מתברר שהזכייה של ניקולה יוקיץ' בתואר ה-MVP של הליגה בשנה שעברה, הייתה רק ההתחלה. השנה צבר הג'וקר הסרבי שיאי קריירה בנקודות (27.1), ריבאונדים (13.8) והוסיף 7.9 אסיסטים למשחק. ואנחנו מדברים על אסיסטים של יוקיץ'. לא איזה אסיסט "רגיל" של מסירה ראשונה בהתקפה לקלע בפינה שצולף שלשה. אלא מאחרי הראש, בין הרגליים של שני שחקני יריב, בזווית שעוד לא נמדדה. או במסירת לייזר לאורך כל המגרש.
הוא היה השחקן הראשון בהיסטוריה של הליגה לרשום יותר מ-2,000 נקודות, 1,000 ריבאונדים ו-500 אסיסטים בעונה (ועוד 500 אסיסטים שהלכו לאיבוד כי החברים לקבוצה לא הבינו או לא היו מוכנים). כל זה הספיק להפסד בחמישה משחקים בסיבוב הראשון בפלייאוף מול גולדן סטייט. בהתחשב בעובדה שמייקל פורטר ג'וניור וג'מאל מארי, שני השחקנים הכי טובים של דנבר אחרי יוקיץ', שיחקו ביחד רק תשעה משחקים העונה, ההגעה של הנאגטס לפלייאוף היא פלא. אם תוציאו מכל קבוצה את השחקן השני והשלישי הכי טובים שלה, אף אחת מהן לא מדגדגת את הפלייאוף. על הפלא הזה זכה יוקיץ' בתואר ה-MVP של העונה הסדירה בפעם השנייה ברציפות.
יוקיץ' הוא לבן, סרבי, סנטר. על הנייר הוא האנטי מג'יק. תמיד יש בעיה להכניס שחקן חדש לתוך תבנית קיימת של שחקן על. המידות תמיד גדולות מדי. יוקיץ' דילג על העניין הזה. הוא המציא עמדה חדשה, הסנטר גארד. והוא היה בעלית של הליגה בשתי העמדות. סנטר שיכול להוריד ריבאונד, להוביל את הכדור למתפרצת, לעצור מאחורי קו השלוש ולקחת איזו החלטה שהוא רוצה, כמעט כולן מדויקות כמו בתוכנה של מחשב. כשמארי היה בריא, יוקיץ' היה עולה מעמדת הסנטר, עושה פיק-אנד-רול עם מארי וקולע. זה קרה 116 פעמים, המקום השישי בליגה בין זוג שחקנים. זה מספר יפה, שמתגמד לעומת מה שקרה כשיוקיץ' הוביל את הכדור ומארי הגארד הגיע לעשות איתו פיק-אנד-רול. יוקיץ' מסר לו 129 אסיסטים. רגעי יוקיץ'.
יוקיץ' הוא תופעה שלא הייתה כמוה בליגה. איש ענק עם מוטות ידיים גדולות אפילו לגודל שלו, מבנה השרירים שלו לא מעיד על תוכנית אימונים קבועה בחדר המשקולות (לפעמים הוא נראה כמו אחד שצריך קצת להוריד את הדוושה מהגלוטן), הוא בקושי מטביע, בקליעות הניתור הוא בקושי מנתר, המסירות שלו הן תחרות עצמית של דרגות קושי (חלק מהן מגיעות מהשעות הרבות שבילה כילד ונער כשחקן כדורמים), עבודת הרגליים שלו היא מגושמת ומלאת חן. ויש לו תכונה שלא נראתה מעולם על הפרקט ב-NBA: האינסטינקט של יוקיץ' הוא למסור ולא לקלוע. גם למג'יק, סטוקטון וכריס פול יש אינסטינקט למסור, אבל לאף אחד מהם לא הייתה יכולת לרשום 35 נקודות בכל ערב נתון.
לעשות את מה שיוקיץ' עושה במשך ערב אחד, שבוע, חודש, זו אנומליה סטטיסטית. יוקיץ' עושה את זה בצורה יציבה כבר שלוש עונות. יוקיץ' הוא חד קרן, מדען-ממציא שמצא את הייעוד שלו על הפרקט. לפעמים נדמה שהוא מקשה את המשחק רק כדי למצוא לקושי פתרון, לפעמים נדמה שיש לו חוש הומור פנימי עם הכדור, בדיחות שרק הכדור מבין.
לפני יוקיץ' הייתה סדרה של שחקנים גבוהים עם סט כישרונות שתמיד היה שייך לשחקנים הרבה יותר נמוכים: קווין גארנט, דירק נוביצקי, קווין דוראנט, אנתוני דייויס. יוקיץ' הוא שחקן מעולם אחר. יש לו גודל, סגנון משחק וכשרון של כל השחקנים שהוזכרו במשפט הקודם, רק בנשמה ובגוף של סנטר משנות השמונים. תוצר מעבדה עתידי שהתגלגל להיות ההווה של ה-NBA. לא היה בליגה שחקן כמותו, וכמו שהתיכונים והקולג'ים מעולם לא הצליחו לייצר עוד לארי בירד, מג'יק וג'ורדן, אני מסופק אם נראה בעתיד מישהו שמתקרב לתופעת יוקיץ'. תואר ה-MVP של הליגה שנה שנייה ברציפות הוא רק ההתחלה.
