כבר כמה שנים שהליגה האיטלקית נחשבת לאחת הליגות הצמודות והמרתקות ביבשת. בעוד שבצרפת ובגרמניה פאריס סן ז’רמן ובאיירן מינכן משייטות לאליפויות קלילות ללא כל בעיה ובספרד ריאל מדריד גילתה עליונות ברורה, מי שנותרו כליגות שסיפקו אשתקד את מאבק האליפות המותח ביותר היו הפרמייר ליג והסרייה א’. האליפות הראשונה של מילאן מזה 11 שנה העלתה ניחוחות של נוסטלגיה ורומנטיקה אצל כל אוהד כדורגל, שראה איך ההתרסקות ארוכת השנים של אחד המועדונים המפוארים בהיסטוריה של המשחק הופכת לנסיקה מחודשת בדרך לקדמת הבמה של הכדורגל בארץ המגף. משחקי הליגה האיטלקית ישודרו בערוץ ONE2 למנויי HOT ,YES, סלקום TV ופרטנר TV.
במידה מסוימת, האליפות של מילאן החזירה את הכדורגל האיטלקי 16 שנה אחורה. אז, עד פרשת הקאלצ’ופולי, שבאופן אירוני התפוצצה בקיץ בו הסקוואדרה אזורה זכתה במונדיאל בגרמניה, אינטר, מילאן ויובנטוס סיפקו כמעט מדי עונה ראש חץ משולש שביחד עם אגדות אייקוניות של הענף, שמו את הכדורגל במדינה במרכז השיח של הכדורגל העולמי. אז נכון, רבים יבואו ויגידו ששמות כמו פרנצ’סקו טוטי, אלסנדרו דל פיירו, קאקה ואנדריי שבצ’נקו כבר לא כאן, אבל בעונה שבה גם רומא עושה קולות של חזרה לרלוונטיות עם פרויקט מרתק בראשותו של ז’וזה מוריניו והחתמות נוצצות דוגמת פאולו דיבאלה, בנוסף לשוויוניות היחסית בין שלוש הענקיות, עושה רושם שמצפה לנו עונה צמודה, מותחת, תחרותית ובעיקר –התקפית ואטרקטיבית, בהמשך למגמה ששולטת בסרייה א’ בשנים האחרונות.
על תחילת המגמה הזאת אחראי במידה רבה ג’אן פיירו גספריני, מאמן אטאלנטה. גספריני עדיין כאן, אמנם עם קבוצה פחות איכותית, אבל הנוכחות שלו היא זו שנתנה את האומץ לעוד מאמנים שאפתניים לשנות את הסטיגמה ה”הגנתית” שדבקה בכדורגל האיטלקי. רוברטו דה זרבי שאימן את מנור סולומון בשחטאר דונייצק ובנה קבוצה מהנה למדי בססואולו, וינצ’נזו איטליאנו שעושה עבודה אדירה בפיורנטינה, איגור טודור שהפך את ורונה לקבוצה ההתקפית ביותר בסרייה א’ ועזב למארסיי ועוד שמות ותיקים יותר דוגמת מאמני אינטר ומילאן סימונה אינזאגי וכמובן סטפנו פיולי, כל אלה יישרו קו לאותו סגנון הרפתקני. הם הפכו את הסרייה א’ לליגה השנייה הכי התקפית מבין חמש הליגות הגדולות בעונה שעברה, עם ממוצע של 2.87 שערים למשחק, כשהיא מעל הפרמייר ליג (2.82), הליגה הצרפתית (2.81) ולה ליגה (2.50) ושנייה רק לבונדסליגה הגרמנית (3.12). בלא פחות מ-56% מהמשחקים אשתקד באיטליה הובקעו שלושה שערים או יותר. אין ספק שזה מה שנקבל גם בעונה הקרובה.
פיולי מסמל את החזרה של מילאן
במידה רבה, סיפורו של סטפנו פיולי מספר את סיפורה של מילאן. המינוי שלו למאמן הרוסונרי באוקטובר 2019 במקומו של וינצ’נזו מונטלה הרים לא מעט גבות בצד האדום-שחור של עיר האופנה. פיולי, אז בן 54, ממש לא היה נחשב לאחד מבכירי המאמנים האיטלקיים. כיום, כמעט שלוש שנים עברו ובארץ המגף ישנו קונצנזוס מוחלט על כך שמדובר באחד המאמנים הבולטים במדינה, אם לא באירופה לאור התהליך המשוגע שהוא עשה עם הקבוצה הזאת.
