מבחינה מקצועית ברור שהסיכויים נגדנו, אך כפסיכולוג המלווה כדורגלנים בגילאים צעירים מזה שנים רבות, ברור לי שכעת הסיפור הפסיכולוגי הוא המרכזי והגורם המכריע, שבעזרתו הנבחרת תעשה את הבלתי ייאמן או שבגינו תיפול. מדוע? כי כמו שכל חובב כדורגל יודע זהו היופי והקסם שבכדורגל, שבו לעיתים דויד אכן יכול לנצח את גוליית.
שנית, כי בגיל הנעורים בו האישיות לא הבשילה לגמרי, מעמד שכזה יכול להשפיע בצורה עוצמתית על תפקוד השחקנים. אך לחץ לא חייב בהכרח לפגוע, הוא יכול להוביל להתעלות. אנסה לנתח בקצרה את החוזקות הפסיכולוגיות של הנבחרת מול המצב עכשווי על מנת להסיק מה סביר שיקרה - קריסה או התעלות?
אומץ וביטחון עצמי יחד עם לכידות ומנהיגות
מצד אחד יש לא מעט סיבות להיות אופטימיים. ראשית, בעצם הגעתם למעמד שכזה, הנבחרת וצוות האימון הוכיחו ווינריות ויכולת גבוהה להתמודד עם לחצים. סביר שמתוך שילוב של אישיות השחקנים ועבודתם של הצוות המקצועי ופסיכולוג הספורט. על כך שאפו. דבר נוסף שבולט הוא הקשר החזק בין המאמן לשחקנים ומנהיגותו החיובית.
ניתן למשל לראות זאת בחילופי השחקנים, בהם הם תמיד מקבלים את החילוף ולוחצים את יד המאמן. הקשר והמנהיגות של המאמן (סמכות יחד עם קשר חם ומעצים) חשובים תמיד, אך בפרט בגיל כזה, שבו בדומה לקשר בריא בין ילד להורה, השחקן עדיין משתמש בקשר עם המאמן (אם הוא מצמיח ומקדם) כבסיס בטוח ממנו יכול לצאת ולהעז. כמו כן, קשר בריא עם המאמנים עוזר לשחקנים לווסת את רגשותיהם ולשמר את ביטחונם העצמי.
סיבה נוספת לאופטימיות היא התצוגה הפסיכולוגית מול צרפת, בו ראיתי מה שכפסיכולוג ספורט תמיד ארצה לחזק בקבוצה, וזה אומץ, ביטחון עצמי ולכידות קבוצתית (כמה אני אוהב לשחק איתך וכמה אני מכבד אותך מקצועית). מדוע? ראשית, כי ביטחון עצמי הוא החיסון היעיל ביותר כנגד לחץ.
שנית, כי היכולת לסמוך על האחר, לשתף פעולה עימו ללא היסוס ולפעול בתיאום גבוה, קריטיים בכדורגל, ובפרט מול נבחרת כה עדיפה. זאביק זלצר, שאימן שנים רבות נבחרות נוער, רואה את החילופים של הנבחרת שלרוב תורמים ומשפרים, כמלמדים לא רק על החלטות נכונות של המאמן, אלא על היכולת של השחקנים לשתף פעולה ולקבל אחד את השני. בנוסף, התרשם עד כה מיכולתה של הנבחרת להסתגל לסגנונות משחק של נבחרות שונות, למרות גילם הצעיר.
לטענתו עד כה, מול מערכים וסגנונות שונים הנבחרת ידעה להתאים את עצמה, דבר שמצריך כאמור יכולת גבוהה לשיתוף פעולה, אינטליגנציית משחק וניהול טקטי מצוין של המאמן. אני אוסיף, שהדבר מראה על ביטחון עצמי שנראה ואינו מאותגר על ידי שינויים. תרומה נוספת של הלכידות הקבוצתית הינה בהפחתה של חרדה. שכן כמו שכל אדם שחווה חרדה יודע, הנחמה הגדולה ברגעי פחד היא בתחושה שאנו לא לבד. מול אנגליה והחרדה שתעלה אני צופה שהשחקנים יתרמו מאהבה והחיבור העמוק שנראה שקיים ביניהם.
יכולת פסיכולוגית מרשימה נוספת של הנבחרת, הינה היכולת שהציגה עד כה גם לחזור מפיגור כמו גם לשמור על הובלה. בכדורגל, במצבי לחץ, בו הרצון לנצח והפחד להפסיד כה עזים, למצוא את עצמך בפיגור יכולה להיות חוויה רגשית עוצמתית ומכרעת, עקב הצפה פתאומית של רגשות שליליים. קבוצה שרוצה להצליח חייבת לדעת לווסת את הרגש במצבים אלו, לשמור על הביטחון ולהישאר אופטימיים, רגועים ומלוכדים. עד כה נראה שהיכולת הזו קיימת.
