ביום שלישי נראתה ניו ג'רזי קצת כמו בואנוס איירס, רק עם פיצה יותר טובה. עשרות אלפי אנשים לבושים בחולצות של נבחרת ארגנטינה ניסו למצוא את דרכם המפותלת לאצטדיון MetLife בו משחקת ניו יורק ג'איינטס, מופיעים ברוס ספרינגסטין וטיילור סוויפט, ובעוד שנתיים ייערך בו גמר הגביע העולמי בכדורגל.
ה-MetLife נמצא רק 8 ק"מ מערבית לניו יורק, אבל הדרך אליו היא ויה דולורוזה של פקקים איומים, ותחבורה ציבורית שלמעשה לא קיימת. תוסיפו לזה 35 מעלות ו-90 אחוזי לחות ואפשר להבין מדוע כמה אוהדים שרק רצו לראות את נבחרת ארגנטינה שלהם נגד צ'ילה בקופה אמריקה, התייבשו ונזקקו לטיפול.
4 צפייה בגלריה
גרמו לרחובות ניו ג'רזי להראות כמו בואנוס איירס. אוהדי נבחרת ארגנטינה
( Mitchell Leff/AFP)
אבל בסוף כל זה, היו ביציעים 81,106 צופים. זה קהל יותר גדול אפילו מהמשחקים הכי נצפים בהיסטוריה של טורניר היורו. מצד שני, את משחק הפתיחה של ארה"ב נגד בוליביה, ראו 47,873 באצטדיון AT&T בטקסס. 47,873 זה אמנם רק מעט פחות מממוצע הקהל ביורו שעמד בשלב הבתים על אזור ה-50 אלף למשחק, אבל כשזה קורה באצטדיון שיש לו קיבולת של כ-80 אלף מקומות, המראה קצת מדכדך.
מצד שלישי, היו כמה ימים השבוע בהם אפשר היה לשבת מול ערוץ ספורט אמריקאי אחד ולראות חמישה משחקי כדורגל בזה אחר זה. שלושה ביורו ומיד אחריהם שניים בקופה אמריקה. למעשה, ארה"ב רואה עכשיו כל כך הרבה כדורגל, פוטבול בצורתו העגולה - soccer באמריקאית - שהאבות המייסדים שלה בוודאי מתהפכים בקברם.
החיים כביזנס
טורניר הקופה אמריקה שמתקיים בארה"ב אחרי שאף אחת מהמועמדות הטבעיות לארח אותו לא יכלה לעמוד במשימה, אמור להשיג שני דברים: לתת לאנשים אפשרות לראות שוב, ואולי בפעם האחרונה, את לאו מסי בנבחרת ארגנטינה; ובעיקר להיות חזרה גנרלית למארגנים של מה שיהיה המונדיאל הגדול והמוגזם בהיסטוריה.
שבוע לתוך הקופה, כבר יש כמה לקחים מאוד ברורים. ראשית, ספק מאוד אם נראה בזמן הגביע העולמי ברחובות ניו יורק או לוס אנג'לס, ובטח לא בקנזס סיטי, את המראות הוויראליים המרהיבים של אוהדים ביורו. לא כי יהיה פחות עניין - זה מונדיאל, כמובן שיהיה עניין - אלא מסיבות שקשורות למקרו-כלכלה, גיאוגרפיה, תכנון עירוני וגודל האצטדיונים.
בסיבוב הראשון של שלב הבתים בקופה, היו ביציעים ממוצע של 51,592 אוהדים למשחק, שזה למעשה יותר מהנוכחות הממוצעת ביורו 2024. ההבדל הוא שבשבעה מעשרת האצטדיונים הגרמניים נכנסים בין 40 ל-55 אלף צופים והקופה אמריקה מתרחשת באצטדיוני NFL עם 60 עד 80 אלף מושבים. אז אצטדיוני היורו מלאים ואלה של הקופה לא, אבל זה לא רק בגלל הגודל.
הסיבה העיקרית לאצטדיונים החצי ריקים במשחקים שאינם ברזיל וארגנטינה היא ה-DNA האמריקאי: קפיטליזם, רווחים, שורה תחתונה, החיים כביזנס. כך למשל הגיעו מחירי כרטיסים למשחק בין ארגנטינה לצ'ילה ל-500 דולר. האשמה היא בשיטת התמחור דינמי, אלגוריתם לפיו המחירים משתנים בהתאם לביקוש ונועד למקסם רווחים. ביורו המחירים קבועים. זה אולי פוגע ברווחים, אבל בונה רצון טוב עם הקהל ומשפר את מראה המותג.