זה התחיל עם שיא מועדון של 28 משחקים ללא הפסד בעונה שהסתיימה ללא אליפות, אך בעונה שעברה הוא הצליח להביא את מילאן לשיאה, הפעם על אמת, כשהדבר בא לידי ביטוי גם בטבלה בסיום העונה. הסוד שלו היה פשוט: אין כוכב מעל הקבוצה הזאת. לא, גם לא זלאטן איברהימוביץ’, שבעקבות הפציעות בעיקר תופס את תפקיד ה”הורה המלווה” בסוללה הזאת, כמי שנקרא לסייע ברגעים שצריך מבוגר אחראי וכמו זלאטן, כשהוא בריא, גם תמיד עושה את זה.
פיולי גם אחראי במידה רבה להתפתחותו של קונצנזוס נוסף – סנדרו טונאלי כאחד הקשרים הטובים בליגה. אחרי עונת בכורה פושרת, המאמן היה סבלני עם הקשר שסומן על ידי רבים כ”פירלו הבא” ודאג להבהיר לכולם – “הוא סנדרו טונאלי, ובהרבה דברים הוא גם עולה על פירלו”. כן, אחת הגדולות של פיולי כמאמן היא היכולת לעמוד תמיד מאחורי השחקנים שלו וגם ברגעי משבר לשמור על חדר הלבשה בריא, תכונה שמיוחסת לאורך כל הקריירה גם למאמן אלופת אירופה ריאל מדריד, קרלו אנצ’לוטי.
אבל פיולי לא לבד במערכה. פאולו מלדיני המנהל המקצועי עושה גם כן ככל שניתן כדי שהרוסונרי לא תהיה אפיזודה חולפת. הוא ידע שבמערך ה-4-2-3-1 של פיולי הוא חייב לספק למאמן קשר ‘10’, עושה משחק, שיוכל לתת לו מספרים, בשונה מברהים דיאס החביב. לשם כך, הוא החתים ב-35 מיליון אירו את שארלס דה קאטאלארה, קשר התקפי בלגי בן 21 שמתנשא ל-192 סנטימטרים, שכיכב בעונה שעברה בקלאב ברוז’ עם 14 שערים ו-9 בישולים. מילאן איבדה בקיץ את פרנק קסייה, אחד העוגנים הכי משמעותיים שלה, כשאת מקומו של הקשר מחוף השנהב יוכל למלא גם יאסין עדלי, קשר מעט פחות התקפי מדה קאטאלארה, צרפתי בן 22 שחזר בהשאלה מבורדו. חוד ההתקפה המבוגר חוזק בדיבוק אוריגי שהגיע מליברפול ובעוד שמלבד קסייה הרוסונרי לא ספגו מכות כואבות בקאלצ’ומרקטו ונראה שעם סגל שרץ ביחד כבר שנתיים, מילאן תרוץ לאליפות. הדבר הכי נוח עבורה הוא שלמרות שהיא מגיעה לעונה הזו כאלופה, היא עדיין לא הפייבוריטית מספר 1 לזכייה בסקודטו.
לוקאקו יהיה ההבדל?
הסיבה שמילאן היא אלופה שמגיעה לעונה הזאת כאנדרדוג היא היריבה העירונית שלה, אינטר. כל מי שעוקב אחרי הליגה האיטלקית באופן אדוק מתקשה להמר נגד הנראזורי של סימונה אינזאגי, בטח אחרי שהם החזירו לשורותיהם את אימת הגנות הליגה, רומלו לוקאקו. הבלגי, שנרכש ע”י צ’לסי בדיוק לפני שנה ב-113 מיליון אירו, חזר בהשאלה למקום שהרים לו את הקריירה אחרי השנים הלא מוצלחות במנצ’סטר יונייטד.
