בלסינג אפריפה עשה היסטוריה כחול-לבן כשזכה במדליית הזהב בריצת 200 מטרים באליפות העולם לנוער באתלטיקה. כזכור, האצן הישראלי בן ה-18 עצר את השעון על 19:96 שניות וקבע שיא תחרות חדש, והערב (שבת) התפנה היהלום של ענף האתלטיקה הישראלי לשיחה עם ONE על ההישג יוצא הדופן.
האם התאוששת כבר מההישג ואיך התחושות כרגע?
“התאוששתי, אני מאוד מאוד שמח ועדיין לא מעכל את ההיסטוריה ואת מה שהיה. לי אישית זה רגע מאוד גדול. ייקח לי עוד המון זמן לעכל את ההישג ואת כל מה שקרה ביום הזה”
מה הביא אותך לרגע השיא?
“הרבה נחישות, כאתלט הייתי מאוד נחוש ורציתי להביא גאווה למדינת ישראל. זה משהו שהיה לי מאוד חשוב, גם לי וגם למשפחתי. אני תמיד חושב על איך לרצות את המשפחה שלי ושיהיו גאים בי. אני לוקח את המוטיבציה תמיד מהמשפחה שלי”.
ברגע שהבנת שיש ציפיות, היה עלייך לחץ גדול יותר?
”בהתחלה הייתי קצת לחוץ, אבל אחרי זה סיננתי ולא הקשבתי לשום דבר כי הבנתי שבאמת מדינה שלמה מצפה ממני, אז ניסיתי להתעלם כי באתי לעבודה לעשות משהו היסטורי שהוא חלק גדול מהחיים שלי. הגעתי הכי מרוכז שיש לגמר”.
אם היית רץ את אותה תוצאה שרצת בגמר באולימפיאדת ריו – היית יכול לזכות במדליית הכסף. שמעת על זה? והאם כבר יש איזה חלום גדול?
”לא שמעתי על זה, כרגע עדיין אין לי חלום על מדלייה אולימפית. כרגע המטרה היא קודם כל להופיע, כמו שהמאמן שלי (איגור בלון) תמיד אומר – ‘קודם כל נגיע ואז נדבר’. אבל אני חושב שזה גם מאוד ריאלי אחרי מה שהיה אתמול. לא חשבתי שאני אגיד את זה, אבל זה אפשרי שאצליח להגיע לפאריס 2024”.
תוכל לשחזר את ההישג הזה באליפות אירופה לבוגרים שתחל ב-15 לאוגוסט?
“אני בא להילחם. אני לא אדבר על הישג או לא, רק להבטיח שאלחם עד הסוף. כמו שהיה פה, אני אתן מה שאני יכול ואני מקווה שיהיה טוב באליפות אירופה”.
אתה מקבל עזרה מהמדינה? יש לך ציפיות ממנה?
”אני די בטוח שעכשיו, ברגע שאחזור לארץ, יהיו מלא פניות. אבל כרגע יש לי את איגוד האתלטיקה ואת הוועד האולימפי שלקחו אותי תחת חסותם. יש גם את אגודת מכבי תל אביב ושופרסל שעוזרים לי”.
דיברת גם על המשפחה שלך, איך זה להיות בן של מהגרים בישראל? האם זה משהו שהשפיע עלייך?
“אני אגיד בצורה קצת פחות יפה – אני לא סובל את המילה ‘מהגרים’, אני יודע שזו המילה, אבל אני לא יכול לשמוע את זה. בהתחלה באמת זה לא היה קל כי אין לך את הזכות לייצג ואין לך האפשרות להראות את מה שאתה יודע מול כל העולם, אבל עכשיו זה כבר עבר וזה מאחוריי. עכשיו אני מייצג את המדינה והכל בסדר”.
רצית בעבר לפרוש כי אמרו לך שאתה לא מספיק מוכשר. מתי באמת קרתה נקודת המפנה והבנת שאתה בטופ העולמי?
”אני בחיים לא אגיד שאני בטופ, כי אני לא אוהב להגיד דברים כאלה. מי שרוצה להגיד דברים כאלה זו זכותו, אבל אני מעדיף להמשיך לעבוד קשה כי אני לא רוצה שייצאו מהפה שלי דברים כאלו”.
אחותך מרסי גם אצנית. אתה חושב שהיא יכולה להגיע להישגים שלך?
“היא מתחרה גם כמוני, ב-100 ו-200 מטר. אני חושב שהיא יכולה להגיע להישגים כמו שלי, אבל יש לה עוד דרך ארוכה מאוד, היא עוד תעבור קשיים כי אתלטיקה זה ספורט לא קל”.
אם היית יכול להיות כדורגלן מצליח או באתלטיקה – מה היית מעדיף?
”אם הייתי יודע שבאתלטיקה אני אהיה שמח ומסודר, אז לא הייתי מעדיף להיות בכדורגל כי שם יש את הכסף והתהילה. האתלטיקה זה מקום עם רגש אחר, אתה נהנה מזה. לא יודע איך להסביר, אבל זה משהו אחר.”
לסיום, מי המודל לחיקוי שלך בריצה?
”תמיד זה היה יוסיין בולט, אבל אני תמיד צופה ולומד מהספורטאים הכי גדולים בעולם”.