זה מה שראשי הכדורגל בארה"ב לא מבינים. הם רואים רק את השורה התחתונה. מבחינתם אין הבדל בין מכירת 40 אלף כרטיסים ב-200 דולר למכירת 80 אלף ב-100 דולר, אבל עבור המשחק יש הבדל עצום בין אצטדיון מלא לגמרי לחצי ריק. האמריקאים בטוחים שבמונדיאל הכל יימכר, לא משנה מה יהיו מחירים, ואולי הם צודקים - אבל התפיסה הבסיסית הזו מסבירה לפחות חלקית מדוע הכדורגל לא מצליח באמת לפרוץ בארה"ב. בין מקבלי ההחלטות אין מספיק אנשים שנמצאים שם פשוט כי המשחק חשוב להם.
בעיה אחרת שתקשה על המונדיאל להפוך למסיבת הרחוב הנהדרת שרואים עכשיו בגרמניה היא כמובן המרחק הגאוגרפי. כמעט כל נבחרת ביורו 2024 מגיעה ממדינה המרוחקת לא יותר מ-1,500 ק"מ מגרמניה, כולל כמה שיש להן ממש גבול איתה. הונגרים יכולים להגיע לגרמניה תמורת כמה עשרות יורו, אבל ברזילאי יוציא עכשיו יותר מאלף דולר רק על טיסות, ואירופאי שירצה לעשות זאת בעוד שנתיים, עוד יוציא הרבה יותר.
נושא נוסף שמדליק נורות אדומות לקראת המונדיאל הוא מזג האוויר. המשחק בין ארגנטינה לצ'ילה התחיל בשש בערב, מה שלא מנע התייבשויות של אוהדים ביציע. במשחקים אחרים נרשמו התעלפויות של אוהדים ואפילו של עוזר שופט אחד. מתוך 11 הערים האמריקאיות המארחות את הקופה וצפויות לארח את המונדיאל, עשר ראו כבר בחודש יוני טמפרטורות של 35 מעלות ו-90 אחוזי לחות.
11 מ-16 האצטדיונים שיארחו משחקים בארה"ב, קנדה ומקסיקו פתוחים ואין בהם גג. ההתחממות הגלובלית מבטיחה שבעוד שנתיים יהיה אפילו עוד יותר חם. אפשר להאשים את פיפ"א בהרבה דברים, אבל מזג האוויר הוא לא אחד מהם. למארגנים יש עכשיו שנתיים למצוא פתרונות לקיום משחקים רבים ככל שאפשר בשעות הערב, למרות שאף אחד בפיפ"א לא רוצה שמשחק בין גרמניה לצרפת ייערך ב-3 לפנות בוקר באירופה.
בסופו של דבר - התשוקה מנצחת
בשבוע החולף היו בארה"ב ויכוחים גדולים בשאלה איזה טורניר יותר טוב, יורו או קופה אמריקה. את התשובה כאן אשאיר למומחים למשחק, אבל עבור הצופה הקז'ואלי - ובארה"ב רוב צופי הכדורגל הם כאלה - הקופה הרבה יותר מלהיב. כמויות התשוקה שנשפכות יחד עם הזיעה על משטחי הדשא (שגם הם יצטרכו להשתפר עד המונדיאל) ממגנטות את העיניים למסך. השחקנים לא שומרים על עצמם, לא מהססים, לא מפסיקים לצעוק ולקלל. יש רגעים שלמים של כאוס. אין כמעט שום דבר טקטי באמת. אולי זה כי רוב הנבחרות האלה פשוט לא מספיק טובות בשביל טקטיקה מורכבת, אבל זה לא חשוב. המשחקים מהנים, מבדרים, מלאי דם, יזע ודמעות.
אם זה רמז למה שיקרה כאן בעוד שנתיים, אפילו בלי ש-40 אלף הולנדים ירקדו ברחובות בכוראוגרפיה מושלמת, אז כל שאר התלונות ייעלמו לגמרי. האבות המייסדים אולי עדיין ימשיכו להתהפך בקברם, אבל רק אחרי שיבררו כמה כמה.
מסי חולק את עוגת יום ההולדת עם האוהדים
(באדיבות ONE)