אבל צריך לומר את האמת, אינטר הייתה קבוצת ההתקפה הטובה ביותר בסרייה א’ בעונה שעברה גם ללא לוקאקו, שבקדנציה הקודמת בנראזורי הבקיע 64 שערים בשתי עונות. אחרי עזיבתו של אנטוניו קונטה הגיע אינזאגי, שעל פניו משחק גם הוא בשיטת שלושת הבלמים. עם זאת בשונה מקודמו, אינזאגי ספג לא מעט תלונות על ניהול משחק לוקה וקבלת החלטות לא טובה שבאה לידי ביטוי בחילופים כאלה ואחרים, טעויות שהיוו חלק מהסיבה שקבוצתו, שמציגה יותר איכות ממילאן כמעט בכל חלק במגרש, איבדה את האליפות ליריבה חלשה ממנה.
אבל עם כל הכבוד למאמן, החלק החשוב ביותר באינטר הוא המנהל המקצועי בפה מארוטה, שעם עוד קיץ מדויק העמיד קבוצה חזקה יותר מזו שהייתה באינטר בשנה שעברה. הנריך מחיטריאן הגיע מרומא, אנדרה אוננה יחליף את סמיר הנדנוביץ’ שדעך בין הקורות ורובין גוזנס, שהגיע עוד בעונה שעברה אך טרם הצליח להשתלב, יהיה חייב להיכנס לנעליו של איבן פרישיץ’ הנפלא שעזב לטוטנהאם. ומעל כל אלה, ההישג הכי גדול של המנהל המקצועי והאיש מאחורי הצלחת יובנטוס ממנה נזרק, היא השארתו של הבלם האדיר מילאן שקריניאר, לפחות בינתיים, מה ששומר על שלישיית הבלמים הטובה בליגה ביחד עם אלסנדרו בסטוני וסטפן דה פריי. עם פדריקו דימרקו ודנילו ד’אמברוזיו מהספסל, לנראזורי יש עומק מפלצתי בהגנה. אם לא יקרה משהו לא צפוי, אינטר תהיה לכל הפחות ראש בראש במאבק מול מילאן עד לסיום העונה.
הפציעה של פוגבה תתברר כקריטית?
בצל המאבק בין שתי המילאנזיות, עושה רושם שמי שנשארה מעט מאחור היא יובנטוס. אם בתחילת הכתבה דיברנו על שינוי המגמה של מאמני הסרייה א’, הרי שעושה רושם שמי שנותר בשלו הוא מאמן הגברת הזקנה, מסימיליאנו אלגרי. בעונה שעברה, עוד לפני פציעתו של פדריקו קייזה, יובנטוס מיעטה לשחק כדורגל יוזם. הסגנון של אלגרי הוא כזה ששם את כל 11 השחקנים מאחורי הכדור, לחץ נמוך מאוד ויציאה להתקפות מתפרצות. אשתקד, כאמור, זה פשוט לא עבד, עם עוד עונה שהסתיימה בהשתחלות לטופ 4 ולליגת האלופות. אם עונה לפני כן הייתה זו נאפולי שעשתה ליובה “טובה”, הפעם הייתה זו אטאלנטה שדעכה ואפשרה לאלגרי לקחת את הכרטיס לצ’מפיונס ללא מאמץ מיוחד ועם יכולת חלשה ואפורה.
הדעות על חלון ההעברות של יובנטוס (שעדיין רחוק מלהיגמר ככל הנראה) חלוקות. היא איבדה את מתייס דה ליכט לבאיירן מינכן ובכסף הביאה את שחקן ההגנה של העונה בסרייה א’ אשתקד, גלייסון ברמר מטורינו. היא איבדה ג’ורג’ו קייליני שעל משמעותו מעבר לפן המקצועי אין צורך להרחיב, את פאולו דיבאלה, שכשהוא כשיר נותר מהשחקנים הבודדים שבשבילם שווה לקנות כרטיס אצל הביאנקונרי ואת פדריקו ברנרדסקי. אנחל די מריה הגיע מפ.ס.ז’ ובהחלט היה צריך שחקן מהסוג שלו בסגל הדי אפור של אלגרי, כשגם פיליפ קוסטיץ’, שחקן הכנף הקרואטי שבישל 64 שערים בפרנקפורט, יחזק את משחק האגפים עד חזרתו של קייזה. ההגעה שלו עשויה להוביל את אלגרי לשחק במערך שלושה בלמים עם שני שחקני כנף. אבל הבעיות של יובנטוס ממש לא נגמרות כאן.
