם ועוד נתראה”.