מאידך, וזה אולי יפתיע, לעיתים דווקא להוביל בגמר יכול להיות מאתגר לא פחות. לעיתים, במצב זה השחקנים יכולים לשחק מתוך פחד להפסיד את ההובלה, להתגונן יתר על המידה ולאבד את הריכוז בכאן והעכשיו, כשמנגד הקבוצה השנייה יכולה להפוך לממוקדת ונחושה יותר.
מנגד, לאחר הובלה, קבוצות מסוימות יכולות להגיב בביטחון יתר ולקחת סיכונים גדולים מדי בזמן הלא נכון. במשחק מול צרפת הנבחרת הראתה יכולת טובה לשמור על ההובלה, כשרוב השחקנים נשארו קרי רוח ומרוכזים במעמד מאוד רציני מול אתגר רציני ביותר. כאן חשוב להכין את השחקנים למצבי הובלה ופיגור ולגרום להם להתחייב לתגובה הרגשית והטקטית שהוחלטה.
לבסוף, במצבי לחץ, חשובים מאוד מנהיגי הקבוצה. זלצר מציין בהקשר זה לטובה את הקשר בין סתיו למקין לאל ים קצפולסקי, שבשעת צרה הראו אינטליגנציית משחק והוכיחו שניתן לסמוך עליהם.
הניצחון על צרפת - ברכה או קללה?
כעת, השאלה העיקרית היא כיצד ישפיע הניצחון הגדול על צרפת על הנבחרת, ובפרט המעבר הפתאומי מאלמוניות למרכז הבמה הלאומית. מחד גיסא, אפשר לומר ששער הניצחון, יחד עם הניצחונות הקודמים יחזק את ביטחונם העצמי של השחקנים. מאידך, כפסיכולוג לעיתים למדתי דווקא לפחד מהמשחק שאחרי הניצחון הגדול.
מדוע? מפני שלפעמים יכולים השחקנים שנתנו משחק גדול, במודע או לא, אם מתוך ציפייה שלהם או מהסביבה, להרגיש שעליהם לשחזר את התפקוד של המשחק הקודם. ציפיות שכאלו יכולות להכביד ולהלחיץ ולרוב לא יוביל למשחק גדול. לכן כה חשוב שמצבים אלו פסיכולוג ספורט מנוסה ילווה את הקבוצה.
סוגיה חשובה נוספת שלא מרבים לדבר עליה, אך באה לידי ביטוי לעיתים קרובות יותר ממה שנדמה, היא השפעת הלחץ על המאמן. זוכרים אותו? זה שסופג את רוב הלחץ ולרוב מתמודד איתו ללא תמיכת פסיכולוג? אז לפעמים למרות הניסיון והאישיות הדומיננטית הוא בהחלט יכול להיפגע מהסטרס הגבוה ולתפקד מתחת לרמתו.
לעיתים דווקא אוסף חוויות השיא החיוביות שהמאמן חווה עד להגעה לגמר יכולות לפגוע בתפקודו ובחשיבותו על ידי הובלה לחשיבה רגשנית. כפי שניתן לראות אולי בביטוי השכיח של מאמנים במשחקי גמר "נישאר נאמנים לדרך שהביאה אותנו לכאן". זאת, לעומת החשיבה הרציונלית, היצירתית והמורכבת שלעיתים נדרשת במעמדים שכאלו.
הפסיכולוג המפורסם ד. וויניקוט טבע את המושג "מרחב פוטנציאלי". מרחב זה, שמתבטא באופן ראשוני במשחקם של ילדים, אך ממשיך להימצא בכל מבוגר בריא, קיימים בו זמנית גם פחד וגם תחושה של כל יכולות. בדומה לילד, במרחב זה האדם מאמין שהכל אפשרי גם בתוך המציאות הקיימת. הרגעים הגדולים בספורט מתרחשים תמיד במרחב הזה.
על מנת לנצח את אנגליה, המאמנים והשחקנים נדרשים להיכנס פעם נוספת למרחב הפוטנציאלי שקיים בהם, ומול האתגר וגודל השעה, לחלום ולהאמין שוב כמו ילדים. אם יוכלו הכל אפשרי.
כך נראה האצטדיון בסלובקיה לפני הגמר!