הפציעה של פול פוגבה עלולה להתברר כקריטית עבור יובנטוס. נכון, בימים האחרונים דווח על כך שקצב ההחלמה של הצרפתי מהיר מהצפוי והוא עשוי לחזור לשחק כבר בעוד כחודשיים, אך בהיעדר קשר יצירתי אחד בסגל שלה, החיסרון של הצרפתי משנה לאלגרי את כל התוכניות. על פניו, שלישיית קישור שלו, יחד עם דניס זקאריה ומנואל לוקאטלי היא פוטנציאל לשלישיית קישור דומיננטית במיוחד וכזו שמסוגלת לנצח במאבקי מרכז שדה כמעט כל יריבה, אך כעת, ללא פוגבה, עדיין אחד המוסרים הטובים בעולם (9 בישולים ב-20 משחקים בפרמייר ליג ביונייטד אשתקד), קשה לראות מי השחקן היצירתי שיזיז את הכדור בחכמה לדי מריה, קוסטיץ’, או לקייזה כשיחזור באגפים.
כשלסוגיה הזו מוסיפים את העובדה שממשחקי ההכנה נראה שאלגרי עדיין לא סגור על השיטה בה הוא מעוניין לשחק, את חוסר העומק שבא לידי ביטוי בשחקנים מוכשרים אך חסרי ניסיון דוגמת מתיאס סולה, ניקולו רובלה וניקולו פג’יולי, את היעדר המגנים, בעיקר בצד שמאל אותו מאייש אלכס סנדרו שכבר כמה שנים לא ברמה, ואת התלות הכמעט מוחלטת בדושאן ולאחוביץ’ בעמדת החלוץ המרכזי, קשה לראות את יובה רצה גבוה בצמרת. נכון לרגע זה, שתי המילאנזיות ועוד קבוצה אליה כבר נגיע, עולות עליה. הגעת מגן שמאלי איכותי ומחליף/שותף ראוי לוולאחוביץ’ (יש דיווחים על ממפיס דפאיי), עשויות לשנות את התמונה.
דיבאלה יוביל את רומא לאליפות?
האיתותים מעיר הבירה הם אלה שהופכים את העונה הזאת באיטליה למיוחדת בהשוואה לעונות קודמות. נכון, מדובר בעונה השנייה של ז’וזה מוריניו על הקווים של רומא, כשהראשונה הסתיימה בהצלחה אדירה באירופה עם זכייה בקונפרנס ליג – התואר האירופי הראשון בתולדות המועדון, אך בזירה המקומית הבינוניות המשיכה להיות מנת חלקם של הג’אלורוסי. מבחינת המיוחד על הקווים, עושה רושם שהזכייה בקונפרנס ליג שחררה אצלו משהו.
כשמוריניו הגיע לרומא בשנה שעברה הוא המשיך בקו שמנחה אותו לאורך כל הקריירה, עם מערך ה-4-2-3-1 המסורתי שלו. קו פרשת המים הגיע בנובמבר, אז, אחרי הפסד לוונציה החלשה, המיוחד עשה מהלך לא אופייני. הוא ראה שמשהו לא הולך, ושינה, כשהבין שחוליית ההגנה שלו היא החוליה החלשה ולשם כך, עבר לשחק עם שלישיית בלמים ב-3-5-2 התקפי במיוחד. זה הסתיים, כאמור, בתואר האירופי הראשון של הרומאים מאז ומעולם, אבל מבחינת הפורטוגלי ומשפחת פרידקין האמריקאית שעומדת בראשות המועדון, זו ממש לא תקרת הזכוכית של הג’אלורוסי.
