אחרי הדרך הלא אידאלית בלשון המעטה בה סיים את הקריירה כשופט ראשי עם הסירוב לשפוט את חצי גמר הגביע בעונה שעברה, לירן ליאני שיתף היום (שבת) על הדרך בה הודו לו על הקריירה כשופט: “אתה כן מצפה לפרגון, למילה טובה, לסוג של הוקרה. שלושים שנה שמסתכמות בשורה וחצי”.
“הוקרה. תמיד אמרתי שלשופט בכלל ולשופט כדורגל בפרט אין תהילה. אין משכורות עתק, אתה לא זוכה באליפות, לא ירימו אותך על הכתפיים ולרוב גם לא תקבל מילה טובה מהתקשורת אחרי המשחק. לכל היותר לא יזכירו אותך בסיום המשחק (ושלא תטעו, אני קונה את זה). אבל, אתה כן מצפה לפרגון, למילה טובה, לסוג של הוקרה לפחות מהמערכת אותה אתה משרת קרוב לשלושה עשורים מהחיים שלך”.
לפני שאנחנו כאיגוד מבקרים את התקשורת, את המאמנים ואת השחקנים על חוסר אהדה, על ביקורתיות יתר, ועל חוסר הערכה, כדאי שנבדוק קודם כל את עצמנו. החלטתי לשתף אתכם בהוקרה ״שזכיתי״ לה ונשלחה אליי במייל. שלושים שנה שמסתכמות בשורה וחצי: “בהזדמנות זו הנני מבקש להודות לך בשמי ובשם הנהלת האיגוד על שרותך המסור כשופט בליגת העל”.
יש מספיק דרכים להוקיר ולהעריך את פועלם של אנשים שעומלים רבות לטובת הארגון אליו הם משתייכים, מדובר בתקופה משמעותית לשני הצדדים, כברת דרך משותפת. נכון היה לסכם אותה אחרת. "גישה היא דבר קטן שעושה הבדל גדול״, וינסטון צ'רצ'יל.