אי אפשר היה לפספס את קבלת הפנים המשוגעת שחיכתה לפאולו דיבאלה מול עשרות אלפי אוהדי רומא. קבלת פנים שממחישה שמי שזכה ליחס די ציני מצד חלק מאוהדי יובה בשנתיים האחרונות לאור הסאגה המתמשכת סביב חוזהו, הוא בכל זאת אגדה במלוא מובן המילה בארץ המגף. עם ניקולו זאניולו שנשאר גם כן, מוריניו מציג במהלך משחקי ההכנה מערך מעניין של 3-4-2-1, עם דיבאלה וזאניולו כשני מספרי ‘10’ מאחורי תאמי אברהם. כשמוסיפים לכל העסק הזה את ז’ורז’יניו ויינאלדום, קשר עם יכולת הצטרפות פנומנלית לרחבה, דבר שהיה חסר לרומא, יחד עם לורנצו פלגריני, בראיין כריסטנטה ונמניה מאטיץ’ שחבר גם כן למוריניו שוב בקיץ, הג’אלורוסי נהנים מעומק בקישור שלא היה להם הרבה מאוד זמן. רומא צפויה להיות קבוצה מהנה ומסקרנת במיוחד השנה כשכל דבר מעבר לטופ 4 ייחשב להצלחה עצומה. אליפות בהחלט תיחשב עדיין בגדר הפתעה, אלא אם משפחת פריקדין תנחית עוד פצצה עד לסיום החלון, רצוי בעמדת החלוץ.
הקרב על הטופ 4: יובה לא בטוחה, נאפולי, אטאלנטה ולאציו ייאבקו
כמו שזה נראה כרגע, המקום של יובנטוס ברביעייה ממש לא בטוח. נכון, הגברת הזקנה אמורה לעשות את זה ברגע שכל הסגל יהיה בריא אבל השאלה אם זה לא יהיה מאוחר מדי. נאפולי איבדה את דריס מרטנס, לורנצו אינסינייה וקאלידו קוליבאלי, כשבמקומם הגיעו חביצ'ה קבארטשקליה, שחקן הכנף הגיאורגי הצעיר מדינמו טביליסי וקים מין ג’יי, שגילה יכולת אדירה בפנרבחצ’ה ובהחלט יכול למלא את החור של הבלם הסנגלי שעזב לצ’לסי. הכוח של נאפולי הוא לוצ’אנו ספאלטי, מאמן מגוון שדוגל בכדורגל התקפי ופתוח כפי שניתן היה לראות בעונה שעברה. מנגד, עושה רושם שאטאלנטה של גספריני ממשיכה בדעיכה עם חלון העברות בו לא התחזקה כלל וכלל ואפילו נחלשה, כשמקום בשישייה הראשונה והמשך הצגת כדורגל אטרקטיבי הן בהחלט המטרות הראליות עבור מי שנחשבה לקבוצה הכי מהנה באיטליה בשנים האחרונות.
ההפתעה: מונצה
הקבוצה שהעפילה בסיום העונה שעברה לראשונה בסרייה א’ העסיקה הקיץ רבות את כל אנשי ואוהדי הכדורגל באיטליה, הרבה בזכות חלון ההעברות המרשים שלה, כשהתחזקה בשחקנים כמו סטפנו סנסי ואנדראה רנוקיה מאינטר, מתאו פסינה מאטאלנטה, פיליפו רנוקיה מיובנטוס ומרלון (אקס ברצלונה) משחטאר דונייצק. אתם בטח שואלים את עצמכם מאיפה הכסף, אז הוא מגיע מראש ממשלת איטליה ונשיא מילאן לשעבר, סילביו ברלוסקוני, שיחד עם יד ימינו אדריאנו גליאני לקחו את הקבוצה כפרויקט ב-2018 לאחר שפשטה רגל ועברה מיד ליד, בדרך לעליה מהסרייה C עד לרגע השיא בעונה שעברה עם ניצחון על פיזה ויונתן כהן בפלייאוף העלייה. העונה, עם סגל מרתק ושמות נוצצים בקנה מידה של סרייה א’, ברלוסקוני יפגוש לדרבי פרטי את אהובתו לשעבר, מילאן, במה שצפוי להיות קרב מסקרן במיוחד. בלי קשר לכך, שווה לעקוב אחרי הפרויקט בעיר שעד היום הייתה מזוהה בעיקר עם מרוצי הפורמולה 1 ומתיימרת להיות מוכרת כעת בזכות קבוצת הכדורגל שלה. סיום שלה בעשירייה הראשונה ייחשב להפתעה והיא בהחלט מסוגלת לעשות את זה.
והרי התחזית
1.מילאן
2.אינטר
3.רומא
4.יובנטוס
5.נאפולי
6.פיורנטינה
7.לאציו
8.הלאס ורונה
יורדות:
18.קרמונזה
19.אמפולי
20.סלרניטנה
הליגה הכי צמודה באירופה? הסרייה א' חוזרת
